כל הזמן מתים מסביב
הגדל

בשלושה שבועות של חופשת מולדת עשתה אירית שלושה דברים עיקריים: פיטמה עצמה באופן מקסימלי לפני שהיא חוזרת לתפריט יומי של קמח תירס,ירדה לסיני לשבוע (ובהזדמנות זו חילקה בגדים לילדים בדואים), ונדנדה לבעלי חנויות צעצועים. ביום שני שעבר, ערב הטיסה חזרה לאפריקה, היא התחננה בטלפון לפני נציגת חברת התעופה, שתאשר לה חריגה של שמונים קילו, משקל הצעצועים. רבינוביץ רגילה להתחנן. בתשע השנים האחרונות היא התחננה לפני מאות מאות תיירים, שיזרקו לה כמה דולרים כדי לקנות קצת קמח או כדי לשלוח עוד ילד גוסס לבית החולים. רבים מהילדים לא הצליחה להציל. הם קבורים תחת תלוליות קטנות של אבנים ללא מצבה, צלב או שם חקוק.

רבינוביץ מאמינה שמאות הילדים שהיא ממשיכה לטפח, אלה מהם שישרדו, יביאו עתיד אחר לקייפ מקליר, הכפר במלאווי שבו היא חיה, ויצליחו להתקיים גם ללא נדבות מהמזונגו, כינויו של האדם הלבן במזרח אפריקה.

ישראלים שראו אותה שם מעידים, שהמזונגו מבאר- שבע היא כיום מלכת הכפר, והיא עצמה מצהירה שלא תנטוש את קייפ מקליר אי פעם. שובל ארוך של ילדים מלווה אותה לכל אשר תלך, והיא זקוקה לשעה ןחצי כדי לחצות את הרחוב הראשי, כל כל אחד עוצר אותה לבקש עצה, להזמין הביתה, לספר על אח חולה או על תינוק חדש במשפחה. הם קוראים לה "איליתי", כי אינם מסוגלים לבטא ר’, ומעדיפים סיומת עם תנועה.

לפני שנתיים, כשהרעב היה בשיאו, האכילה רבינוביץ 1,500 ילדים ביום מתרומות שגייסה. את המבוגרים היא שולחת לתקן כבישים תמורת האוכל שהיא מחלקת. היא גם מפעילה את המרפאה היחידה בכפר, מנהלת מסע הסברה סיזיפי למניעת איידס, מחלקת לתושבים זרעים לגידולים חדשים ונלחמת בשחיתות. לצד איומים על חייה, מתרבים הקולות בכפר שקוראים לה לרוץ לפרלמנט.

רעבים בנעלי נייקי

בישראל הייתה אירית רבינוביץ כישלון. היא עצמה חשבה כך כשנשרה מהתיכון באמצע י"ב. "למדתי במגמת סיעוד ונכשלתי כל הזמן, כי יש לי ליקויי למידה" היא אומרת. "מורה אמרה לי, או שאת משקרת כשאת לומדת למבחנים, או שאת טיפשה". אז האמנתי שאני טיפשה. נסעתי לאילת, ובשנה שלפני הגיוס עבדתי במלצרות וחייתי וישנתי על החוף. נהנתי מהחופש, אבל לא לקחתי סמים.

בצבא היא היתה מרכזנית, ואחרי שהשתחררה עבדה שוב במלצרות, בחפירות ארכיאולוגיות ובתדלוק. בכסף שחסכה נסעה רבינוביץ לטיול באפריקה, לא מפני שזו הייתה משאת חייה, אלא מפני שנגררה אחרי חברה טובה שנסעה לשם. במהלך הטיול היא הגיעה לקייפ מקליר, צ’מבה בשמו המקורי, כפר דייגים על שפת אגם ניסאה. האמת שזה כבר לא בדיוק כפר, 12 אלף תושבים גרים שם, וגם לא בדיוק דייגים, כי בעקבות דיג לא מבוקר לא נשארו הרבה דגים באגם. רוב התושבים גרים בבקתת בוץ קטנות ללא חשמל.מי השתייה מעלים מבארות, ובאגם מתקלחים וחוטפים בילהרציה- תולעת גדולה שחיה בקרקעית וחודרת לגוף דרך הרגל.

