”אות הנשיא למתנדב" הוענק לאלוף דורון אלמוג
הגדל

”אות הנשיא למתנדב" הוענק לאלוף דורון אלמוג

כי בסופו של דבר אנחנו מדברים על אהבה... 

מעשים נשגבים מתבצעים בשל מאבקים קטנים. הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים, נלחמים בחירוף נפש, באפלוליות, נגד פלישתם הרת-הגורל של הצרכים והחרפות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה מפצה, ששום תרועת חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני, הינם שדות קרב הניחנים בגיבורים משלהם; גיבורים אלמוניים, אך לעיתים דגולים יותר ממצביאים מהוללים".

דברים אלה שכתב ויקטור הוגו בספרו עלובי החיים, יכולים בפרפראזה, להשתקף במהלך חייו הסוער ורב-המעש של דורון אלמוג. מידה לא מועטה של גבורה נדרשה מדורון אלמוג האדם, הגם שאינו אלמוני, במלחמתו העיקשת, יום ביומו, למען החלש והפגיע ביותר בחברה. וגבורה זו, גדולה אף יותר מגבורתו של דורון אלמוג האלוף - המצביא, לוחם עז נפש, מופת ודוגמא אישית לחייליו, אותם הוביל בקרבות, במלחמות ובמבצעים נועזים. ויותר מכך, גם לאחר שלכאורה יכול היה להניח בצד את מאבקו הערכי, המוסרי, החברתי והמעשי מאוד למען אוכלוסיית הלוקים בפיגור, לתת ללהט העשייה להצטנן מעט, להסתופף בדלת אמותיו ולהתעטף ביגונו עם פטירת בנו ערן - שסבל מפיגור ומאוטיזם

-    ממחלה ממארת נדירה בה לקה, גם לאחר שלכאורה ניתנה לו ״אפשרות יציאה" משדה הקרב, הוא עדיין דוהר בו קדימה. הוא עומד בראש הכפר השיקומי מעורר ההשראה "עלה נגב" שעל הקמתו שקד במשך שנים, מתוך תקווה כי יהווה בית חם ועוטף לערן ולשכמותו - בית לחיים. חודשים ספורים אמנם נהנה ערן מהאכסניה מחממת הלב, ובה חדרו שהותאם לצרכיו בדקדקנות ובאהבה אין-קץ, עד שנפטר, לפני שבע שנים, והוא בן 23. לדורון עצמו הגדרה שונה לגבורה, נגישה יותר, כזו שיכולה להפכה לכמעט "שווה לכל נפש". "בוב דילן כתב: 'גיבור בעיניי, הוא מי שמבין את מידת האחריות שמגיעה עם החירות שלוי". האחריות שמלווה את החירות

האחריות המלווה את החירות שזורה לאורך מהלך חייהם של דידי ודורון אלמוג, הורים לניצן ולערן, שנולד עם פיגור שכלי עמוק ואוטיזם. השניים הובילו מאבק הירואי שנועד לאפשר לו ולשכמותו קיום של כבוד. בחלוף השנים הפנו את מאמציהם למציאת פתרון ארוך טווח, אשר יבטיח טיפול ראוי וגישה אוהבת ותומכת כלפיו גם בשנות בגרותו - מאמץ שהבשיל להקמת כפר לבוגרים במצבו, "עלה נגב", הסמוך לאופקים. לאחר פטירתו

"שוחחתי עם אסירים המתנדבים כאן לא פעם, והם אמרו לי: 'אני עברתי על החוק ונשפטתי למאסר בכלא סגור. נכשלתי - אבל אני יכול לתקן. אני אשתחרר אחרי כמה שנים ואהיה אדם חופשי. אבל הם, החוסים בכפר,

נשמתם, רוחם, כלואים לכל החיים. הם לא עשו שום דבר רע - וקיבלו עונש לכל החיים'״

נקרא הכפר על שמו: "נחלת ערן". לדורון היה ברור מהרגע הראשון של שארית חייו ללא ערן - כי ימשיך ואף יגדיל לעשות למען המשך פיתוח והרחבת הכפר, כמו גם פתיחתו למטופלים חיצוניים והרחבת השירותים שהוא מעניק, תוך שילוב אוכלוסיות מעוטים (בדואים) ויצירת מארג אנושי יוצא דופן של סעד, תמיכה, נתינה וחמלה. הגישה המובילה את פעילותו של הכפר מספקת השראה לעוסקים בשיקום ובטיפול באוכלוסיות מיוחדות בכל רחבי העולם. היא ספוגה בכבוד, באמונה בפיתוח היכולות בכל מחיר ובכל כיוון, ובנחישות להעניק ערך לחיים - גם בחשכת המוגבלות העמוקה, חוסר המסוגלות והעדר התקווה לשינוי.

