מלאווי אפריקה - טל בן מרדכי

נכתב ע"י טל בן מרדכי

בכפר דייגים קטן שבמלאווי, מרכז אפריקה, על שפת האגם במקום בו לקברים  כבר אין שם, במקום בו האידס, הרעב והחולי מולכים ,מהלכת נסיכה, הנסיכה מקייפ מקלייר. אל מול הכאב והמוות הבלתי נתפס היא עומדת. נשקה כולל לב גדול, אהבה חסרת פשרות ונחישות של לוחם סמוראי.

אירית רבינוביץ, ילדה יפה בשער זהוב ועיניים כחולות הגיעה לשם, לפני כמעט כעשור בטעות, נשארה שם במקרה ומצאה את יעודה או אולי בעצם יעודה מצא אותה. היום היא לא מסוגלת לעזוב.

בעולם בו לנשים אין זכויות, בעולם של אמונות תפלות בו לשחיתות יש לגיטימציה וחוקים עין היא מנסה ללכת בעקבות חלום, חלום של תקווה אותו חלמה יום אחד שהתעוררה מקומה של חמישה ימים, חלום שיציל קצת ממה שנשאר, את הילדים הנשכחים של אפריקה.

את עירית פגשתי לראשונה בנקודת משבר. לא ,זה לא המוות שמרחף סביבה כל הזמן ועוקץ בכל הזדמנות זה גם לא החולי הקשה ממנו סבלה בשנה האחרונה ששבר אותה. מה ששבר את עירית זו תחושת אוזלת היד מול הפוליטיקה המאלויאנית. העובדה שהחליטו לקחת לה את הלודג' שחוץ מלהיות ביתה בשנתיים האחרונות הוא מקור ההכנסה לפרויקט שמאכיל יתומים ושולח את החולים לקבל טיפול רפואי בבית החולים .

במצב רוחני קשה ומודחק ובנפש מדממת החליטה עירית שהיא לא יכולה יותר, היא החליטה לנסוע לישראל לתקופה בלתי מוקצבת, כנראה עד ששוב יכריעו אותה הגעגועים ליתומים של קייפ מקליר.

לפני שעזבה עברה בין תורמיה , אנשי עסקים באזור ווידאה שהם ישאירו את הפרויקט חיי ונושם גם בתקופה בה היא לא נמצאת.

 בעשר השנים האחרונות הקימה עירית, בחורה צעירה מישראל, אימפריה.

כשהגיעה לשם בפעם הראשונה לא היה שם כלום, לא ארגונים הומניטריים ולא תקציבים מהממשל המושחת, רק תיירים שהעדיפו לא לראות את העוני הקשה.

בהתחלה הכל היה בקטן, עירית התחננה בפני אותם תיירים שהגיעו לכפר,שהיה דיי תיירותי בזמנו, לכמה דולרים שיקנו קצת קמח ומזון בסיסי ליתומים או ירכשו טיפול רפואי לנזקקים.

 גם היום אחרי עשור אחרי שהשתתפה בכל כך הרבה לוויות של מטופליה וחבריה, אחרי שנתקלה בחומת בטון לא אחת ואחרי שעיניה ראו יותר מידי בשביל בן אדם בגילה היא עדיין מאמינה שיהיה טוב. כל ההשפלות, הייסורים והכאב שעברו עליה לא מוחקים לה את האור מהעניים בכל פעם שהיא מדברת על אפריקה (וזה קורה הרבה).

עירית מחנכת את הילדים שלה, היתומים לעתיד חדש. היא מחנכת אותם להיות בני אדם חזקים ולחיות לפי ערכים של כבוד עצמי ואהבה, להיות אפריקאים גאים שלא מתחננים לכסף ולהאמין שיכול להיות יותר טוב, הרבה יותר טוב.

כשהתהלכתי אתה בשביליי קייפ מקליר הרגשתי כאילו אני מהלך בתוך אגדה של ולט דיסני.

כל הזמן היא מוקפת באנשי הכפר, מבוגרים וצעירים כאחד. הם כולם ניגשים לשאול בעצתה, לבקש עזרה או סתם להזמין אותה לראות את התינוק החדש שבכמה מקרים אף קרוי על שמה. שוול של ילדים מלווה אותה לכל מקום ושר לה שירי הלל ולחצות את הכפר שזו משימה של לא יותר מעשרים דקות לוקח לא פחות משעתיים עם עירית.

עיליתי כך קוראים לה בכפר והאהבה הרבה מעל כל שיעור של הבנה שהם מרעיפים אליה מוכיחים שמזמן כבר הוכתרה לנסיכה, הנסיכה של קייפ מקלייר.

 

הפרוייקט של עיליתי, אותו החלה בגפה בגיל מאוד צעיר, 22 שנה מונה היום כמה מחלקות, אחת מהם היא קליניקה רפואית שם מטפלת עירית בחולים בעזרת תרופות בכספיי תרומות. מידי כמה שבועות מגיע לשם רופא אותו הצליחה לנדב עירית אך רוב רובו של הזמן זה רק עירית, הידע אותו רכשה מניסיונה בכפר וספר ההדרכה שלה "במקום בו אין רופא".

רוב המשאבים מופנים כלפי האוכלוסייה הצעירה בכפר. היא מאכילה את היתומים מספר פעמים בשבוע בדייסת קמח ותה וכמו כן מחנכת אותם בעזרת סדנאות יצירה כמו ציור ושירה.

גם לאוכלוסייה הבוגרת עוזרת עירית היא מחלקת זרעים ליבול וקמח תירס תמורת עבודה כמו ניקיון הכפר, בניית מבנים לציבור ולחסרי הבית ועוד.