למרבה הפלא, צ’מבה הוא כפר תיירותי. התיירים באים בגלל קורסי צלילה זולים ובעיקר בגלל ה"מלאווי גולד", המריחואנה המקומית, שמביני עניין טוענים שהיא החזקה בעולם. "הינו שם שבוע ולא נהנינו בכלל", משחזרת רביבוציץ, "כי הצעירים המקומיים, הביץ בויז, הציקו לנו. ואז יצאנו לטראק, והייתה לנו תאונת דרכים. היה לי קצת צמר- גפן ויוד בתיק, והתחלתי לעזור למקומיים לנקות את הפציעות. הם התחילו לצעוק:מאדאם, נו-נו-נו,איידזי!"

איידזי זה איידס בצצווה, השפה השלטת במלאווי. רבינוביץ נפגעה קלות בגבה, והיא נאצלה להישאר בכפר למשך חודש עד שתחלים. החודש הזה שינה את חייה. "בהתחלה הייתי כמו כל תיירת, מדי פעם נתתי סוכרייה לילד מחייך, והרגשתי שאני נורא טובה. שכרתי בית- בוץ משלי, והאנשים מהתאונה הזמינו אותי לארוחות. כשהתחלתי לקלוט מה קורה במקום, קיבלתי סטירה: הבנתי שכל הילדים עם החיוך שביקשו "סוויטי" הם יתומים, ושאין להם אוכל בבית. שמתי לב שאני מזהה ילד לפי החולצה, כי הוא לא מחליף אותה אף פעם. ולמדתי שאישה שהילדים שלה נראים טוב, לבושים בסדר, היא אחת ששוכבת עם גברים, כדי שהילדים שלה יוכלו לאכול טוב".

למה את לא אומרת זונה, אלא אישה ששוכבת עם גברים?

כי זונה אצלנו זה משהו אחר.

"אצלנו" זה אפריקה?

כן. זונה אצלנו זו אישה שהולכת לבר ושותה בירה, אולי אפילו לובשת מכנסיים במקום שמלה, ורוקדת עם כל הגברים. אישה שנמצאת בבית שלה ולובשת את הבגדים המסורתיים לא נקראת זונה. זה לא בסדר, אבל מעלימים עין. גברים באים אליה הביתה, והילדים יכולים לראות הכל. הבית הוא הרי בקתת בוץ קטנה, שיש בה שני חדרים קטנטנים לאחסנת מזון ובגדים, אם יש כאלה, ועוד חדר אחד שהוא הסלון. כל הבית הזה הוא בגודל של סלון ישראלי ממוצע. מגיע גבר ואומר לאישה שיתחתן אתה, ואז זה בסדר שהיא תשכב איתו. הוא נשאר כמה ימים, קונה לה שמלה, אוכל לילדים, ואז הוא עוזב לבחורה הבאה בתור או שנגמר לו הכסף. ככה זה בכפר: יש הרבה יותר נשים מגברים, הן מגדלות לבדן את הילדים. לכל אישה יש את הילדים שלה ואת הילדים של אחותה שנפטרה.

הגברים נודדים מאישה לאישה. אמהות בנות14-15 הן תופעה נפוצה.

ויום אחד החלטת לעשות מעשה.

נפל לי רעיון, אפילו לא יודעת מאיפה. הלכתי וקניתי תה ולחמניות קטנות והתחלתי להאכיל ילדים. שילמתי לאישה זקנה, שהפכה לאמא המקומית שלי שתכין את התה. התחלנו בחמישה ילדים, ומהר מאוד היו מאה ילדים. הלכתי כל יום לתיירים, סיפרתי להם מה אנחנו עושים, והזמנתי אותם לראות. הילדים ידעו שאחרי שהם שותים את התה, הם הופכים את הכוס, מתחילים לתופף, חלק רוקדים, ועושים את ההצגה היומית שלנו. לא תכננו את זה יחד, כי עדיין לא דיברתי צ’צúוה, אבל הם ידעו טוב מאוד שהתייר יתלהב, ואז אני אגש אליו ואגיד לו, תשמע אין לנו כסף ליום הבא, תן רק שני דולר, ואנחנו נאכיל מאה וחמישים ילדים. התייר אומר "בטח, בשמחה אני אתן עוד שני דולר", וככה החזקנו מעמד שנה. הילדים כבר היו בלב שלי, והייתה לי אהבה מאוד חזקה לבחור מקומי, מקסוול, אלא שנגמר לי הכסף למחייה.