מבחינות רבות היא שיקוף מדויק של "השיעור" שהעביר ערן לאביו, עת "לימד" אותו למצוא גם בעומקה של מצוקה, בדממת חוסר היכולת להביע עצמך, בתוך הוודאות שדבר לא ישתפר - רגש חם, חיבוק אוהב, עיניים מאירות, הנאה מדברים קטנים והכרת תודה שהובעה ללא אומר. "החירות שלי, של רובנו, היא האחריות שלנו", חוזר ואומר דורון, "אחריות מתמשכת, אחריות כדרך חיים, אחריות למי שאין לו חירות. לאנשים האלה אין חירות, אפילו לא קטנה. חלקם לא רואים, לא שומעים, לא מדברים, לא מסוגלים לאכול לבד, לא חשים את טעם המזון, לא עושים צרכיהם לבד. לעיתים נדמה כי אין ולו דבר אחד שהם יכולים ליהנות ממנו. שאלו אותי פעם: למה אתה מסרב לקבל לכפר תרומות של ביגוד משומש שיאפשר לחסוך בהוצאות? הרי בלאו הכי החוסים במוסד שלך לא מודעים לחלוטין לסביבתם...

עניתי להם, כי למי שניתנה החירות, ניתנה גם האחריות להיות להם לפה ולעיניים ולרגליים ולמוח וללב ולשומרי הכבוד. כן, כבוד. אנו בראש ובראשונה אחראים לכבודם. הם הרי לא יכולים להחליט, הם לא יכולים לעמוד על שלהם, הם לא יכולים לומר מה טוב ומה לא טוב להם, למה הם מסכימים או לא - ולכן עלינו ללמד סנגוריה עליהם ללא ויתורים

 

הנשיא שמעון פרס מעניק את "אות הנשיא למתנדב" לדורון אלמוג (בתמונה עם נכדיו). מאחור: דורית בייניש, יו"ר ועדת הפרס

וללא עיגול פינות. מתוך חוסר היכולת שלהם נחרצים גורלות. וכך, באופן פרדוקסלי, יש בידיהם עוצמה אדירה, השפעה שיכולה לשנות חיים. הם קובעים איזה סוג של אנשים אנו רוצים להיות".

■ ■ ■

את נושא החירות והאחריות אפשר ללמוד גם מזווית אחרת, למראה מחזה מעט סוריאליסטי הנשקף מחלון חדרו של דורון אלמוג, בקומה השנייה בבניין המנהלה של הכפר: בחור כבן 30, גבוה, חסון, ספק תומך ספק אוחז בבחור אחר המתקשה ללכת, כמעט מחזיק אותו, ואחריהם צועדת צעירה במדים ואקדח למותניה. דורון ממהר להסביר: "הבחור הצעיר הוא אסיר מכלא באר שבע, השפוט למספר שנים על עבירות לא קלות. הנתמך הוא דייר בכפר במצב של פיגור עמוק. הצעירה החמושה היא סוהרת משירות בתי הסוהר, השומרת על האסיר שלא יברח. מה האסיר עושה פה? הוא מתנדב, כמו עוד כמה מחבריו - לסייע, לתת מעצמו. אולי זה סוג של 'תיקון עצמי,. הסוהרת פוסעת אחריהם בנחת, ממלאת אחר ההוראות, אבל ברור לה שהאסיר לא יברח, כי הכבוד שלו לא ייתן לו לעשות זאת. אף אחד לא חייב אותו להתנדב ובוודאי לא במקום כל כך קשה כמו נחלת ערן.

הבחור שלנו, זה שכמעט אינו מצליח ללכת, הוא גלגל ההצלה של האסיר. שוחחתי איתו ועם עוד אסירים המתנדבים כאן לא פעם, והם אמרו לי: 'אני עברתי על החוק ונשפטתי למאסר בכלא סגור. נכשלתי - אבל אני יכול לתקן. אני אשתחרר אחרי כמה שנים ואהיה אדם חופשי. אבל הם, נשמתם, רוחם, כלואים לכל החיים. הם לא עשו שום דבר רע - וקיבלו עונש לכל החיים,".

