קושיה של פורים
הגדל

לקראת פורים הקרב ובא הולכות ותופסות את מלוא תשומת הלב שתי סוגיות מרכזיות: הראשונה היא ברומו של עולם- מזג האוויר כמובן, והשנייה בתחתיתו- התחפושת או הגימיק. כמה שהיינו רוצים לדעת מראש אם מזומן לנו יום קיצי שטוף שמש, או לא לעלינו, יום חורפי, אפור וסגרירי. כי הרי לחידת מזג האוויר השפעה בלתי מבוטלת על 'סינדרום בחירת התחפושת'. דיי לנו ביום אביבי משהו כדי למלא את הארץ בנערות בליקיני, מאופרות על פי מיטב המסורות הפפגניות, ובטרזנים חשופי חזה, מרוחים על פי כללי הטקס של שבט הזולו. יום חורפי עלול להפיל מכת מוות על היצרים והיצירות, ואז פורים יהיה למרבה האכזבה הרבה פחות ציורי.

אולם, בזמן שהבריות טרודות בקושיות של פורים, ישנם גם אנשים המתרחקים מהזרקורים, ושואלים את עצמם- מה אנו עומדים לעשות בפורים זה כדי לשמח מעט את אלו שגורלם לא שפר עליהם. למשל, אלו שאת מקום התחפושת ממלאית כותונת בית חולים לבנה עם עיגולים כחולים ודהויים, או עם פסים ירוקים וחוורים.

פגשתי בבחורה עם זיק בעיניה בשם אפרת שקד, אשר קושיית הפורים לגביה הרבה יותר פשוטה משאלת מזג האוויר. לדבריה, לא נדרש יותר מידי על מנת לעשות למען חסרי הפור, על אחת כמה וכמה- בפורים.

בשנה שעברה הזדמן לאפרת לשמש כתפאורנית באירוע פורימי. בתום האירוע אספה את כל 'ארסנל התחפושת' שנותר, ארגנה בעצמה 'משלוחי מנות' ונסעה יחד עם חברתה יעל,כששתיהן מחופשות, למחלקת הילדים של בית החולים איכילוב. החוויה זימנה לצמד הבנות מראות לא קלים. יחד עם זאת הן הצליחו להעניק רגעים של אושר לילדים החולים, לבני משפחותיהם ואף לצוות המטפלים.

אפרת נזכרה בתמונה שריגשה אותה במיוחד:... "את שלום, הילדון הקטנטן והיפהפה שכל גופו היה עטוף בגבס, אותו לא אשכח. מבט חכם וביישני אשר הכיל דרגות אדירות של כאב. לא יכולנו ללכת ממנו, היה לנו מאד קשה להפרד. הילדים שהיו שם חלקם עם גידולים, חלקם מתמודדים עם מחלת סרטן ועוברים מבי"ח לבי"ח..כולם כ"כ חזקים ועוברים התמודדות כ"כ קשה ולא רק הילדים, גם משפחותיהם. במידה ויש להם כאלה...".

היא מודה ומתוודה כי לא נעים בבית חולים, יש שם תחושה קשה ולא נוחה, בין הקירות הלבנים. למרות הכול, היא קובעת נחרצות כי אנו צריכים לעשות למען האחר, ולא מתוך מחשבה של מה יצא לי מזה. אפרת עדיין מלאת התרגשות מעוצמת החוויה שהזדמנה לה מהביקור באיכילוב.

בפורים השנה, כבר לא היתה שום קושייה פורימית על הפרק. למרבה השמחה, גם השנה נקראה אפרת לשמש כתפאורנית באירוע פורימי (ואני אומר בליבי "מי יתן ואירועים אלו יהפכו למנהג של קבע כקריאת מגילת אסתר"). הפעם אפרת "הפילה את הפור" על בית החולים וולפסון, ואף החליטה לשתף ביוזמתה את חבריה לעבודה מ-"מדיטק חולון". שיתוף הפעולה לו זכתה מחבריה לעבודה היה מעל המצופה, והיא מספרת בסיפוק רב: "... השאירו בארגז האיסוף משלוחי מנות ואלו שלא מצאו לכך זמן, תרמו כסף. עם הכסף הזה ועם כסף נוסף שהשלמתי מכיסי הלכתי לקנות כובעי ליצן למילוי משלוחי מנות, ומלא מלא מלא ממתקים...".

חלק ממשלוחי המנות הקצתה למשפחות נזקקות בשכונת פלורנטין בה היא מתגוררת. היא ביקשה להעיר את תשומת ליבי לעובדה, שפלורנטין היא בכל זאת שכונת עוני למרות כל השואו והזוהר המיוחסים לה. לאחר מילוי מצוות "עניי עירך קודמים", לקחה עימה אל "בית החולים וולפסון" את חברותיה רקפת ונטע. כשששלושתן מחופשות וחמושות במשרוקיות הסתערו הבנות על אגף הילדים של בית החולים. אולם, שלא כבשנה שעברה, הפעם ניכר היה שמלאי משלוחי המנות במחלקה מכובד דיו, וכך גם מסת המבקרים, נציגי עמותות למיניהן, בני משפחה וחברים. מבלי לאבד את התושייה ואת הזמן, התקבלה החלטה אסטרטגית לנסות "ולכבוש" אגף אחר בבית חולים.

אפרת סיפרה: "... הגענו לפנימית ד', מחלקה שבה עיקר המאושפזים הם מבוגרים וזקנים ורובם לבד. הקומה לבנה כולה, אין בה אפילו לא בלון קטנטן, לא שמחת פורים ולא משלוחים. לצוות העובדים חילקנו מסכות ושרשראות הוואי כדי להוסיף צבעוניות לחלוק הלבן והמרתיע. למאושפזים חילקנו משלוחי מנות ולחלקם גם תחפושות. הניצוץ שיצא מעיניהם, החיוך, השמחה כל כך ריגשו אותי. עם חלקם דברנו, עם חלקם צחקנו ולכל אחד מעמקי נשמתי איחלתי שיבריא ושיצא כבר מביה"ח...".

את הביקור בבית החולים וולפסון סיכמה אפרת כחוויה עוצמתית שרק הולכת וגוברת והיא הצהירה בגאון כי היוזמה הזו היא רק הפרמיירה לשורת פרויקטים שהיא עומדת להוציא אל הפועל. ולי לא נותר אלא לאמר בקול רם: "כמה קטנה ככה גדולה- וכן ירבו כמותה".  

עבור לתוכן העמוד