החלטתי שאני חוזרת לארץ, חוסכת קצת כסף וחוזרת מהר לילדים שלי, אבל בארץ פתאום התפרצה אצלי המלריה, שנדבקתי בה שם. חטפתי את זה חזק, ונכנסתי לתרדמת. כשהתעוררתי היה לי ברור שזהו, המקום שלי באפריקה.

כמעט מתת, לא היית אמורה להתעורר למסקנה הפוכה?

לי היה ברור שאלוהים הציל את חיי, כי יש לי תפקיד שם. התחלתי לעבוד קשה כדי להרוויח כסף לחזור לשם. ידעתי גם שאני לא ארכש תואר אקדמי, אף אחד לא יקח אותי ברצינות, ואני חלמתי להקים בית יתומים. אז סיימתי את הבגרויות ונרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה. כל קיץ נסעתי לקייפ מקליר לכמה חודשים, להאכיל את הילדים, להביא להם בגדים, לתת להם תשומת לב.

במשך שש שנים שבה רבינוביץ לאפריקה מדי קיץ, ומדי קיץ מצאה בכפר יותר איידס ופחות דגים ותיירים. "התחלתי לעבוד מאוד קשה כדי למצוא ארגון ולעשות משהו", היא אומרת. "עצוב לי להגיד, אבל פה אף אחד לא האמין לי. חשבו שאני נוסעת לשם בגלל החבר שלי, או כי בא לי לעשן את הג’וינטים הכי טובים בעולם. קשה היה להבין שבכפר התיירותיהזה יש רעב, ושהביץ’-בויז יפי התואר האלה, שלובשים ליוויס ונועלים נייקי, המשפחה שלהם מתה ברעב. הם, כמובן, לא יודו בזה, כי זה רע לביזנז."

והביץ’-בוי שלך?

מקסוול? הוא עושה עסקים עם תיירים א לבנים שגרים בכפר. החליף דולרים, והייתה לו גם סירת מירוץ שאתה לקח אנשים לסקי מים. הוא תמיד הרוויח טוב מהכריזמה שלו, ולא היה צריך לחיות על חשבונו כמו אחרים. ההפך, אני חייתי על חשבונו. אחרי חמש שנים זה נגמר בינינו, אבל אנחנו עדיין בקשר מצוין. הוא עשה עבודה מאוד חשובה בשבילי, כי הוא לימד אותי איך להסתכל בדרך שלהם.

תני דוגמה.

יש אישה שיש לה שבעה ילדים, כל אחד מאבא אחר. כל שנה שאני מגיעה, והיא עם בטן של ילד חדש. היא שכנה שלי, וכל הזמן אמרתי לה, אני אתן לך הכל, מה שאת רוצה, בבקשה אל תעשי יותר, לא עוד ילד! אמרתי לה או-קיי, את אוהבת סקס, אני אקנה לך קונדומים, הכי טובים. היא הייתה תמיד צוחקת. חשבתי שהיא צוחקת לי בפרצוף, והיא צחקה כי היא לא ידעה מה להגיד. יום אחד אני חוזרת לכפר , והיא עוד פעם בהיריון, קוראת לי איליתי בשמחה ובאה לחבק אותי. ליד כל הנשים בכפר אמרתי לה לילד הזה שיש לך עכשיו בבטן, אני לא נותנת לחמניות, לא נותנת לו כלום, כי את יודעת מה את? את פשוט זונה! ואז מישהו תופס אותי ביד ומפיל אותי על הרצפה. זה היה מקסוול. אני מסתכלת עליו המומה, והוא אומר ליהיה לך עכשיו זמן להגיד לי לשים קונדום?