אנחנו נשלם מיסיס והמדמה תדאג לחלשים

-    האם מעשה ההתנדבות אינ1 מסיר בעצם את אחרי1ת המדינה לחלשים שבה? האם במקרה הזה לא הייתה המדינה צריכה להקים את הכפר, כי היא זו האחראית לחלשים מבין אזרחיה?

"ואם כן, אז מה? אז נרחץ בניקיון כפינו כאשר נראה אדם מתגולל ברחוב, תשוש, רעב, פגוע - כי המדינה לא עשתה מספיק? אני מכיר היטב את הגישה של: 'תפקידי לשלם מיסים ותפקיד הממשלה לעשות בהם שימוש מיטבי - ובכלל זאת לדאוג לחלש. האם מי שאומר כך לא מכיר את המציאות? אני לא פוטר חלילה את המדינה מאחריותה והיא אכן נושאת בה, אבל מה לעשות כאשר הצרכים מרובים והמשאבים מועטים? אנו נדרשים להכרעות קשות מבחינה מוסרית - למי לתת? במי להשקיע? איך לחלק את משאבינו טוב יותר? מה קודם למה? ביטחון? חינוך? בריאות? אפשר להמשיך ולמנות בלי סוף... התשובה נמצאת באמירתו של הנשיא קנדי: 'אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך, שאל את עצמך האם אתה עשית מספיק בשביל המדינה'. ארצה גם להסתכל על הדברים מבחינה אחרת, מוחשית יותר: ישאל כל אחד את עצמו האם הגיע לאן שהגיע, האם השיג הישג כלשהו, האם צבר את ממונו, האם עשה את הקריירה שלו - ללא תמיכת המדינה? הרי מאז שנולד כל אזרח בישראל הוא עובר בתחנות: בית חולים, טיפת חלב, בית ספר, צבא (שאני רואה בו מקום של קבלה לא פחות מנתינה),אוניברסיטה ועוד.

"החירות של רובנו, היא האחריות שלנו - אחריות מתמשכת, אחריות כדרך חיים, אחריות למי שאין לו חירות. לאנשים האלה אין חירות, אפילו לא קטנה. חלקם לא רואים, לא שומעים, לא מדברים, לא מסוגלים לאכול לבד, לא חשים את טעם המזון, ולעיתים נדמה כי אין ולו דבר אחד שהם יכולים ליהנות ממנו״

ואין בי עודף תמימות, וגם לא סלחנות כלפי משאבים ציבוריים המופנים לצרכים בירוקרטיים, למימון מערכות שלטון, להשגת יציבות קואליציונית, לשימון גלגלים כאלה ואחרים. זו המציאות ובה אני בוחר באחריות האישית שלי ובמימוש היכולות שלי - כדי לחולל שינוי. ולכל אורך הדרך אני זוכר שגם אני, כמו רבים, לא הייתי צומח ומתפתח כפי שעשיתי ללא המדינה. ואם כך, אימרתו של גיון קנדי יפה שבעתיים. להתנדב זו החובה שלנו, הזכות שלנו, החירות שלנו. לראות בכל עשייה למען הזולת בבחינת כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".

-    ועדיין יהיו שיאמרו, גם בהיבט ההתנדבותי, למה להשקיע במי שלא יכול להבין או להרגיש את העשייה למענו? הרי לא יצא מזה שום דבר... "כבר עניתי לך קודם על אחריות וחירות, אבל אענה לך כאן בהיבט שכל אחד מקוראי עיתון זה יוכל להבין: 'לא משאירים פצועים בשטחי. מה משמעות הדבר? למה אצלנו בישראל ובצה"ל זה ערך כל כך מקודש? נהיה לרגע ציניים: הצלת פצוע קל היא די מובנת. אולי ישתקם ויהיה אזרח מועיל לחברה. אבל פצוע קשה? הרי כל חייו תצטרך המדינה לשאת אותו על גבה ועל קופתה. ונלך רחוק יותר, מה לגבי הרוג, חלל, מה לא עושים? כמה משקיעים? איזה סיכון אישי לוקח חייל כדי לחלץ את חברו המת תחת אש. ההיסטוריה הצבאית שלנו רצופה סיפורים כאלה ולאף אחד אין סימן שאלה לגביהם. האם אני צריך להזכיר מה עשינו כדי להביא לקבר ישראל גופות חללינו שהיו בידי אויב?".