מסע ההסברה אותו מנהלת עירית על האידס, האויב מספר אחת של אפריקה היום, שזוכה להתעלמות מוחלטת מהשלטון הוא גם אחד ממטרות הפרויקט. תוך כדי כל זה היא ממשיכה להלחם כנגד השחיטות, האטימות והעין העצומה למחצה של העולם.

לשאלה למה את עושה את זה עוד אין לה תשובה.

"אני לא יודעת להשתמש בהגיון,הוא לא קיים אצלי" אמרה לי פעם.

 

לישראל הגיעה עירית עם משפחתה בגיל ארבע מאוקראינה. אימה טוענת שתמיד הייתה ילדה שונה "תמיד העדיפה לטפס על עצים מאשר לבקר בבית הספר". גם על חברתם של חבריה היהודים ויתרה העדיפה את חברתם של  הילדים הצוענים, תמיד משך אותה משהוא לעבר צורת החיים השונה.

קשיי הלמידה והדיסלקציה הקשה ממנה סובלת עירית גרמו לה לנשור מהתיכון בגיל צעיר בהרגשה של כשלון.

בגיל 17 עזבה את הבית ועבדה בעבודות מזדמנות, היא ישנה על החוף  ובזמנה הפנוי עזרה לנזקקים והסתכלה על צורות חיים שונות מהם הייתה מורגלת.

לאחר שרות החובה בצבא הישראלי היא החליטה לטייל בעולם, היעד היה דרום אמריקה אך חברה טובה או שאולי היה זה הגורל סחפו אותה דווקא לאפריקה.

לקייפ מקליר הגיעה עירית בפעם הראשונה כתיירת.

זהו כפר דייגים קטן המונה כ12000 איש. תושבי הכפר חיים בבקתות בוץ קטנות וישנים על עורות. המחייה מגיעה מחקלאות הכוללת בעיקר יבוליי תירס ומדייג באגם. חשמל אין ומים זורמים הם סמל למעמד.

למרות כל זה הכפר הוא אחד ממקומות הנופש הפופולריים במלאוי. נוף פסטורלי על האגם, איים במרחק שחיה, שלווה תמידית, קורסי צלילה זולים והמלאוי גולד(המריחואנה החזקה באפריקה) מושכים תיירים רבים למקום קסום זה שבצל קסמו לא עובר יום ללא לוויה.

באותם ימים לא שיערה עירית שדווקא מקום זה, אותו לא חיבבה במיוחד ישנה את חייה לעד.

"נסענו בפיק אפ טרק עם כ 15 מקומיים מאחור ולפתע הרכב איבד שליטה ואנחנו עפנו החוצה. התחלתי לנקות את הדם לאנשים ולהרגיע אותם, הרגשתי מאוד טוב שאני עוזרת להם." מספרת עירית.

עירית נפגעה קלות בגבה והחליטה להישאר בכפר כחודש עד שתחלים. החודש הזה הפך לשנה והשנה לעשור.

"בהתחלה עדיין הרגשתי כמו תיירת, שוטטתי בשבילי הכפר ומדי פעם נתתי סוכרייה לאיזה ילד, כמו כל מוזונגו(כינוי לתיירים הלבנים) טובה.

האנשים בהם טיפלתי בתאונה הזמינו אותי לבתיהם ולאט-לאט קלטתי מה קורה סביבי.

הבנתי שכל אותם ילדים שמסתובבים סביבי ומלווים אותי כל הזמן הם יתומים שאין להם לאן ולמי ללכת, התחלתי לזהות ילדים לפי הבגדים הקרואים שהם לובשים שכן היה זה בגדיהם היחידים. ביקרתי בבתים של מקומיים ונוכחתי שפשוט אין להם מה לאכול, שאלתי את אחד הילדים מה אכלת  היום והוא ענה לי "תה"!! הבנתי שלהרבה אימהות אין בריריה אלה לשכב עם גברים זרים בשביל שילדיה לא ירעבו. התודעתי לבנות עשרה אולי 14 שנכנסו להריון כתוצאה  מאונס.

 

ואז החלטת פה אני נשארת, את הכפר הזה אני יציל?

 

לא, זה לא היה כך.זה היה תהליך. זה התחיל מכך שקניתי קצת לחם ותה לכמה מהיתומים שהסתובבו סביבי. לאט-לאט צמח מספר הילדים עד שהגיעה לכמה עשרות ולאף למאות. לא יכולתי לקנות מזון לכולם והחלטתי להתרים תיירים שבאו לנפוש בכפר. הזמנתי אותם להגיע ולצפות בי ובילדים בזמן ההאכלה. הילדים תופפו על כוסות התה, שרו ורקדו. בתרבות שלהם כבר שנים רבות ההכנסה העיקרית מגיעה מלהופיע בפני המוזונגו.

אני בקשתי מהתיירים רק כמה דולרים  בכדי לקנות אוכל להאכלה הבאה. הסברתי להם שבשלושה דולר אני קונה אוכל ל50 ילדים, חייכתי הרבה וכך עברה לה שנה. למדתי את השפה המקומית (ציצווה) ולמדתי להסתכל על אפריקה בצורה אחרת, במקביל הייתה לי אהבה גדולה לבחור מקומי בשם מקסוול שמשפחתו אימצה אותי לתוכה בהמון אהבה.

בסופה של השנה הייתי כבר חלק מקייפ מקליר כמו שקייפ מקלייר נהייתה חלק ממני. אבל אז נגמר הכסף ונאלצתי לחזור לישראל על מנת לחסוך עוד כסף בכדי לחזור לילדים שלי.