כל הנשים מסביב מחאו כפיים, ואני הייתי כל כך מבולבלת, לא הבנתי שום דבר. ואז הוא לקח אותי לצד, כולי סוערת, מה עשית לי, והוא אמר לי אירית, האישה הזאת לא יכולה להגיד לגברים לשים קונדום, כי הגבר לא שואל אןתה. זה כמו שעשיתי לך עכשיו, וההבדל היחיד הוא שלא הורדתי את המכנסיים לעשות מה שעושים. עכשיו בואי נלך אליה ותתנצלי. זה היה השיעור שלי על מעמד האישה במלאווי. אם היא רוצה לדבר עם הגבר, היא צריכה לכרוע על הברכיים, כי הוא גבר. הוא לא בדיוק שואל אותה מה היא רוצה. הוא מגיע, עושה מה שעושה, זורק לה משהו והולך.

לוויות בלי בכי

לפני שנתיים חזרה רבינוביץ' למלאוי, לדבריה לתמיד, אחרי שהשיגה תרומות לפעילותה. היא זנחה בינתיים את החלום להקים בית יתומים, ומתמקדת בהאכלת הרעבים ובהסברה למניעת איידס. כל חודש היא מקבלת משאית מזון, תרומה של ארגון יהודי-אנגלי וארגון אירי. בחודשים דצמבר עד מארס, כשהקמח בבתים אוזל, והיבולים החדשים עדיין אינם בשלים, היא מאכילה יום יום בחצר שלה בעזרת מתנדבים את ילדי הכפר הרעבים. כל ילד מביא את הכוס שלו ומקבל דייסה של קמח תירס, סוכר ושעועית. הוא משלם על האוכל בפיסת עץ למדורה, וחייב למלא עוד שני תנאים: ללכת לבית ספר ולשטוף ידיים. גם המבוגרים מקבלים אוכל, אבל הם חייבים לעבוד עבורו. רבינוביץ' שולחת אותם לתקן כבישים, לנקות את החופים, והיום כבר יש בית ספר שנבנה ע"י פועלי האוכל שלה. בימים האלה הם חופרים בתי- שימוש לכל כמה בתים יהיה מתקן בל פגיעה- כי אין שירותים בכפר. בשנתיים האחרונות הייתה לרבינוביץ' שותפה בפרויקט, יורה וסרמן מישראל, שמקצועה רפואה סינית. וסרמן (במלאווי קראו לה יוגי) פתחה את המרפאה היחידה בכפר. התרופות נתרמו ע"י ארגון סקוטי-נוצרי. לאחרונה עזבה וסרמן את מלאווי וניתקה קשר. לדברי רבינוביץ היא נשחקה.

ואיך את לא נשחקת?

יוגי לקחה הכול פנימה. אני מוציאה החוצה. יש ימים שאני מתעצבנת וצועקת על איזו סבתא, אז הם אומרים לי איליתי, בלנטייר! בלנטייר זו העיר הגדולה, ושם אני יכולה להתאוורר קצת,כשאני נוסעת למשוך משאיות מזון, לעומת יוגי שהייתה יום יום במרפאה. כשאני מתעייפת או שהמצב בכפר הוא קצת יותר טוב, אני לא מתביישת להגיד שאני עכשיו משתזפת בחוף, כי זה מה שמתחשק לי. יום שבת היום, תמותו, לא מעניין אותי איידס, לא מעניין אותי רעבים. תהיו רעבים גם מחר, היום אני הולכת לחוף.

האיידס הוא הרוצח מספר אחד מספר אחד במלאווי. רבינוביץ’ ווסרמן הדריכו קבוצות של צעירים מקומיים, כדי שאלה יסבירו לשאר האוכלוסייה על המחלה ואיך אפשר להימנע מהדבקות. רבינוביץ גם מדברת על הנושא בזהירות בכנסיות, ואת ההסברה לילדים היא מתחילה מגיל תשע, באמצאות משחק עם צעצועים בצורת איברי מין וקונדום. למרות כל המאמצים היא מתקשה להבקיע חומות של דעות קדומות והדחקה. שיא האבסורד הוא אמונה רווחת, שדווקא הקונדום מפיץ את האיידס.