-    יהיו שיאמרו שאלמלא הסיפור האישי שלך כאב לבן הלוקה בפיגור, אולי גם אתה לא היית מבין ההולכים בראש המחנה...

"ואם זה נכון, מה ניתן ללמוד מכך? לדעתי כלום. הרי לא חסרים מקרים

 

בהם חוו אנשים דברים נוראיים שעשו להם בדיוק את ההיפך - הפכו אותם לסגורים, מדוכאים, חסרי כוח יכולת ורצון לעזור לאחרים,

לעיתים אפילו לא לעצמם...

אז חייבים אסון אישי כדי לפעול? לתת? להתנדב?

ומה עם כל אותם מתנדבים מופלאים - אצלנו בכפר ובמקומות אחרים - שבאים מלאי הכרת תודה על גורלם ששפר עליהם ומסוגלים ־־V לתת מעצמם עולם ומלואו. אולי דווקא מציאות חיים טובה ושופעת היא הקרקע הנכונה לצמיחת הנתינה?

בכל מקרה, במקרה של התנדבות יש תמיד, ולכל אחד, ללא כל קשר למצבו האישי, סיבות רבות מדוע לא לעשות זאת - וסיבה אחת מדוע כן.

אצלי זו הייתה המראה שערן הציב מולי, מציאות החיים שלו - שהכניס אותי אליה ולימד אותי רבות אודותיה. דברים שלא הכרתי. דברים שלא ידעתי שאפשריים כלל...

הוא העניק לי שיעור מופלא שלא הותיר בי סימן שאלה לגבי נחיצות הנתינה - לא עבורו, אלא עבורי. זו האפשרות שלי לשאת באחריות

דורון אלמוג (63), נשוי לדידי, מורה לספרות בכפר הנוער יוענה זיבוטינסקי, אב לניצן, סב לשלושה נכדים. נולד בראשון לציון, למד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה והתגייס לצה"ל ב-969 ו לחטיבת הצנחנים. במלחמת יום הכיפורים נלחם בכוחות המצריים בסיני כמפקד פלוגת נוב' 972ו בגדוד 202.

באותה מלחמה, נפל אחיו ערן, בהגנה על רמת הגולן, כמפקד מחלקת טנקים בחטיבה 7 גדוד 82.

הוא פיקד על סיירת הצנחנים והוביל אותה במבצע אנטבה כמפקד הכוח, הראשון שכף רגלו דרכה בשדה התעופה באוגנדה. תפקידו הבא - מג"ד הנח"ל המוצנח. במלחמת שלום הגליל, כששימש מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים, הוביל את גדוד הסיור של החטיבה בעומק לבנון - משפך נהר האוואלי ועד לביירות.

בשנים -1983 985 ו פיקד על יחידת שלדג, ב-988 ו מונה למח׳׳ט הצנחנים, ב-990ו מונה למפקד עוצבת עמוד האש וב-ו99ו לקצין חי"ר וצנחנים ראשי. אחר כך שירת כמפקד אוגדת עזה,

עמד בראש חטיבת התורה וההדרכה ובסוף שנת 2000 מונה לאלוף פיקוד הדרום.

בשנת 2003 החליט לסיים את שירותו בצה׳׳ל כדי לבנות בנגב את הכפר השיקומי "עלה נגב" עבור בנו ערן שנולד פגוע מוחין ונקרא על שם דודו ערן, שנפל במלחמת יום הכיפורים. לאחר מות ערן הבן, שם הכפר הוסב לנחלת ערן. דורון אלמוג ממשיך לכהן כיו׳׳ר הכפר השיקומי ולפעול למען החלשים ביותר בחברה.

בשנת 2007 קיבל אלמוג את אות אביר איכות השלטון בקטגוריית צבא וביטחון, "בהוקרה על תרומה ייחודית, הן בשירות הצבאי והן בחיים האזרחיים, להגנה על החלש וחסר הישע ולחיזוק איכות החברה והשלטון בישראל". הוא היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות תשס"ב, כאות הוקרה על פעילותו למען האוטיסטים ופגועי המוחין בחברה.

בשנת תשע"ד קיבל את "אות הנשיא למתנדב" בקטגוריית מתנדבים יחידים.