כשהגעתי לארץ התפרצה אצלי המלריה בה נדבקתי במלאוי, מלרית המוח,  מהגרסאות הכי אלימות של נגיף המלריה.

הייתי בקומה כחמישה ימים, על ערס דווי אבל אלוהים החליט להשאיר אותי פה, כנראה שהייתה לו סיבה.

 

החולי גורם לאנשים בדרך כלל לברוח מאפריקה, להתרחק ממנה אך את משום מה התעוררת מהקומה נחושה מתמיד!!

 

כן, לי היה ברור שאלוהים השאיר אותי בכדי לעזור לילדים שלי, היתומים. עוד במילים הראשונות שהוצאתי מפי שהתעוררתי מהקומה מלמלתי על בית יתומים. המשפחה חשבה שאני עדיין קודחת מחום ולא יחסה חשיבות  רבה לדברי. הם חשבו שאני מתגעגעת לחבר שלי או לאגם השליו ותחושת הטיול, הם עוד לא ראו באפריקה את מה שאני ראיתי.

 

עירית החליטה שבכדי להרים את הפרויקט שלה היא צריכה שייקחו אותה ברצינות. היא סיימה את מבחני הבגרות, אותם המבחנים שהכשילו אותה לפני שנים וגרמו לה לחשוב שהיא טיפשה. היא נרשמה לאוניברסיטה והחליטה לרכוש תואר אקדמאי בתקווה שזה מה שידחוף את פרויקט בית היתומים ויהפוך אותו למציאות.

במשך כל אותם 5 שנים, במקביל ללימודים היא עבדה, בתחנות דלק, מרכז לילדים בסיכון ועוד עבודות מזדמנות בשביל לחסוך כסף כדי שתוכל לנסוע בחופשת הקיץ בחזרה לקייפ מקליר.

וכך כל שנה בקיץ הגיע עירית לכפר ,עמוסה בתיקים מלאים צעצועים, רק בכדי לגלות שכמות התיירים בכפר יורדת לעומת הרעב המחריף ואחוז התמותה המתגבר.

 

מה משך אותך לחזור לשם בכל שנה? האם זו התחושה ששם את מישהו? ששם שרים לך שירי הלל ואת זוכה למעמד של נסיכה?

 

לא, זה לא זה. אני לא אסתיר את זה שהיחס לו אני זוכה מחמיא בטירוף אבל לא זה מה שהחזיר אותי שנה אחר שנה. מה שמשך אותי זה שאני יכולה לעזור להם. אני חייתי במשך חמש שנים בבית מבוץ בדיוק כמוהם. הלכתי לישון אתם וקמתי אתם בבוקר,צחקתי אתם ולחמתי למענם, הייתי אחת משלהם. הם לא נאלצו לקרוא לי "מדאם" כנהוג כלפי אדם לבן, הם דיברו אלי כמו אל חברה שלהם. נסיכה, תראה לי עוד נסיכה שגרה תחת גג דולף ואוכלת דייסת קמח תירס כל יום!

 

את מרגישה שהם עזרו לך כמו שאת עזרת להם?

 

הם הכניסו אותי לעולם שלהם ולימדו אותי ראות עיניים שלא הכרתי. זו מתנה נפלאה לבוא ולהיות חלק מהם. זה לא קל לחיות עם אנשים שמסתכלים על העולם בצורה כל כך שונה.

 

מה השתנה בראיית העולם שלך?

 

התחלתי ללמוד  את אפריקה,וככל שלמדתי יותר הבנתי פחות.

בהתחלה לא קיבלתי הרבה דברים, למשל שעור הילודה הגבוהה. לא הצלחתי להבין איך אפשר לעשות תינוקות בזמן שאין לך כסף להאכיל את הילדים הקיימים. חשבתי שזה חוסר אחריות. צעקתי עליהם, הסברתי להם שאני את התינוק הבא שלהם לא יאכיל, שיתחילו להשתמש בקונדומים.  יום אחד בעודי צועקת על אחת המקומיות ששוב נכנסה להריון חברי הטוב   מקסוול משך אותי בשער וזרק אותי על הקרקע ליד כל הכפר.

"היה לך זמן עכשיו להגיד לי לשים קונדום?" הוא שאל אותי. כל הנשים מחאו כפיים.

ואז הבנתי, מקסוול עזר לי לראות את המציאות הקשה. באפריקה לנשים אין זכויות. הגבר לא שואל הוא לוקח ובמקרה הטוב הוא יזרוק לה קצת כסף ואז יעבור לאישה הבאה וחוזר חלילה עד שייגמר לו הכסף או עד שהוא ימות מאיידס.

האישה במלאווי צריכה לכרוע על בירכיה שהיא מדברת עם הגבר ובכול יום מגיעות אלי נשים שהוכו קשה על-ידי בעליהם השיכורים.

 

 

לפני שלוש שנים החליטה עירית שביקורים של שלושה חודשים בשנה זה לא מספיק ונשארה בקייפ מקליר בקביעות.

במלאוי כל אנשי העסקים כבר מכירים אותה ורובם מהווים חלק ניכר מרשימת התורמים לפרויקט. הם גילו שלהגיד "לא" לאותה נערה יפה זו משימה בלתי אפשרית ועירית מנצלת זאת עד תום. במקרים רבים אין לה מספיק כסף לקנות את כל האספקה הדרושה אך תמיד איך שהוא נמצאת דרך. עירית אמרה לי שהיא לא מתפשרת "שצריך 10 טון קמח אני לא אתפשר על 6 , אני אלחם ואתחנן עד אשר תמצא הדרך להשיג את 4 הטון הנותרים".