קנינוביץ:"אישה אחת, למשל, אמרה לי, תשמעי אנחנו באמת אוהבים אותך ואת מזונגו טובה, אבל את יודעת שהמזונגו אשם בזה. המזונגו הרי רוצים להשתלט עלינו, והשמן הזה שהם שמים על הקונדום, זה מפיץ אץ האיידס. סיפוא אחר אומר שיש חורים קטנים שאנחנו לא רואים, ודרך זה האיידס מגיע. אז אני מראה להם שאפילו מים לא יכולים לעבור. אגב, אתה יודע שאם גבר שוכב עם בתולה, גם אם יש לו איידס, כבר לא יהיה לו איידס."

תרופה נהדרת.

בטח, מה לא שמעת? אם אתה מכיר חבר’ה בישראל, ספר להם, זה משהו חדש. תשכב עם בתולה ונגמר הסיפור. הרעיון הזה הגיע למלאווי מדרום אפריקה- שם הוא כבר הביא לעלייה חמורה במספר מעשי האונס. וחוץ מזה בכפר בכלל אין איידס, מה פתאום. אנשים מתים כל הזמן אבל לא מאיידס. הם מתים מרוחות רעות, מקללות שהטילו עליהם קנאים. היה לי ידיד מקומי, זכרונו לברכה, ראובן. ראובן תמיד הביא זונות הביתה, וכשהוא חלה באיידס, זה היה בהתחלה ’מחלת נשים’

מה זה?

אנחנו אשמות בכול, לא ידעת? איידס זה מחלת נשים. אמרתי לו שאם הוא רוצה שאני אטפל בו, שיגיד עכשיו ´אני חולה באיידס´

למה היה חשוב לך שהוא יודה? כדי שלא ישכב עם בחורות אחרות. הוא חולה באיידס , אבל עדיין הולך מדי פעם לדיג כשהוא מרגיש טוב, ואז יש לו כסף. כשיש כסף, מה עושים? הולכים לשתות אלכוהול, והבחורות שמסתובבות ליד האלכוהול, אלה הבחורות שהוא ישכב איתן. סוף הוא הודה שיש לו איידס. שלחתי אותו לבית חולים הכי טוב שיש שיכולתי, ושהוא מת אמרו שהוא מת משחפת. זה הטריף אותי. איידס הוא מחלה מאוד טריקית. היא מחלישה את המערכת החיסונית, ואז אתה מת ממלריה, משחפת או משפעת. אני יודעת שמישהו חולה איידס ושולחת אותו לרופא בעיר המחוז, וכשהוא חוזר, הוא מספר לי "הרופא אמר שיש לי שחפת". כשאני הולכת לאותו רופא ושואלת אותו למה אמרת לו שיש לו שחפת בלבד, למה לא אמרת גם איידס. הוא אומר לי, יש לנו קוקטיל לתת לבנאדם הזה?

מה קורה לכל התינוקות שנולדים לאמהות שנושאות איידס?

אמרתי לך, אין איידס בכפר, זה רק כשפים. אם יש כסף, הן יולדות במרפאה ליד הכפר שלנו, ושם אי אפשר לבדוק איידס. גם בבית החולים המחוזי אי אפשר לבדוק איידס. התינוקות האלה לא מקבלים שום טיפול ומתים תוך שנתיים. חמש שנים, אם יהיה להם מזל. מפני שעכשיו מתים כל כך הרבה תינוקות, אז הלוויות הן בלי בכי, בלי כלום. לוויה קרה כזאת. יושבים ומרכלים.

 

גם את כבר נאטמת?

אני לא מצליחה לעכל מוות. יש ילד בשם סימון. היה בן תשע ונראה כמו בן שלוש. הכרתי אותו מהיום שהוא נולד, וידעתי שהוא חולה באיידס. שני ההורים שלו מתו מזה. חבר שלו, בן 13, טיפל בו במסירות.

