אחרי הגלים
הגדל

עשרה ימים אחרי שגלי הצונאמי החריבו את כל קו החוף בסרילנקה והותירו יותר ממליון פליטים, הגענו עם שיירה של משאיות שהובלנו במשך 12 שעות מקולומבו הבירה עד לטרינקומלי בצפון מזרח סרילנקה. הדרך היתה ארוכה, מייגעת ורצופת קשיים. השיא הגיע ללא אזהרה מוקדמת, כשאחת המשאיות התקלקלה: באמצע הג`ונגל, נאלצנו לקבל החלטה מהירה ולהעמיס את הציוד למשאית אחרת, לפני שיורד הלילה. הגענו. אחרי שלוש שעות שינה, פריקה והעמסה נוספת של הציוד הרב ותיאום עם UNHCR (סוכנות האו"ם לפליטים), התחלנו בנסיעה לכפר הדייגים VELURE שנהרס קליל ומשם למחנה הפליטים ADAMPODE, אליו הועברו הניצולים מהכפר. על סף אפיסת כוחות מהמסע הארוך, מיקמנו את המשאית והתחלנו להיערך לחלוקה. מסביב חיילים חמושים מביטים באדישות, כאילו לא מבינים מה מתרחש. הצבא תפס פיקוד על תא השטח הזה, שבדרך כלל נשלט על ידי המורדים הטאמילים. ואנחנו, צוות מתנדבים קטן מישראל, מעיזים לבוא ולסייע דווקא לבני העדה הזו, משום שהם נפגעו קשה והממשלה לא ממהרת לעזור להם. רק באזור בו פעלנו הוקמו 87 מחנות בהם מרוכזים 86,000 פליטים.
 
במחנה הפליטים שלנו 214 משפחות וכ-1,200 אנשים שאיבדו חלק מבני משפחותיהם, את כל רכושם וגם את מקור הפרנסה היחיד שלהם - הים. עוד לפני שעצרנו את השיירה, מתחילים מאות הפליטים לצאת מהאוהלים ולהתמקם בתור ארוך. ארוני, הנציגה המקומית מ – UNHCR, דואגת לסדר. רענן, מנהל פרוייקטים חו"ל בארגון לתת, שביצע חלוקת ציוד בקניה לפני שנתיים, אומר לי שבאפריקה אין סיכוי שזה היה עובד ככה, וששם, אם לא היינו מקבלים ליווי צמוד של הצבא והמשטרה, היו בוזזים לנו את הציוד. אולי אפילו פוגעים בנו. לאו דווקא כי אנחנו ישראלים. פשוט יצר של הישרדות.

 
התחלנו לחלק את הציוד. פליט אחרי פליט. נשים זקנות, שבקושי מצליחות לסחוב את העזרה שהבאנו איתנו. אנשים מוכים, מבויישים, אבל שמחים שהם לא לבד. ארוני מכריזה שהציוד הוא תרומה מישראל. לא בטוח שכולם הבינו. אחרי שעה ארוכה ניגשת אליי ילדה קטנה, מושכת לי בחולצה ובעיניים עצובות וחכמות, אומרת לי "סטוטי". (תודה בסינהלי). רק אז אני מבין שהצלחנו במשימה ושהמאמץ היה שווה.
______

26 דצמבר, יום אחרי הכריסטמס. עוד שבוע מתחיל. על האג`נדה סגירת תוכנית העבודה השנתית והיערכות למבצע "לתת לתינוק" – איסוף מזון ומוצרים לתינוקות למשפחות נזקקות בישראל, כדי לסייע לעבור חורף חם ומזין. מהדורת החדשות המנומנמת מספרת על רעש אדמה שהחריד את דרום מזרח אסיה. 9 בסולם ריכטר. רשתות הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט החלו להזרים לעולם דיווחים מבולבלים. דובר על מאות הרוגים. כמה שעות אחר כך הסתבר שגלי צונאמי אימתניים החריבו את כל קו החוף בחלקים נרחבים של סרילנקה, אינדונזיה וגם בהודו ותאילנד. תוך שעות הדיווח כבר עמד על יותר  מ -1,500 הרוגים וכמה אלפי נעדרים.