כיום כבר כמה ארגונים הומניטריים משתפים פעולה עם עירית. בכל חודש היא מקבלת משאית מזון מארגון בריטי-יהודי ובתקופות הרעב הקשות שמגיעות בין דצמבר למרס, לפני שהיבולים החדשים מניבים תמורה, מאכילה עירית מעל ל1000 ילדים .

שארית המזון נתרם לאוכלוסייה הבוגרת בכפר אבל תמורת עבודה, עירית לא נותנת כלום בחינם. "הם צריכים ללמוד שאם הם רוצים משהו הם צריכים לעבוד בשבילו, אין חינם, אני לא אלמד אותם להתחנן".

באחת הפעמים ששוטטתי עם עירית בכפר חלפנו על פני איש זקן בקובע קש וחולצה שידעה ימים טובים יותר. במקום בו תוחלת החיים לא עולה על 30 שנה לא נתקלים הרבה באוכלוסייה מבוגרת. האיש הזקן כיבד אותנו בכבוד רב והזמיננו לביתו. "אני בניתי לו את הבית, כחלק מתוכנית העבודה תמורת מזון" אמרה לי עירית בגאווה והצביעה לעבר בקתת הבוץ אליה התקרבנו. "במשך שנה האיש הזקן הזה, שאיש אינו יודע בן כמה הוא כולל הוא עצמו , ביקש מימני שאני אמצא לו אישה, אז בניתי לו בית, לפני זה הוא ישן בשדה, מתחת לעץ.

 

בפרויקט של עירית מתנדבים מכל העולם, רובם מגיעים לכמה שבועות ונשארים כמה חודשים. עירית אוהבת את אותם מתנדבים בלב שלם אך בכל זאת בשיחות עמה אפשר להבחין בנימת כעס מסוימת. לפעמים היא קצת כועסת על אותם מתנדבים שחושבים שבכמה שבועות הם יצליחו לשנות משהו. "הם באים עם כל-כך הרבה הצעות, שזה באמת יפה, אבל הם אינם מבינים שאת כל אותם הצעות כבר ניסיתי ליפני שנים והם כשלו. הם גם שותלים זרעים וגם רוצים לראות את היבול שבוע לאחר מכן. ככלות הכל הם מגיעים לכאן לכמה שבועות או חודשים, שזה יפה מאוד אבל אני זאת שאשאר כאן אחרי שהם יחזרו לאירופה או מהיכן שהם הגיעו עם מה שהם התחילו".טוענת עירית

 

לפעמים נדמה לי שהעובדה שהיא מרגישה כל כך לבד, למרות שהיא מוקפת כל הזמן בילדי הכפר, די מתסכלת אותה. היא מסתכלת על אותם תיירים שבאו לנפוש בכפר, ליהנות ולצלול באגם וקצת מקנאה בהם, למרות שלא תודה בכך .עירית שואלת את עצמה למה הם לא עוזרים, עד כמה אפשר להיות אטומים!!

באחד הימים הגיע למרפאה אחת המקומיות עם חום גבוהה עירית לא ידעה מה לעשות אתה אך שמועות שהגיעו לאזנה מאחד התיירים סיפרו שבאחד האיים באגם מתארח רופא. עירית שלחה את אחד המתנדבים בסירת קיק רק בשביל לקבל את סירובו של הרופא "אני בחופש" הוא טען באוזני השליח.

 

עד ליפני שנה הייתה לעירית שותפה בפרויקט, שמה יורה וסרמן, מישראל אף היא. יוגי, כמו שקראו לה בכפר התמחתה ברפואה סינית והייתה מופקדת על המרפאה.

במשך שנתיים הייתה הבן אדם הכי קרוב לעירית, 24 שעות ביממה. יום אחד היא קמה ועזבה, מאז אין קשר בינהן. עירית טוענת שיוגי פשוט נשחקה.

 

שנה חלפה מאז שיוגי עזבה, לא הגיע הזמן להרים טלפון?

 

אני לא חושבת שהיא רוצה לשמוע עכשיו לא על קייפ מקליר ולא על עיליתי. היא צריכה את הזמן שלה. שהיא תהייה מוכנה לחזור לקשר עם מישהו שהיה כל כך קרוב  אליה במשך שנתיים היא תודיע לי אני בטוחה!

 

מה קרה לה ? מה גרם לה לנתק קשר בצורה כזו קיצונית עם המקום אותו כה אהבה ואתך?

 

יוגי עברה תקופה מאוד קשה, היא הייתה כל יום במרפאה בניגוד אלי. הרבה מהאנשים בהם טיפלה מתו לה בידיים וכל אחד מסתכל על מוות בצורה אחרת. יוגי לקחה ללב ושהנפש חולה הגוף אינו יכול להישאר בריא. היא חלתה במלריה פעמיים בתקופה קצרה וראתה בכך סימן שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

 

גם את חלית מספר פעמים, אותך זה דווקא חיזק, אך את עדיין לא ברחת?

 

שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר אני בורחת לבלנטייר (העיר הגדולה מרחק כמה שעות נסיעה)אני הולכת לפאב ומנסה להרגיש קצת תיירת אבל אז אני מתגעגעת לילדים שלי וחוזרת. לפעמים אני פשוט צועקת" דיי" והולכת לחוף, לא מעניין אותי כלום.

 

קורה לפעמים שאת מרגישה לבד?