שניתנה לי יחד עם חירותי. זה התרגום של האמירה המוסרית - למעשים, לפעולות, למאמצים, לשכנועים, לנסיעות ארוכות סביב העולם, לחיפושים אינסופיים אחר משהו קטן שיכול לעשות טוב למישהו. ערן עזר לי לעצב את ערכיי, להבין בחירות שעשיתי, לקבל תשובות לשאלות יסוד פילוסופיות-קיומיות, הוא גיבש יחד איתי מישנה חברתית סדורה וסדר יום ברור. וכל זאת, מבלי שהוציא מילה מפיו". חשבון פשוט: התנדבות כמנוף כלכל* "אפשר להסתכל על כל עניין הנתינה גם בזווית פרקטית יותר, אפילו ניתנת לכימות", אומר דורון אלמוג. "בכלכלה מדברים על גורמי צמיחה: משאבי טבע, תמורות בשווקים עולמיים, יחסי היצע וביקוש, התחזקות מטבעות כאלה ואחרים, יוזמות כלכליות, סחר חוץ, השקעות ועוד. מתמיה שלא מפנים תשומת לב מספקת למנוע צמיחה אדיר בדמות משאב הנמצא פוטנציאלית בכל מקום ובכל ענף במשק - ההתנדבות. צא וחשב איזה מהפך היה מתרחש אילו הייתה מתווספת לתל"ג שלנו שעת התנדבות אחת, פעם בשבוע, של כל אזרח, מאז היותו נער בגיל 2ו ועד גיל 70. תכפיל זאת במספר השנים בהן התנדב ובמספר אזרחי המדינה ותגיע למספרים אסטרונומיים.

מה משמעותם בשטח? פחות מצוקה, יותר תלמידים מצוינים, פחות

"עבור' המנוחה א'נה מטרה. אחר' 120 ננוח כולנו. הזמן נ'תן לנו במשורה, כוחותעו מוגבל'ם ואסור לבזבז אף רגע. אנו מתמודד'ם בח'' ה'ומ'ום מול קש''ם לא פשוט'ם, אבל צר'ך לתת לעצמנו ולח״נו משמעות. המטרה ה'א לחוות במלוא עומקה את חוו״ת הח''ם, לפענח את פשרם, את מהותם. אנ' ח'ונ' - משמע אנ' ק''ם, כ' אנ' מסוגל להענ'ק משמעות לח''. זו תחושה ע'לא'ת - לא של שמחה, אפ'לו לא של אושר, אלא הארה של עוצמה פנ'מ'ת״

תאונות דרכים, יותר מיטות פנויות בבתי חולים, יותר העשרה לילדי פריפריה, פחות פשע, יותר סיוע למוסדות בריאות וסיעוד וכמובן - יותר כספים שיכולים להיות מופנים לאינספור ערוצים שיהפכו אותנו למדינה הנאורה והמפותחת שאנו רוצים להיות, מדינת רווחה אמיתית הדואגת לכלל תושביה.

נכון הוא שהמהלך כבר הותנע. מערכת החינוך הישראלית מתנה קבלת תעודת בגרות במחויבות לקהילה, הכוללת התנדבות במגוון גופים ועמותות. זה הכיוון אליו צריך ללכת, אך ביתר שאת - גם למצות את המרב מהנתינה של התלמידים וגם, ואולי זה העיקר, לשמר את רוח ההתנדבות גם בגילאים בוגרים יותר.

הטיעון שלי כאן היה כלכלי מעיקרו, אבל הערך המוסף הגלום בו, של חיזוק הערבות ההדדית, ופיתוח חברה בריאה יותר - עולה עליו עשרת מונים. וזה אף חוזר אלינו באופן מיידי, כפרטים בחברה הזו, כהורים לילדים שנולדים למציאות החיים הזו, כבני אדם.

ומכאן עולה תשובה לשאלה עמוקה: איזו חברה אנו רוצים להיות? אילו אנשים אנו רוצים להיות? בפפואה אין נכים ואין מפגרים. החלש שם לא שורד. זהו עולמם. חברה חזקה רואה בחלש חלק בלתי נפרד ממנה, מגדירה את מקומו ואת המחויבות כלפיו, זוכרת כי חוסן השרשרת נמדד דווקא בחולייתה החלשה. זה מאתגר את הפתגם יכל ישראל ערבים זה לזה' וזה אפילו יותר מיואהבת לרעך כמוך'. זה מגדיר את מהותנו כבני אדם".