בארגון לתת הופעל נוהל חירום והוקם חדר מצב. מייד התחלנו במשימה הקשה ביותר במצבים מסוג זה: לשים את היד על אינפורמציה עדכנית, מהימנה וכמה שיותר מהר. הזמן הוא האתגר הכי משמעותי. אלה שנפגעו מהאסון צריכים עזרה עכשיו. אם יעבור יותר מדי זמן לפני שנדע מה הצרכים וניערך לסיוע, הרלוונטיות תצטמצם. היתרון היחסי מתכנס ליכולת לפעול ביעילות ולהגיע במהירות עם סיוע נדרש, לשטח האסון.
 
הפעלנו את כל הקשרים עם ארגונים בינ"ל אשר איתם אנו עובדים: UNHCR – סוכנות האו"ם לפליטים,  ICRC – הפדרציה של הצלב האדום, OCHA - מטה התיאום של האו"ם, UNDP, UNICEF,  CARE, USAID, MSF, MDM. על פי ההערכות שלנו בשלב מוקדם, היה ברור שמדובר באסון נורא ושמספר הההרוגים והנפגעים יעלה באופן משמעותי. קיבלנו החלטה לשלוח סיוע אל מעבר לים. תוך זמן קצר הגענו למסקנה שאנחנו מתמקדים בסרילנקה. לפי הדיווחים נראה היה שהאי הסימפטי ספג את המכה הקשה ביותר ושמספר הנפגעים, הפצועים והפליטים שם הוא הכי גבוה. בנוסף, אחרי ניתוח המצב והשוואה למוקדים הנוספים שנפגעו, עלה כי סרילנקה היא המדינה העניה ביותר, בעלת התשתיות החלשות ביותר ושאליה ההגעה הכי מסובכת. ואנחנו, הולכים לאיפה שהכי צריכים אותנו. וגם אוהבים אתגרים.

הדו"חות שזרמו מהאו"ם הבהירו את רשימת הצרכים המיידית: שמיכות, יריעות ניילון, מים, כדורים לטיהור מים, ג`ריקנים, תרופות, ציוד רפואי, כלי סניטציה. תוך 48 שעות גייסנו תרומות בשווי 170,000$ וצוות החלוץ שלנו, רענן ואביב, היה כבר באוויר, בדרך למרכז האסון. המטרה – לתת דיווח מדוייק ועדכני מהשטח, לאתר ארגון בינ"ל או מקומי, מהימן ורלוונטי איתו ניתן לשתף פעולה, להכין את הקרקע לבואו של של שאר הצוות ולתכנן את מהלך הסיוע: קהל היעד, התיאומים הנדרשים, הלוגיסטיקה.
 
בינתיים, אנחנו בארץ מגייסים עוד תרומות: אזרחים מתקשרים, מתנדבים מגיעים לחמ"ל ועובדים אל תוך הלילה, שולחים אי-מיילים לכל העולם, מדברים עם החברות הישראליות. אלה הרגעים שנותנים כח. האמפטיה וההומניות שיש בתוכנו נחשפות בשיא עצמתן. בשוליים מתעורר דיון חשוב על "עניי עירנו". אנחנו מסבירים שבשוטף אנחנו עוזרים ככל יכולתנו בישראל. בחירום, כשיש ילדים שנמצאים בסכנת חיים ואנחנו יכולים לעזור, חובה עלינו להיות שם. למצוקה אין גבולות. אי אפשר לאבחן אותה באמצעות תרבות או גיל. עכשיו אנחנו נמדדים: האם נתכנס בעצמנו? או האם אנחנו בעלי חוסן מספק כדי להושיט יד לאנשים סובלים, שנמצאים במקום רחוק? האם נוכל להיות סולידריים לכאלה שאנחנו לא מכירים?
 