 

זה קורה הרבה. השנה הייתי חולה. הייתי הלבנה היחידה בכפר מלבד איזה זוג מגרמניה שהיה עסוק בקורס צלילה ולא עניין אותו לא הפרויקט ולא עירית רבינוביץ. הרגשתי הכי לבד בעולם.(טל נשמה ,פה צריטך לשנות כי לא הייתי לבד בכפר .פשוט אנשים לא ידעו שאני חולה)

 

את לא חושבת על כך שאת כבר בת 30 ואת לא מרוויחה כסף? למרות כל האהבה המורעפת עליך עם שירי הלל אי אפשר לשלם חשבונות בסופר-מרקט!

 

כן זה תפס אותי כמה פעמים בעיקר בפעם האחרונה שהייתי בביקור בישראל. ראיתי את כל החברים שלי, לכל אחד רכב משלו, טלוויזיות  d.v.dועוד דברים שאפילו לא ידעתי שקיימים.

חשבתי לעצמי מה איתי? מי אני? מה אני? קלטתי שחוץ מסיפור יפה אני כלום. זה מעניין את כל אותם אנשים ששבוע שעבר האכלתי 1200 ילדים, זה מעניין אותם בדיוק חמש דקות ואז הם חוזרים לדבר על המכונית החדשה! ובכל פעם שאני חושבת לעצמי מה עכשיו? לא הגיע הזמן לדאוג לעצמך הלב שלי סוחף אותי בחזרה לאפריקה, לילדים שלי.

 

האידס הוא הרוצח מספר אחד באפריקה, בעיקר במלאוי. למרבה ההפתעה הוא זוכה להתעלמות מוחלטת מהשלטונות שבמקרים רבים אף מכחישים את קיומו.

אחוז האידס במלאוי אינו ידוע גם בשל העובדה שבדיקת אידס במלאווי אינה חוקית ויקרה בצורה חסרת פרופורציה. ההערכה היא כי אחוז האידס במדינה כבר חצה מזמן את 30%

וישנם הערכות אשר נשענות על בדיקות פירטיות אותם ביצעו רופאים  מתנדבים בעיר הגדולה בבית חולים המחוזי  אשר מדברות על 80% -90% נשאים מבין האוכלוסייה הבוגרת.

עירית מחנכת את ילדי הכפר מגיל צעיר לאידס. היא מספרת להם על הנגיף באמצעות שירים וצעצועים בצורת אבריי מין ומחלקת קונדומים בחינם לכל דורש.

היא ויוגי הדריכו קבוצת צעירים מקומית על מנת שקבוצה  זו תדריך את אנשי הכפר על הנגיף ועל דרכי ההדבקות.  אף הקימו את מקהלת האידס. זו קבוצה של כ20 בנות ששרות שירים על האידס וקורבנותיו בקול שיכול להעיר את המלאכים בשמיים אך למרבה האירוניה עוד לא הצליח להעיר את הפרלמנט המלאוויאני.

למרות כל מערך ההסברה שאף הגיע למיסות בכנסייה המקומית עדיין רוב האוכלוסייה אינה משתמשת בקונדומים ועל כל אחד שעוצר את עירית ומבקש קונדומים, יש עשרה שלא משתמשים . חלקם מאמין שהקונדומים הם האחראים להפצת האידס הם מאמינים כי הנוזל השמנוני הוא האידס, חלקם מאמין שיש חורים קטנים שאינם נראים לעין בקונדום וחלקם פשוט אינו מאמין באידס.

אחת האמונות שלעירית קשה להתמודד אתה טוענת שאדם אשר חולה באידס ושוכב עם בתולה יבריא. אמונה זו היא עוד אחת מאמונות תפלות המעלות את מספר מקרי האונס כלפי קטינות.

כששואלים את הכפריים בקייפ מקליר הם מוכיחים בקיעות אירונית בנושא האידס: "כן במלאווי יש הרבה אידס. כן, בבלנטיר יש גם הרבה אידס, בעיה גדולה מאוד. כן, גם בכפר השכן הרבה אנשים מתים מאידס. אצלנו, אצלנו לא, אין אידס".

 

ואיך הם מסבירים את שיעור התמותה הגבוהה?

 

רוחות רעות, קללות, מלריה, רק לא אידס. גם אם תגיע לכפר גופה מכוסה בסימני צמיגים הם יטענו שהוא מת ממלריה.

 

למה חשוב לך כל-כך שהם ידעו שהמוות מקורו באידס?

 

שמישהו רוצה שאני אטפל בו או אשלם על הטיפול הרפואי אני מכריחה אותו לומר "יש לי אידס" שידע שהוא נשא, שידע שכל בחורה אתה ישכב נידונה לגורל דומה, לא שזה מה שיעצור אותו.

 

ומה עם הרופאים המקומיים, הם אינם מחויבים לומר לחולה "אדוני יש לך אידס"?

 

איזה מחויבים. האידס זה נגיף שמחליש את המערכת החיסונית. במקום בו המלריה והשחפת מולכות זהו גזר דין מוות. אני שולחת אנשים לקבל טיפול רפואי והם חוזרים אלי וטוענים שהרופא אמר להם שיש להם מלריה. באחת הפעמים הרגשתי שאני כבר לא יכולה עם האטימות הנ"ל, נסעתי לרופא ושאלתי אותו למה הוא אינו מספר לחוליו שאותה מלריה מקורה באידס. הרופא שאל אותי "למה לומר להם? למה יש לנו קוקטיל לתת להם?"

 

הילדים שחלקם הגדול נולד עם נגיף האידס חיי מספר קצר של שנים בלבד. פגשתי בכפר ממון ילדים שסיפרו לי סיפורים מחרידים על כך שהוריהם וחמשת אחיהם מתו והיום הם לבד או חיים אצל אחת הדודות עם עוד כמה יתומים מהמשפחה. קשה לקלוט את זה אך בכפר קטן זה המונה כ12000 איש יש מעל  1000 יתומים!