-    האם לדעתך לחבר' "צוות" 'ש מחו'בות 'תר כמ' שבחרו בדרך ערכ'ת של מחו'בות לחברה ולבטחון המד'נה בשנות ש'רות ארוכות? ואול' דווקא הם חש'ם כ' את "מכסת חובם" החברת' כבר ש'למו... "אנחנו לא שונים מכל אזרח אחר במדינה. הלכנו לשירות ממושך מתוך בחירה, מתוך הכרה, מתוך הבנת ערך השירות. אין התרפקות על העבר,

 

 

אין מנוחה על זרי הדפנה, אין 'עשינו דיי. לדעתי, מי שמרגיש שעשה,

טעם את טעמה של הנתינה, הבין את דרך פעולתה עליו, חש את התמורה שבגינה, שאינה חומרית כלל ועיקר, דווקא הוא האחרון שאמור להשתמט מאחריות בתום השירות".

-   ודאי אמרו גם לך - דורון, תנוח קצת, עשית די... ״בוודאי, אבל עבורי המנוחה אינה מטרה. אחרי 120 ננוח כולנו. הזמן ניתן לנו במשורה, כוחותינו מוגבלים ואסור לבזבז אף רגע. אנו מתמודדים בחיי היומיום מול קשיים לא פשוטים, אבל צריך לתת לעצמנו ולחיינו משמעות.

לחייך, לצחוק, להשתטות, להשתחרר, לצאת לחופשה, לנסוע לחו״ל - בוודאי. זה חלק מהחיים. אבל זו לא המטרה. המטרה היא לחוות במלוא עומקה את חוויית החיים, לפענח את פשרם, את מהותם. אני חיוני - משמע אני קיים, כי אני מסוגל להעניק משמעות לחיי. זו תחושה עילאית - לא של שמחה, אפילו לא של אושר, אלא הארה של עוצמה פנימית. האמירה לפיה הנותן מקבל יותר מהמקבל היא נכונה ביותר, אך קטנה מכדי להמחיש את העניין. על סיזיפוס נגזרה עבודה חסרת תכלית ובכל זאת היה מישהו שכתב, כי 'עלינו להניח שגם הוא היה מאושר, ולו לשבריר הרגע, בו הייתה לו תחושת סיפוק מהעשייה'. למזלנו, בניגוד לסיזיפוס, תחושת הסיפוק מהעשייה החברתית נובעת מהישגים אמיתיים, מעשייה מוחשית, מנתינה מרחיבת לב. ואל כל אלה מתווספת חדוות המאמץ. זו שכל מי שסחב אלונקה בימיו, יחד עם חבריו,

מכיר אותה היטב. הרי אפשר גם להרפות את האחיזה ואף אחד לא ירגיש...

-    לך עצמך יש מודל מוסרי ערכי שאתה רואה לנגד עיניך?

״יש לי מודל מוסרי נפלא בדמות בני משפחה ברוכת ילדים מאופקים. אם המשפחה עובדת אצלנו בכפר ומדי שבוע מוסיפה לשולחן השבת עוד מקום - בנוסף לשבעת ילדיה - עבור עוד ילד מהכפר שמתארח אצלם לשבת, באופן קבוע. כששאלתי אותם אם זה לא קשה, הרי יש להם ילדים משל עצמם והפרנסה דחוקה והבית קטן, הם הביטו בי בתמיהה אמיתית. פשוט לא הבינו את השאלה...״.

-    יש לך מחשבות על העתיד?

״כן, אני חושב הרבה על העתיד. הייתי רוצה לחיות בחברה שתקבל את השונה, שתאמץ אותו אל לבה, עד שיהיה חלק ממנה. לצערי ערן עצמו לא יחווה זאת, אבל אני נותרתי עם הצו הזה של ערן, עם מערכת הערכים שלימד אותי, וקשורה לעולם שלו, ועם צוואה לא כתובה, מהדהדת, בה נאמר: 'אבא, 23 שנים עשית בשבילי, פעלת, נלחמת, בנית, הפכת כל אבן והצלחת לחולל שינוי, ועכשיו כשאני לא כאן - קיבלת שחרור מהמחויבות הזו? עכשיו הכול נגמר? החזרת ציוד וזהו?' ערן מעמת אותי עם האמת שלי הכי עמוקה, עם הכרעות ערכיות. עבורי ערן היה נושא הבשורה, נושא המסר, ואני השליח. אני מודה לו על שנתן לי את האפשרות הזו. הכרת התודה הזו ספוגה בכאב. לא הייתי מאחל לאף אחד להיות במקום הזה מתוך טרגדיה אישית. לא הייתי רוצה לראות עוד ילד אחד שנולד עם דרגת נכות כה קשה ופגיעות כה גדולה וחוסר יכולת לשרוד ללא סביבה תומכת, מחבקת ובעיקר אוהבת. כי בסופו של דבר אנחנו מדברים על אהבה״.

עלה נגב נחלת ערן השוכן במועצה המקומית מרחבים, הוא כפר שיקומי ייחודי שהוכרז בידי ממשלת ישראל כפרויקט לאומי. הכפר מציע בית חם, מקצועי, מכבד ואוהב לתינוקות, ילדים ובוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה. בנוסף, מציע המקום פתרונות שיקומיים וטיפוליים לתושבי הדרום. הפעילות בכפר מבוססת על התפיסה שכל אדם זכאי לקבל את הטיפול המקצועי ביותר ולחיות חיים טובים ומכובדים. הכפר נקרא ע״ש ערן אלמוג, בנם של דידי ואלוף דורון אלמוג שהיה מדייריו הראשונים של הכפר. דורון אלמוג, יו״ר ״עלה נגב נחלת ערן״, נמנה עם מקימי המקום והוא ממשיך להוביל את הפעילות ולממש את חזון הכפר. עלה נגב נחלת ערן הוא חלק מרשת מעונות עלה בישראל, עמותה הפועלת משנת 1982 ומפעילה כיום ארבעה מרכזים בפריסה ארצית (בבני ברק, בירושלים, בגדרה ובנגב). הכפר מהווה הגשמה של קונספט ייחודי וחדשני והוקם כמענה לצורך של בוגרי עלה במסגרת חינוכית, חברתית וטיפולית, שתאפשר להם לחיות חיים יצרניים ומכובדים, הכוללים תרומה לחברה.

בעלה נגב נחלת ערן: בריכה הידרותרפית, בית חולים סיעודי מורכב, בית ספר לחינוך מיוחד, מרכז שיקום יום, מרפאה להתפתחות הילד, סדנאות תעסוקה לדיירים מעל גיל 21, ספארי ורכיבה טיפולית על סוסים וכן מרפאת שיניים מותאמת לאנשים עם צרכים מיוחדים.

המעונות לבני נוער ולמבוגרים הם הלב הפועם של הכפר. הם מותאמים לצרכיהם הייחודיים של הדיירים ובנויים בעיצוב אסתטי וברמה גבוהה. דיירי המעון מגיל 12 ומעלה משולבים במסגרת תעסוקה יומית. המרכז משלב תעסוקה טיפולית עם פיתוח מיומנויות וכישורי חיים. בסדנאות התעסוקה מיוצרים פריטי נוי ויודאיקה הנמכרים לציבור הרחב. לכל אחד מהדיירים תוכנית קידום אישית בפיקוח פסיכולוג הכפר. בכפר פתרונות שיקומיים וטיפוליים שלא היו קיימים בעבר באזור הדרום: יחידת שיקום יום ראשונה מסוגה ויחידה בנגב, הנותנת מענה טיפולי לאנשים הסובלים מפגיעות וזקוקים לשיקום ללא אשפוז, ויחידה להתפתחות הילד המעניקות אלפי טיפולי חוץ בשנה. מרפאת השיניים לאנשים עם צרכים מיוחדים והבריכה ההידרותרפית עומדות אף הן לרשות דיירי הכפר, מטופלי יחידת שיקום יום ותושבי הסביבה. מעורבות בקהילה היא חלק בלתי נפרד מחזון עלה נגב נחלת ערן. הכפר פתוח למבקרים ולמתנדבים רבים, הפוקדים אותו באופן קבוע. בין המתנדבים תלמידי תיכון, חיילים, אסירים במסגרת פרויקט שיקום, מתנדבים מחברות היי-טק וממערכות הביטחון ועוד. בכפר עלה נגב נחלת ערן שוררת אווירה של אופטימיות, אהבה, שמחה וקידום. צוות הכפר מתייחס לכל דייר כאל עולם ומלואו, תוך דאגה לצרכיו המיוחדים. לפרטים נוספים: אתר עלה: www.aleh.org.il

עבור לתוכן העמוד