אל-על, פליינג קרגו, ממ"ן, טבע, צ`ק פוינט, הקרן ע"ש תד אריסון (ישראל), אלאדין, קומסק, תרו, נביעות, מי עדן, כרמית, אט"ל - צה"ל, קונצפט, ש.ר.א.ל, פלסטו-שק, פאטוס, יוניליוור ישראל..... והתרומות מגיעות לשווי של 300,000$. 75 טון ציוד בסיסי, רפואי ותרופות. הסיוע האזרחי הגדול ביותר אי פעם, בשם אזרחי ישראל.
העברת הציוד ובזמן, היתה כמעט בלתי אפשרית ואיימה על ההצלחה של המשימה כולה: היינו חייבים להעביר את הסיוע לסרילנקה, תוך כמה ימים!? תל-אביב - בנגקוק עם אל-על. בנגקוק – קולומבו עם אייר סרילנקה. איך נסביר לתאילנדים ולסרילנקים, שהציוד שלנו, שנועד לעזור להם, צריך לקבל עדיפות עליונה כדי שיגיע הכי מהר שאפשר? איך נדע בכלל עם מי אנחנו אמורים לדבר? כדי להצליח, נאלצנו להעיר בשבת בבוקר את מנכ"לי אל-על, פדקס ופליינג קרגו, להגיע למפקד חיל האויר הסרילנקי, להשתמש בקשרים בממשל של UNHCR, להפעיל את MR. BISHOP  הכל יכול מ – UNDP, להיעזר באיש העסקים הישראלי משה פלג,  שהמשרד שלו הפך לחמ"ל קדמי. ובעיקר, לעבוד 21 שעות ביממה, לשרוץ באיזור הקרגו בנמלי התעופה של בנגקוק וקולומבו, ליצור קשר בלתי אמצעי עם פקידי המכס (שבדרך כלל אוהבים לעבוד בסביבה רווית אדי עראק), לתמרן, להסתגל, לאלתר. השלט הדמיוני שעמד לנו מול העיניים: "ברוכים הבאים לעולם השלישי בזמן האסון ההומניטרי הגדול ביותר בעת החדשה. עכשיו נראה אתכם".
 
אחת הסיבות לכך שהתגברנו על המכשולים (חוץ ממזל ונסיון) היו חברי המשלחת: אביב פודה, רכז של לתת באזור ירושלים – בחור צעיר, מסור, חדור אידיאולוגיה והומניות. פרופ` אליעזר שוורץ, מומחה בעל שם עולמי למחלות זיהומיות – הביא איתו הרבה שיקול דעת, נסיון רפואי והומניטרי (השתתף בעבר במשלחות סיוע בכל רחבי העולם), רני סלע, מנהל לוגיסטיקה בכיר ומ"פ חי"ר, תרם פתרונות יצירתיים, יכולת עבודה מסביב לשעון ויוזמה, אורי חקק, מתנדב ותיק של לתת ואחראי על ניהול הקשרים עם העמותות בישראל, הביא יכולת יצירת קשרים בלתי אמצעיים עם הסרילנקים וכן ראיה מפוכחת של המצבים איתם נאלצנו להתמודד, רענן עמיר – מנהל פרוייקטים חו"ל של ארגון לתת, הביא נסיון והבנה מעולים בתחום וקשרים הכרחיים עם ארגונים הומניטריים בינ"ל. זיו קורן, צלם העיתונות המוכשר, רווי פרסים מכל העולם, הכריח אותנו להיות מפוקסים כל הזמן, עזר בכל תחום, והביא את הצילומים האלה, שמאפשרים לחיות שוב את סיפור המסע ואת החיים אחרי הצונאמי. וכותב שורות אלו? אם לא הייתי נוסע, מי היה כותב לכם?

ההרפתקאה בסרילנקה היתה קשה ומאתגרת. ומעל הכל מדהימה. האנשים בהם פגשנו, לא תמיד עיכלו את העובדה שחבורה קטנה של ישראלים, נוחתת פתאום בסרילנקה, ללא משרד קדמי או מנהלים שעובדים דרך קבע בשטח (כמו רוב הארגונים ההומניטריים הגדולים) ומבקשת להתגבר על מכשולי השפה, החוסר בקשרים עם השלטונות, ובמשאבים מצומצמים להגיש סיוע משמעותי תוך זמן קצר. אנחנו גם לא תמיד הבנו את גודל המשימה. לא הבנו את עצמת הסבל, את המשמעות של מליון פליטים, את האובדן הנורא, את ההרגשה להיות חסר כל. לא הבנו גם איזה מרחק עצום יש בין קולומבו לטרינקומלי, אמפרה, המבנטוטה או בטיקלואה (אזורים מוכי אסון לאורך קו החוף המזרחי בסרילנקה): הכי קשה היה בשוק של קולומבו, כשהיינו צריכים לצעוד בין אוכלוסיה רוויית מוסלמים ולנהל משא ומתן לרכישת ציוד אלמנטרי ונדרש, אצל עבדו-אל-עזיז. אורי ואלי, שהיו החלוץ שלנו בטרינקומלי, דיווחו לנו שהפליטים באזור בו אנו מתעתדים לפעול, צריכים מאוד כלי אוכל, לבנים, מגבות, פנסים, ציוד לבית ספר (שנת הלימודים בסרילנקה מתחילה ב – 20 לינואר), כפכפי אצבע, ג`ריקנים, כלי בישול. זאת הסיבה שהבאנו איתנו תרומות בכסף: לקנות מה שהכי צריך, לחסוך את השינוע, להתאים את העזרה למוצרים אליהם אנשים מורגלים, וגם להשאיר מטבע זר במדינה (תנסו לדמיין איך החלפנו 20,000$ אצל סוחר יהלומים מקומי, בשעה 17:00, כשהבנקים סגורים ואנחנו חייבים רופיז, כדי ללכת לשוק לקניות, חייבים להספיק לקנות הכל עד הערב, לשנע למחסן בקולומבו ולהעמיס את המשאיות שמיועדות לשיירה שיוצאת לשטח למחרת עם שחר). לעבדו-אל עזיז לא היה אכפת כל כך מהפליטים בטרינקומלי והוא ניהל איתנו משא ומתן מסחרי, מתוך רצון להרוויח. זה מאוד עיצבן אותנו. לא הצלחנו להבין איך אנחנו עושים דרך כל כך ארוכה וצריכים להילחם בבירוקרטיה ובחלק מהסרילנקים עצמם, על מנת לעזור לבני עמם.
 
עזרנו להרבה פליטים להתאושש מהאסון הנורא שפקד אותם. הקלנו מעט על הסבל והפגנו סולידריות בסיסית, בלי להתייחס לגבול או תרבות. מעבר לסיוע במחנות הפליטים Adampode, מסרנו גם ציוד לתלמידי בית ספר האזורי ב - Trincomalee ותרופות וציוד רפואי בשני בתי חולים: District Hospital of Trincomalee ובית החולים האזורי ב- Keenia אשר נהרס כליל ו- 120 הרופאים, האחיות, אנשי הצוות והחולים בו הוטבעו על ידי הצונאמי. נכון שכמותית זה טיפה בים. אבל לא הכל בחיים מתמצה בכמות ובסטטיסטיקה. כל משפחה שהצלחנו לעזור לה, כל ילד שיילך לבית הספר עם ילקוט ומחברת, כל פליט שתהיה לו שמיכה להתכסות בה, כל חולה שיקבל אנטיביוטיקה בזכותנו - זו עזרה ממשית ומשמעותית בעינינו.

עכשיו, בתיאום עם סוכנויות האו"ם השונות אנחנו מתכננים פעולת המשך, כדי לעזור לפליטים להתחיל מחדש. לנסות להשתקם. האפשרויות שנבחנות הן: המשך סיוע רפואי באמצעות תרופות, הקמת מרפאה או צוות רופאים ישראליים שינדוד בין מחנות הפליטים, הקמת בית ספר או שיקום כפר שנהרס על ידי הקמת מחנה אוהלים קבוע. מי שמעוניין לתרום, יכול להתקשר  1-700-50-40-33 או ישירות לחשבון מספר: 12-609-200803 בבנק הפועלים.

הדברים שהניעו אותנו קדימה, היו אחריות גדולה, מחוייבות ונחישות, התרגשות מההתגייסות של האזרחים בארץ, הכרה שאנחנו שליחים שמייצגים את החברה האזרחית בישראל ושמצפים מאיתנו. וגם, הרצון הבסיסי, שמוטמע בגנים של המשפחה שלנו. לתת.     
 
(התפרסם ב "טבע הדברים", גיליון 112 , פברואר 2005)
 
לקריאת הכתבה באתר לתת לחצו כאן
עבור לתוכן העמוד