אני פה שבוע בכפר, אין יום ללא הלוויות, איך את חייה בתוך זה?

 

אני נאטמתי למוות כבר מזמן. לוויה היום בשבילי זה סתם עוד משהו, כמו ללכת לחברים לכוס תה. כבר אין בכי, נגמרו הדמעות, יושבים וצוחקים.

כל השנים לא עיקלתי. לא עיקלתי שחלקת הקבר ללא השם אליה אני מביטה מכילה את אחד מילדיי שעד לפני כמה ימים שיחק אצלי בצעצועים וצחק עם שאר הילדים. מבחינתי הם לא מתו רק עברו דירה, עברו לכפר אחר שם היבול יותר טוב, עכשיו טוב להם הם כבר לא חולים.

 

בכל זאת מקרה שנגע בך אישית.

 

לפני שנתיים סימון,אחד הילדים שלי בו טיפלתי כמעט מגיל אפס נפטר. הוא היה יתום, שני הוריו נפטרו מהנגיף וידעתי שהוא נשא. הוא ביקש להיפרד ממני, הוא החזיק לי את היד. היה כבר חלש מידי בכדיי לדבר והיה זה ברור שזה רק עניין של כמה שעות,. לא הרגשתי כלום וזה גרם לי להרגיש רע, רציתי להיות עצובה.

באותו היום נסעתי לעיר לגייס תרומות, כשחזרתי למחרת סימון כבר לא היה בין החיים. חשבתי שאם אלך לקבר אולי יגיעו הדמעות. כל הכפר ציפה מימני לבכות הרי איך יתכן שאימא לא תבכה על מות בנה שמת בגיל כה צעיר?

ניסיתי אבל לא הצלחתי לבכות ואז החלטתי לעשות מחקר על המוות. שאלתי את כל אותם הורים שאיבדו ילדים ואת כל אותם יתומים "מה זה מוות?" והם אמרו לי על תישאלי, גם אנחנו עוד לא גילינו " אז הפסקתי את המחקר.

 

אולי את מפחדת שאם תתחילי לבכות לא תוכלי לעצור?

 

אני מקווה שזה לא יקרה , אני מקווה שאני אמשיך לא להרגיש. אני מרגישה שאני צריכה להיות חזקה  בשביל אלה שעדיין חיים.

 

האידס הוא לא הבעיה היחידה במלאווי. לצד כל אותם מחלות שוכן לו הרעב. אסונות הטבע הרבים אשר פוקדים את האזור לעיתים תכופות  משאירים את תושביי הכפר ללא כלום ואנשים מתים ברעב פשוטו כמשמעו.

ילדים דקיקים עם בטן נפוחה מחוסר תזונה  הם מראה נפוץ בכפר.

לפניי כשנתיים באחת השנים הקשות שידע האזור ב50 השנה האחרונות קנתה עירית ויוגי זרעים רבים בכספי התרומות, היא קיוותה שזרעים אלו יניבו יבול שיצליח לנצח את הרעב הקשה ששרר בכפר. כ80% מהיבול המיועד שטף הגשם, עוד 10% שרפה השמש.

עירית דווקא בוחרת להסתכל על אותם עשרה אחוז אשר כן נבטו.

האופטימיות ורוח הלחימה המאפיינות אותה בכל מצב באים בניגוד מוחלט להלך הרוח באוכלוסייה המקומית. רבים מהמקומיים בוחרים לא לעשות דבר והולכים בדרך של תחנונים מהמוזונגו ובשתייה לשוכרה במעט הכסף שיש להם.

 

איך את מסבירה את הרמת הידיים שלהם?

 

כשאתה קם כל בוקר לקול צלצול הפעמון אשר מודיע שעוד מישהו מת קשה לשמור על אופטימיות. לפעמים האלכוהול בהחלט נראה כאופציה הכי טובה. "לעבוד, למה לעבוד, מה זה יעזור לנו בכל מקרה  נשאר עניים ומי יודע כמה זמן עוד נותר לנו לחיות" ככה הם מרגישים ואני לא מאשימה אותם אני גם לא מאשימה אותנו, האדם הלבן, שבמשך שנים נתן להם ולימד אותם להיות נכשלים ,שכנענו אותם שהתרבות שלהם היא ישנה ופרימיטיבית לכן הם זרקו את הערכים שלהם לפח את הערכים המערביים קשה להם להטמיע כך שהם נשארו מבולבלים ומתוסכלים.  

יש להם מזל שאני לא מרימה ידיים בשבילם.

 

נשמע בקולך שאת קצת כועסת על פועליו של האדם הלבן באפריקה.

 

כן, בהחלט. ליפני 50 שנה זה לא היה כך. הבעל עבד הביא פרנסה אם בדייג ואם בחקלאות והאישה דאגה למשק הבית ולילדים. זו הייתה צורת החיים האפריקאית אבל אז האדם הלבן הגיע והאפריקאים גילו את הנייקי ואת הג'ינס. הם החליטו שהם רוצים גם "למה שאנחנו נגור בבתים מבוץ שבחוץ יש כזה עולם?" הם חשבו לעצמם. הם החלו לחפש דרכים קלות לעשיית כסף וזנחו את צורת החיים האפריקאית הבסיסית. הגברים האפריקאים החלו להתפרנס ממכירת שירותים לאדם הלבן, החל מהדרכות טיולים וכלה בשרותי מין. באותה הזדמנות הם גם גילו את האלכוהול.