לפני שסימון נפטר, הוא ביקש שיקראו לי, להיפרד. אני בדיוק עמדתי לצאת לעיר הגדולה להביא משאית של אוכל, ואמרו לי שסימון לא בהכרה. הלכתי אליו. פתאום הא מרים את היד שלו, ואני תופסת לו את היד, ואני מרגישה שזהו, הוא הולך למות.פשוט יצאתי משם. יוגי ניערה אותי: אירית את יודעת שהוא הולך למות, ואת צריכה להיות יותר חזקה בשביל כל שאר הילדים. כשחזרתי לכפר, סימון כבר לא היה בין החיים, והלכתי לקבר שלו להיפרד ממנו, ואפילו לא דמעה קטנה יצאה. עכשיו, לפני שטסתי, חברה שלי אאידה מתה מאיידס. השאירה מכתב שנדאג לילדים שלה. באותו ערב הלכתי לפאב. אני פשוט מרגישה שהם עדין סביבי. אולי זה בגלגול נשמות. אני עדיין לא עצובה ולא מעכלת את זה, ומקווה שזה יישאר ככה.

מפריעה לביזנס

לצד מחלת האיידס, הרעב הוא המחלה הכרונית של אפריקה.בדומה לאיידס, גם כאן המקומיים לא אשמים. אשמים בכך אסונות הטבע ואולי הדגים שמתמעטים באגם מעצמם. "אני לא יודעת אם להגדיר את זה כעצלנות או פסיביות. הם הרימו ידיים", אומרת רבינוביץ', "הם מאמינים שממילא כל מה שיעשו לא יצליח. הם פשוט לא עושים שום דבר ומחכים שמישהו יעיר אותם, שמישהו יניע אותם. קשה לי להגיד את זה ,כיעד עכשיו הייתי מתנפלת על כל אחד שהיה מדבר ככה.

אבל הם כאלה. יש אישה מקומית אחת שעובדת יפה מאוד בפרויקט שלנו. קמה כל יום בחמש בבוקר. יום אחד הלכתי לחלקת שדה שלה, וראיתי שהיא התביישה. ליד החלקה יש פלגנחל קטן. היא יכלה פשוט לקחת דלי ולהשקות את השדה שלה. שאלתי אותה איך זה שהשדה שלך יבש, והיא אמרה שיש שם נחשים. יש לה חמישה ילדים משלה ועוד שמונה יתומים שהיא מטפלת בהם. הם הולכים לרעוב שנה הזאת. "יש שם נחשים", זאת הייתה התשובה שלה".

ממה, לדעתך, נובעת הפסיביות הזאת?

אני גיליתי בעצמי פסיביות, שכל הזמן מתים סביבי. אתה מתעורר בבוקר עם צלצול פעמון הכנסייה, וזה סימן שמישהו מת. לפעמים יש ביום אחד כמה לוויות. אתה מתחיל להבין למה הגבר משתכר כל הזמן, למה הגבר לא הולך לעבוד, למה הם לא חושבים על מחר. אולי אני אהיה צלצול הפעמון של מחר, אז מה שאני יעבוד בכלל? אני גם מאשימה אותנו, המוזונגו. נתנו להם כי הם מסכנים, כי הם אפריקנים, כי הם לא יודעים. נתנו להם אוכל במקום לתת להם חכות, אז למה לעבוד?

גם את נותנת אוכל.

אצלי אפילו הילדים הכי קטנים עובדים בשביל האוכל, ומשלמים עליו בעצים למדורה. הסיבה השלישית לנחשלות היא השחיתות המטורפת. הארגון הגדול, שאין לו שמץ של מושג מה קרה פה בכפר, מקבל הרבה אוכל מאירופה עבור הכפרים. הוא נותן את זה לקומיטי, לקבוצה שהצ’יף בחר, והקבוצה נותנת את זה לחברה שלה. החברה האלה חיים מהרעב. ככל שיש יותר רעב, המשפחה המקורבת מקבלת יותר אוכל, מוכרת אותו ומתעשרת.

לפעמים כשאין לי כסף לשכור משאית להביא אוכל מהעיר הגדולה, אני קונה מהם את שקי האוכל שהם קיבלו כתרומה. הם אפילו לא מוחקים את שם הארגון התורם. הם צוחקים לי בפרצוף.

ככל שאני גדלה יותר, אני מרגישה שאנשים חזקים בכפר, או בכלל בממשל במלאווי, נבהלים: קודם כל אני אישה , דבר שני אני לא שייכת אליהם, כי אני לבנה, ודבר שלישי אני מפריעה להם בביזנס. עד עכשיו הייתה שחיתות, והם הרוויחו ממנה, ועכשיו החוצפנית הישראלית הזאת באה והורסת את הכול. לאו"ם יש תכנית נפלאה באמת להביא ילדים לבית הספר, ארוחת בוקר לכל ילד שמגיע ללמוד. מקסים נכון? רק שאצלנו הילדים הגיעו לארוחת הבוקר בבית הספר, והמורים אמרו שצריך לשלם. אז פתאום ילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, ופתאום ילדות, נערות, היו צריכות לשכב עם המורים כדי שיהיה להן אוכל ויקבלו גם קצת קמח הביתה.

אמהות סיפרו לי מה מתרחש, ואמרתי למה אתם לא קמים נגד המורים? אה, כי המורים יטילו עלינו כשפים. אז נכנסתי לראות מה קורה, ואחד המורים הרביץ לי. כשהלכתי לצ’ף והצ’יף סיפר לי סיפורים, אז סיפרו לי בסוד שהצ’יף הוא אחד מאלה שמרווחים את האוכל, ואח"כ סיפרו שגם חבר הפרלמנט מהכפר מקבל את האוכל. הוא אמר לי תיזהרי, ואני אמרתי שאני הולכת להילחם עד הסוף, עם הראש בקיר. היום אני וחבר הפרלמנט ביחד. הוא יודע שאני כנראה, חזקה מדיי, וכדאי לו להיות נחמד אליי.

בינתיים בתוכנית המזון העולמית קיבלו ממני את הידיעות האלה. ישבתי עליהם כמו ישראלית טובה, והתקשרתי כל הזמן שנגנב אוכל. בסוף הם הגיעו לביקורת, וראו שאני צודקת והפסיקו את ההאכלה. נגמר האוכל בבית ספר. עכשיו כל המורים שונאים אותי.מצד שני גם הם צריכים אותי, כי אני מטפלת במשפחות שלהם. קיבלתי כבר איומים ברצח, אבל אני יודעת שלא יעשו לי כלום, כי אני יודעת מה הכוח שלי בכפר.

נשמע כאילו לקחת על עצמך משימה אבודה מראש- להציל ולתקן עולם- והגמול שלך הוא כפיות טובה.

התקווה שלי זה הילדים. הלב של כל הפעילות שלי שם זה הם. אם אנחנו מדברים על להציל עולם או לתקן עולם, אז כן, אני מאמינה שאתקן אותם, כי גם רוצים ללמוד. אני לא מלמדת אותם תרבות אחרת. אני חיה אתם ביחד ומתבגרת אתם. הסבתות לימדו אותי שבעבר הם לא היו כאלה קבצנים. אני מלמדת אותם שבתרבות שלהם מעולם לא ביקשו "גיב מי גיב מי", כי אני מסכן. אני אומרת להם, תראו לי שאתם אפריקאים גאים, והם מרימים את הראש.

בטח הספקת לשמוע פה קצת חדשות. שיש מצב כלכלי קשה ויש רעב בארץ.

כן, חמש פעמים ביום אומרים לי "עניי עירך קודמים". אני מתה על המשפט הזה. דבר ראשון, אני חושבת שבני אדם זה בני אדם. אחרי שראיתי , הבנתי את פרוש המילה ’עני’ באמת, ואת הפרוש של המילה ’רעב’.הלב שלי נמצא שם, ואני גם יודעת ששם אני יכולה באמת לעזור יש פה עניים, אבל הלוואי העניים של אפריקה יגיעו לזרת של העניים פה בארץ.

קייפ- מקליר נראת לך מקום שתגדלי בו את ילדייך?

כן. זה החיים שלי. אני אחת ממעטים בעולם הזה שהחליטו ללכת על החלום שלהם, והצלחתי. כל בוקר אני מתעוררת, מסתכלת על המקום שאני חיה בו, ואומרת יא אלוהים, איזה יופי, איזה מזל יש לי.

 המעוניינים להתנדב בפרויקט של אירית רבינוביץ' במלאווי
יכולים ליצור קשר דרך דוא"ל:
ilitimotek@gmail.com

ניתן ללמוד עוד על המיזם באתר המתאר את פרוייקט Chambe Aids Project

עבור לתוכן העמוד