סרילנקה - אישית לוחצת
ים של אוהלים..בכלל המילה ים הפכה כאן לבעלת משמעות אחרת . הים הידיד, המפרנס, האוהב – כמעט במונחים של זוגיות וחיי אהבה כמעט אינטימית הפך לבוגדני, אלים, אכזר ורשע – אחד שלא ניתן לצפייה ושרצוי להימלט ממנו – כמה שיותר מהר ורחוק.

המבוגרים כאן נשענים על ברכי האמונה הבודהיסטית. זהו חלק ממעגל החיים מתוך אמונה צרופה דבר שקורה- אמרו היה להתרחש. תפקידם – לאפשר את הזרימה הטבעית מהחיים למוות.

האמונה והתודעה קיימים ומושרשים היטב – אבל העיניים שאינן מתחברות לתודעה – דווקא כבויות. שורות של אוהלים במקום שפעם היה בית. בית אמיתיכזה שקמים בו בבוקר, אוכלים והולכים לבית הספר, חורים, מתקלחים, קוראים, צוחקים בוכים – בית. מה שנשאר זהו אוהל במקרה הטוב, ופיסת יריעת בד על ארבע מוטות במקרה הפחות נעים. ליד ה"בית" הייתה חנות שגם היא הפכה לחורבה – ולידה חורבה גדולה יותר שפעם הייתה בית ספר. למילה "פעם" יש כאן משמעות מיוחדת. . הנוסטלגיה שינתה צורה וזמן. הזיכרונות אינם נודדים לתקופת האבות המייסדים, הכוהנים הגדולים או אפילו לתקופת הילדות – אלא רק שלושה חודשים אחורה. שלושה חודשים ומאות אלפי בני אדם, משפחות ושטחי אדמה וחול בלתי נתפסים.

אנו צועדים על פסי הרכבת. אותם פסים שעדיין במקומות מסוימים בעלי צורת מקרוני מבושל – מעוקמים, מפותלים – לא עקב מעשי ידי אדם. משהו הרבה הרבה יותר גדול מזה.העיניים תקועות באריחי הפסים.מולנו ולצידנו ילדים מתרוצצים, אוספים קונכיות ושלדי דגים שהים פשוט סחף לכאן במעופו. מוזר איך שהקונכיות והדגים משתלבים כל כך בטבעיות בין אריחי פסי הרכבת.

בבת אחת אנו מוצאים את עצמנו בתוך עוד מחנה אוהלים.תמונות סטנדרטיות: ילדים רזים להפליא – עיניים כבויות – שואלות , מבוגרים נטולי שיניים, משאיות אספקה חונות פה ושם. האספקה הבסיסית לאוהל כוללת: שני סירים, חבילת קמח סולת ואורז, כירה קטנטונת לבישול. החום בחוץ כ 42 מעלות ולחות של למעלה מ100% . אנחנו, תוך כדי תחושת הרטיבות והדביקות הבלתי פוסקת, רק מדמיינים את התחושה להיכנס לאוהל סגור בחום הזה – ועוד לשכון בו בחברת כירה עם אורז מתבשל...

העיניים הכבויות מתעוררות בבת אחת. המתורגמן המקומי שלנו תופס מעט מרחק ומצטנע לו בפינת עץ קוקוס. לאדם הזר הלבן יש כאן משמעות אחרת. שנים ארוכות של מלחמות, ותככים פנימיים גרמו לאנשי האזור להאמין לזר ולפחד כמעט עד גבול הפרנויה מכל מקומי המושיט יד לעזרה. המתורגמן שלנו נכלל היטב בקטגוריה השנייה.

עומר, אחד הדומיננטים במשלחת, תופס פיקוד שורק ומלכד סביבו מעגל ילדים . המעגל הופך לישות נפרדת מכל המציאות – צחוק, שריקות המשרוקיות של הצוות, מחיאות כפיים ... ראומה טראומה קראנו למעגל. ראומה בשפת המקום – מעגל... ואנו מנסים להפחית את תסמיני הפוסט טראומה דרך חיבור הילדים למקורות ומשאבי ההתמודדות הראשוניים שלהם – בעזרת המעגל. מראה בהחלט הזוי לצופה מהצד.הילדים מיוזעים ומלאי אנרגיה –חוץ מילדה אחת. כבת ארבע – מוגלי כינינו אותה. עומדת נטועה, מבט כבוי, גוף קטנטן עם בטן מנופחת שפשוט לא זז. אירה מהמשלחת נגשת אליה, מנסה לעודד, להפעיל , לגרום לה לזוז – והילדה מצייתת ברובוטיות. משהו מאחורי המבט הכבוי מספר סיפור אחר שהתרחש כאן לפני שלושה חודשים – הילדה עדיין שם – בסיפור ההוא.

צ ו נ א מי !!!! צורח ילד אחד מתגלגל מצחוק וכל החבורה צורחת ומתפזרת לעבר העצים הקרובים בניסיון לטפס כמה שיותר גבוה. בטיפוס, אגב, הם יכולים להתחרות בהצלחה יתרה גם בחתול הזריז ביותר. רק הילדה עדיין לא זזה. אירה מניפה אותה גבוה, רצה עימה לעץ הקרוב ומעודדת אותה להתחיל ולטפס. הפנים הקפואות מתחילות להפשיר והרגליים סוף סוף מפשירות וזזות.. החבורה שוב מתקבצת – והפעם יחד עם מוגלי הצוחקת. אנחנו מאושרים.

 

 

עבור לתוכן העמוד