התיירים נותנים כסף לאפריקאים שמתחננים וככה הם מרגישים טוב עם עצמם. אנחנו לימדנו אותם להתחנן לכסף. אצלי אפילו הילדים הכי קטנים עובדים בשביל דייסה גם עם התשלום הוא ענף עץ למדורה. אין חינם!!

 

ומה עם כל הארגונים ההומניטרים? לאפריקה זורמים כספים מכל העולם, לאן הם מגיעים?

 

לאותם ארגונים גדולים אין צל של מושג מה קורה בשטח. הם יושבים במשרדים הממוזגים שלהם באירופה ולא טורחים להגיע לכאן לראות את המציאות היום יומית.

אותם ארגונים מעבירים את המזון והתרופות לקבוצה הנבחרת של האזור שנבחרת על-ידי הצ'יף. המשפחות של הקבוצה הנבחרת הם אלה  שנהנות מהתרומות ואף מתעשרות מהן.

שאני נתקעת ללא מזון אני קונה שקי קמח מהנבחרים, הם אפילו לא טורחים למחוק את שם הארגון התורם משק הקמח. באפריקה לגנוב זה לגיטימי זה מראה שיש לך כוח, אין סיבה להסתיר את זה. גם אלי באים בטענות שאני גונבת, הם לא מקבלים את זה שאפשר להצליח גם בלי לגנוב, זה לא נתפס מבחינתם.

 

ואפשר לנצח את השחיתות הזו או שזה להלחם בתחנות רוח?

 

להלחם בתחנות רוח זו המומחיות שלי.

אח מהארגונים ההומניטאריים הגדולים  לפני כמה שנים הייתה לעודד ילדים ללכת לבית הספר על ידי תרומת ארוחת בוקר לכל תלמיד. עד מהרה גילו המורים שאפשר לעשות מזה כסף והחלו למכור את ארוחות הבוקר לילדים. לרוב התלמידים לא היה הכסף הדרוש והם הפסיקו ללכת לבית הספר. לבנות מכרו המורים את המזון תמורת שרותיי מין כמובן.

התלמידים סיפרו לי מה קורה בבית הספר וניגשתי לראות זאת בעצמי. הגעתי לבית הספר והתעמתתי  עם אחד המורים שהכניס לי מכות ליד כל בית הספר. גם הצ'יף לא בדיוק עזר לי ומאוחר יותר גיליתי שגם הוא מעורב בשחיתות המזון. אותו הדבר היה לגבי חבר הפרלמנט שנהנה גם הוא ממכירת מזון התרומות. לא היה אף אחד לדבר אתו אך אני לא ויתרתי, התלוננתי לארגון המזון הבין לאומי וסיפרתי להם מה קורה עם תרומות המזון שלהם. דחקתי בהם פעם אחר פעם שישלחו מישהו לביקורת עד שבסוף הם ניאותו, הם שלחו מבקר, ראו  את השחיטות והחליטו לעצור את התרומות. כך פגעתי בהכנסות של המורים, הצ'יף וחבר הפרלמנט גם יחד. אני חושבת שזה קצת יותר מלהילחם בתחנות רוח. וחוץ מזה תחנות רוח לא שולחות לך איומים ברצח!

 

איומים ברצח!

 

כן, זה קורה מידי פעם אבל אני לא דואגת. הם גם צריכים אותי כי אני היא זו שמטפלת בהם ובמשפחתם בסופו של דבר וגם אני יודעת שהיום אני חזקה מאוד בכפר, על כל יד שתקום לנגוע בי יקומו עשר זוגות ידיים להגן.

 

 

הרבה אנשים בכפר אוהבים אותך, מספר תינוקות קרוי על שמך ובכל זאת ישנם הרבה אנשים שממש לא אוהבים אותך ומאשימים אותך בכל מיני דברים שלא היו מביישים גנגסטר. 

 

 קשה להם לקבל אישה במעמד של כוח. קשה להם עם זה שאני עושה אתם עסקים ומרימה עליהם את הקול ובוא לא נשכח את העובדה שאני לבנה.

לא אחת קיבלתי מכות מאנשים בכפר שלא הסכימו איתי אחד האנשים גם הגיש נגדי תלונה שאני שרפתי לו את הבית. הבעיה שהוא לא ידע שהשופט הוא חבר טוב שלי והוא היה איתי בפגישה בתאריך זה בעיר אחרת .

אני יודעת  שהרבה קללות וכשפים מופנים לכיווני והנה אני עדיין עומדת.

 

אמרת קללות וכשפים, זה חלק אינטגרלי מאפריקה, קשה לפעמים להבין?

 

בשבילי לא כל כך. אמרתי לך ליפני שהגיון אצלי זה לא החלק החזק  אך בכל זאת קשה לי להבין איך איכר נוטש את שדה, שהו מקור מחייתו בשל שנתקל בנחש. הוא יאמין שהשדה כושף, השדה נדון לייבוש וילדיי האיכר לרעוב.

הם ייסעו ברכב בשיא החום שבפנים עזים, תרנגולות ודגים ויסגרו את החלונות כי ישנם כאלו המאמינים כי השטן בה מהרוח!

 

כמה ימים עם עירית בכפר מגלים לי שגם עליה לא פסחה השפעת הקסם השחור.

באחד הימים הגיע בחורה צעירה לקליניקה. למראה קמה עירית מכיסאה וחיבקה את הנערה, היא שאלה אותה עם חסר לה דבר מה בבית ונתנה לה ויטמינים וקצת קמח.

מאוחר יותר ששאלתי את עירית לפשר התנהגותה היא הסבירה לי שאימה המנוחה של הנערה, שמתה לפני חודשים מספר הופיע אצלה בחלום ושם ביקשה ממנה לשמור על משפחתה . עירית סיפרה לי שהיא ניגשה כולה רועדת למשפחתה של המנוחה שהסבירה לעירית שכמו שהאם דאגה לילדיה שהייתה בחיים היא דואגת לכך שיקבלו טיפול מסור גם אחרי לכתה. מאז בכל פעם שרואה עירית את אחד מבני משפחתה של המנוחה היא מוודאת שלא חסר להם דבר!!

 

זה נשמע מאוד בנאלי, אבל מה לעזאזל מחזיק אותך שם?

 

לא יודעת. לפעמים אני חושבת על זה בלילה אבל קמה בלי תשובה. השאלה הזאת לא נמצאת אצלי יותר מכמה דקות בראש ואז אני מוציאה אותה.

 

את לא מרגישה לפעמים שזו מלחמה אבודה? בעיקר לנוכח אחוז האידס שמזמן עבר את ה50%

 

לא!!

 

ואת  באמת חושבת שאת יכולה להציל את העולם?

 

אני מאמינה בילדים שלי. אני מאמינה שהם יביאו עתיד חדש למלאוי, שהם יחזרו לתקופה שהם היו גאים להיות אפריקאים ולא התחננו לנדבות. זה לא מלחמה רק שלי, גם הם רוצים בזה! אתה חושב שהם רוצים לחיות ככה?!!

זה תהליך, תהליך ארוך ומיגע של חינוך והסברה, לא מלחמת בזק. כל עוד הם מעונינים ללמוד ולהתפתח אני אהיה שם אתם. יד ביד נלך לעבר עתיד טוב יותר למען אפריקה!!!.

 

הקשר הזוגי האחרון שלך הסתיים לפני יותר משנה. אני יודע שרבים מהמתנדבים מפתחים אליך רגשות והצעות נישואים זורמות מכל קצות תבל והרשי לי להוסיף שקשה מאוד שלא להתאהב בך, ובכל זאת את לבד כבר תקופה ארוכה!!

 

אני לא טיפוס של סטוצים, מעולם לא הייתי, שזה יגיע זה יגיע.

 

בכל שיחה הכי לא משמעותית בעולם, גם שאנחנו בישראל אלפי מיילים מאפריקה את תמיד מסיימת בלדבר על מלאוי, על הפרויקט ועל דברים מאוד קשים. נדמה לפעמים שאי אפשר לדבר אתך על שום דבר אחר.

 

יכול להיות שאתה צודק, אני די מסכימה אתך אבל אתה חייב להבין שמשנת 1996 אני חייה את אפריקה 24  שעות ביממה. זו מציאות מאוד קשה, זה לא משהו שאפשר להשאיר בצד ולהתחיל לדבר על טקס האוסקר.

 

אולי זה מה שעוצר אותך מלהיכנס לקשר זוגי, אולי את נותנת לאפריקה כל כך הרבה שלא נותר מה לתת לבן זוג?

 

אל תדאג! אני בן אדם עם הרבה, הרבה, הרבה אהבה בלב, יש לי מספיק לכולם.

 

פעם אחרונה שבכית.

 

זה היה לפני שבוע, ביום בו עזבתי את הכפר. הילדים ערכו לכבודי מסיבת פרידה, שרו שירים ורקדו והדמעות זרמו כמו מים.

לא בכיתי בגלל שאני עוזבת את הכפר. בכיתי בגלל שאני עוזבת את הילדים שלי וחשבתי לעצמי, מי יטפל בהם, מי יאכיל אותם, מי יהיה אימא שלהם. זה היה מין רגש אימהי שכזה שאומר לך על תעזוב את הילדים שלך.

קשה לי מאוד המחשבה שהילדים האלה יושבים עכשיו בבקתת הבוץ שלהם וחושבים "מה יהיה אתנו עכשיו? מי יטפל בנו?

 

אחרי עשר שנים בכפר קשה להישאר אופטימי?

 

כן, זה קשה. במיוחד אם אתה מסתכל על המקום בעיניים מערביות אבל שאתה מסתכל על אותם ילדים שמחייכים וצוחקים, שמגלגלים כמה שקיות ניילון ויוצרים מזה כדור-רגל ואז הם הכי מאושרים בעולם  אז אתה אומר לעצמך "אם הם מוצאים את הכוח לשמוח, מי אני שאהיה פסימי"!!

בזכות הילדים הללו למדתי להעריך כל ענן בשמים, כל פרח באדמה וכל מה שאלוהים עושה בשבילנו, והוא עושה המון.

 

 

לפניי כשבועיים כשרק הכרתי את עירית היא נתנה לי את אחת הכתבות שפורסמו עליה בעיתון לפני שנים מספר. הרגשתי כי חסר משהו. אמרתי לה שלדעתי חסר משהו אם סממנים אישיים. בכמה חלקים בכתבה נראה כאילו המראיין עורך ראיון עם פרויקט ולא עם בן אדם.

הכל תמיד מתחיל ונגמר באפריקה.

היום לאחר כמה שבועות של הכרות עם עירית ועולמה המיוחד אני מצטער שאיני יכול לחזור בזמן עשר שנים לאחור, לתקופה שעירית עוד הייתה עירית ולא פרוייקט. אני תוהה לעצמי אם חלק מאותה ילדה תמימה, שהגיע בגיל כה צעיר למציאות הקשה של מלאוי לא קבור גם הוא אי שם בקבר בלי שם.

 

עכשיו זו תקופה של משבר אבל אני יודע שגם ממנו תצא עירית בצורה הכי בריאה שאפשר. היא תעשה את זה  עם השיניים והציפורניים, בדיוק כמו שהיא יודעת, "למען אפריקה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד