טיפת חלב
הגדל

יצאנו לפני כשעה משדה התעופה בלילונגווה הבירה, ואנו דוהרי בג’פ מערבה לכיוון הכפר קייפ מקליר, שעל גדות אגם מלאווי. שם יהיה ביתי בחודש הקרוב. בין טלטול לחבטה, אירית מעדכנת אותי בקורות הכפר בימים האחרונים, מאז שיחתנו הטלפונית האחרונה. השבוע היא מחכה למשלוח שקי קמח שהבטיח לה ארגון הומניטרי אירי שעדיין פועל במלאווי, בינתיים היא לא שמעה מהם דבר ומשבר הרעב הולך ומחריף. הדרך מתפתלת בין שטחי מרעה עצומים בעדרי בקר ובקתות חומר וקש. מיריה, שיושבת ליד הנהג, מסובבת את פניה אלי, בוחנת אותי ממושכות ומחייכת. "עברת את המבחן הראשוני", אומרת לי אירית בסיפוק.

הגעתי לאפריקה כדי לסקור פרויקט הומניטרי שהקימו בכפר במלאווי שתי בחורות ישראליות, אירית רבינוביץ ויורה (יוגי) וסרמן.כבר כמה שנים אני מלווה את אירית- איליתי בשמה המקומי- בניסיונותיה להשיג סיוע לכפר. עתה הוא נמצא בתקופה הגרועה ביותר זה שנים. גשמים לא סדירים הורסים כבר שנתיים את היבולים, מחירי הקמח במדינה מוכפלים מדי כמה חודשים, מגפת האיידס משתוללת וארגוני הסיוע הבינלאומיים נוטשים במחאה על שחיתות הממשל (בשנים האחרונות מוטחות ביקורת קשה גם על היעילות ועל סדרי העדיפויות של ארגוני הסיוע הבינלאומיים). השילוב הקטלני בין ניהול מדיני כושל לשרשרת אסונות טבע הותיר מיליוני כפריים בלי דבר לשתל או לאכול, והם חלשים כל כך שרק סיוע משמעותי מבחוץ יכול להוציא אותם מהבוץ.

הנוף חולף על פנינו ומשתנה במהירות. ככל שאנו מתקדמים מערבה הופכת האדמה בהירה יותר והאזור מתכסה כולו השיחים נמוכים וסבוכים. כשאנחנו מגיעים ליעדינו, ירח מלא כבר תלוי מלמעלה ומאיר בעוצמה את כל הכפר. למרות השעה המאוחרת כמה ילדים רצים לכיווננו. הם צועקים "אליתי! איליתי!" נתלים על פגוש המכונית ולא מרפים עד שאנחנו נעצרים.

אני יוצאת מהרכב ומביטה סביב. הבית של אירית ויוגי ממוקם על השביל הראשי של הכפר, שכל אורכו נטועים עצי באובב ענקיים. מסביב שורות של בתים קטנים, מוארים באור קלוש, וברקע נראה האגם הגדול, חלק, רגוע ומזמין, והירח משתקף בו במלואו.

בלי מים, בלי חשמל, בלי רופאים

 השמועות על בואי עוברת מהר. בבוקר אני מתעוררת לקול צחקוקים וכמה עשרות ילדים מביטים בי מהחלון, מצביעים עלי ולוחשים את שמי בהתרגשות. מהחצר נשמעים קולות בכי חלושים של ילד קטן. הוא עומד עירום, לידו אמו ואחיו, אירית אוחזת בזרועו ביד אחת ובידה השנייה מורחת אותו בעזרת מברשת בחומר לבן שמשמיד טפילי סקביאס. כשהילד, מרוח כולו בחומר הסיד, מבחין בי, הוא פורץ בבכי נורא. "הוא מפחד מאנשים לבנים" היא מסבירה.

מלאווי היא אחת המדינות העניות בעולם. אוכלוסייתה מונה כ- 11 מליון איש, שרובם חיים בכפרים, ללא מים זורמים, חיבור לחשמל, שרותי ביוב או גישה למי שתייה נקיים. רוב התושבים לא ראו רופא מימיהם. בית החולים הקרוב ביותר לקייפ מקליר נמצא במרחק ארבע שעות נסיעה. אחרי שקיבלו הכשרה רפואית מזוג רופאים אנגלים ששהו בכפר הקימו אירית ויוגי מרפאה שמספקת עזרה ראשונה בלבד. בכפר המונה 15 אלף איש שאין בו שירותים רפואיים כלל סיוע זה מתקבל בברכה.

אירית הגיעה לכן לפני שמונה שנים, לאחר השירות הצבאי, כתרמילאית, התאהבה בבחור מקומי והחליטה להישאר. הול לימד אותה את השפה המקומית, צ’יצ’ווה, ומשפחתו אימצה אותה כבת. הם חיו כזוג חמש שנים. היה לה חלום: להקים בית ילדים יתומים באפריקה, והיא ידעה מיד, זה המקום.

בעזרת תרומות מתיירים נלהבים ארגנה מפגשים ובהם חילקה כוסות תה ולחמניות לכמה עשרות ילדים יתומים ולימדה אותם חשבון ואנגלית, אך ברור היה לה שכדי להפעיל פרויקט רציני לטווח ארוך נדרשים סכומים גבוהים יותר. לפני שנתיים הצטרפה אליה יוגי,23, שמתמחה ברפואה סינית, וביחד הן הצליחו לגייס תרומות בעיקר בישראל. הפרויקט יצא לדרך ועם הזמן התרחב.

אתמול אכלתי תה

 בשבע בבוקר בחצר של אירית ויוגי מתארגנים לקראת הכנת האוכל וחלוקתו. שקי הקמח הגיעו אתמול בלילה לקול צהלות הילדים, והיום תורה של ג’ני. נערה מקומית אנרגית, לנהל את המבצע. לרגל המאורע היא לבשה את בגדי החג שלה והיא ניגשת מיד לעבודה. צריך לארגן את הילדים, להביא מים מהאגם, לגרור את הדודים הגדולים, להבעיר את המדורות ולהתחיל לבשל. חלק מהילדים הגדולים יותר מסייעים לה וביחד הם יצרים צוות מגובש ועצמאי.

אני שואת את אירית איך זה שהן התחילו להאכיל את כל הכפר. "החלו להגיע שמועות על איכרים שלא קצרו דבר באותה שנה ומשפחות שלמות שנותרו ללא מזון",היא אומרת. "השגנו תרומה זעירה של קמח והתחלנו לחלק שקים למשפחות הנזקקות. בזמן ההוא כבר לא נותרו דגים באזור של האגם, כי אכלו את כולם. משפחות שלמות בישלו עלים בלבד במשך שבועות. בבוקר היינו מוצאות על סף הדלת ילדים רזים עם מבט חלול בעיניים שהתחננו לאיזו חתיכת לחמנייה. שאלתי אחד מהם מה הוא אכל היום והוא ענה בפשטות: "אתמול אכלתי תה".

"באחד הבקרים התעוררנו מרעש הנשמע כמו נחיל דבורים. כשיצאנו החוצה נגלה לנו מראה מזעזע: מאות אנשים עמדו שם מחוץ לגדר, טלטלו אותה והתחננו למזון. מספר הארוחות המצומצמות ביום הפכו למפגשי האכלה המוניים לכ- 1,500 ילדים בשיא תקופת הרעב. אפילו הבת של ראש הכפר מגיעה לקבל אוכל. התברר שגם אצלה בבית הוא חסר."

"החלטנו לייסד פרויקט בשם "FOOD FOR WORK", שבו מקבלות המשפחות מזון בתמורה לעבודה כלשהי למען הקהילה, למשל ניקוי התופים מפסולת או תיקון כביש שנפגע בגשם. התושבים התגאו בכך שעבדו קשה תמורת האוכל ולא נאלצו להתחנן לתרומה".

הילדים לא מפסיקים להגיע, ביד אחת חתיכה של ענף מיובש למדורה וביד שנייה כוס פלסטיק ריקה. למרות המצוקה הם צוהלים ושרים. עד שעות הערב יקבלו כאן מאות ילדים את המנה היומית שלהם: דייסת קורנפלור תפלה, ולא יאכלו עד למחרת.

 מלאווי: רקע כללי

רוב תושבי מלאווי משתייכים לשבטי הבנטו השונים, שהגדולים שבהם הם צ'ווה, יאו, טונגה, טומבוקה וצ'יפוקה. בניגוד למצב השורר במדינות השכנות, אין במלאווי מתיחות רבה על רקע אתני.

בני בנטו התיישבו בשטחי מלאווי במאה ה-16. במאה ה- 19 הגיעו לאזור ערבים סוחרי עבדים. ב- 1859 בא למלאווי המיסיונר והרופא הסקוטי דיוויד ליוונגסטון והקים בה מיסיון והביא להפסקת הסחר בעבדים. ב- 1891 הוקם במלאווי אזור החסות הבריטי ניאסלנד. בשנים 1963-1953 היתה מלאווי חלק מהפדרציה של רודזיה וניאסלנד. ב- 1964 היא זכתה לעצמאות.

אחרי העצמאות עמד בראש המדינה הנשיא ד"ר הייסטיוגס באנדה, וב-1966 אושרה כהונתו לכל ימי חייו. הוא הקים משטר חד מפלגתי, שהחזיק מעמד עד 1994. בשנה זו נערך במלאווי משאל עם, ורב המשתתפים הצביעו בעד הנהגת משטר רב מפלגתי. בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באותה שנה, זכתה "חזית העם המאוחדת" בהנהלת בקילי מולחי, שזכה בבחירות של 1999. המשטר החדש שואף לבצע רפורמות כלכליות וחברתיות מקיפות.

מלאווי היא אחת המדינות העניות בעולם.הנתונים הבאים יכולים להמחיש את המצוקה של תושבי המדינה: מספר הרופאים במלאווי, יחסית לגודל האוכלוסייה, הוא הנמוך בעולם- שני רופאים בלבד למאה אלף תושבים; בכל מלאווי יש, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, רק 29 רופאי שיניים, שאמורים לטפל ביותר מעשרה מליון בני אדם. לשם השוואה, ב- 1998, השנה האחרונה שלגביה קיימים נתונים, היו בישראל 385 רופאים ו- 116 רופאי שיניים למאה אלף תושבים.

 המחלה שלא אומרים את שמה:

תושבי הכפר סובלים לא רק מתחלואים שנגרמים מתת זונה ותשישות, אלא ממחלות שנדמה שפסו מהעולם, כמו שחפת, מלריה, דיזנטריה וכולרה. בשנים האחרונות התברר כי המדיניות חברות התרופות הבינלאומיות, שבמקרים רבים שלחו לאפריקה תרופות שפג תוקפן או שהשימוש בהן הופסק בעולם המתועש, גרמה להתפרצות מחודשת של מחלות אלה. אך יותר מהכל סובלים בקייפ מקליר מאיידס.

כמעט שלא מדברים כאן על איידס (בדומה לגישה בדרום אפריקה ראו "מסע אחר" 137), אך שיעור הנשאים במלאווי הוא מהגבוהים בעולם, ומספר הנשאים בכפר גבוה מאוד. יש אומרים שהוא מגיע לכשליש מאוכלוסייתו. נגיף ה- HIVמחליש את המערכת החיסונית, לכן שיעור התמותה ממחלות זיהומיות הוא גבוה. בכפר מתקיימות בממוצע ארבע לוויות בשבוע.

רובן, 34, הוא מאותם בודדים שיודו שהם חולים באיידס. מצבו מחמיר מיום ליום. הוא נח על מחצלת קש בחצר ביתו, מכוסה בסמיכת צמר עבה. הוא רזה, אך בטנו נפוחה מאוד והוא מכוסה פצעים המעידים על כך שהגיע לשלב הסופי של המחלה. המפגש הקשה איתו מותיר בי רושם עמוק. לא כל יום פוגשים אדם אמיץ אשר מביט בעיניים ואומר: "אני לא מפחד למות".

בבוקר נודע לנו שרובן נפטר. הלוויה מתקיימת מחר בינתיים הניחו את גופתו, עטופה חלקית, במרכז חדר המגורים של המשפחה. קריאות הבכי נשמעות למרחקים, ובמשך היממה עד הקבורה יושבות אמו ואחיותיו מסביב לגופה בחדר מחניק וצועקות בכאב.אמו הקשישה מטיחה את עצמה על גופתו, מכה בחזה בייאוש, ונראה כי היא עומדת לאבד את הכרתה בכל רגע.

למחרת שיירת הלוויה עוברת מול ביתנו ואנו מצטרפות. הגברים צועדים בתחילה, נושאים את ארון הקבורה, והנשים והילדים מאחור. בתום הלוויה מוכרזת סיבת המוות הרשמית: שחפת. אף מילה על איידס.

במסגרת הפרויקט מפעילות אירית ויוגי מערך הכשרה למדריכים מקומיים בנושאים של איידס. מחלות מידבקות וזכויות אדם. עד כה הן הכשירו עשרים מתנדבים, שמרכיבים קבוצות להדרכה בצורה עצמאית, כל אחד באזור מגוריו."אנחנו רק מעבירות להם את החומר ומשאירות להם את יכולת הבחירה המלאה", מסבירה לי יוגי כשאנחנו חוצות את השדות בדרך לשיעור של פרנסיס, אחד המדריכים.

פרנסיס, בן 19, בחר להעביר את החומר בנושא איידס בעזרת דרמה ושירה. בשיעור שאנחנו מבקרות בו עסוקים הוא ותלמידיו, בני נוער בגילים שונים, בחזרה אחרונה שלהם לקראת הופעת הבכורה החגיגית שתתקיים ביום ראשון הקרוב ברחבה שמול הכנסייה. כבר יש להם עשרה שירים מוכנים, רובם דנים במחלה. פרנסיס מחלק לכל אחד אריזת קונדומים. הילדים מסתדרים בשורות, מתחילים לשיר ומנופפים בקונדומים כחלק מההעמדה.

אירית מתארגנת לקראת שיעור האיידס השבועי לילדים. היום היא תלמד מעשית איך מלבישים קונדום. מן הארון נשלפים כמה עשרות קונדומים וגם איבר מין מעץ. אחד הבנים מנסה ראשון לקול צחקוקים והערות שזורקים לו חבריו. אירית מתעקשת שכולם יתאמנו, גם הבנות. אני תוהה אם זה לא מוקדם מדי להעביר פעילויות כאלה לילדים צעירים כל כך. במהרה מתברר לי שרובם מקיימים יחסי מין מלאים בגיל צעיר יחסית.

ביחד לנצח:

יום ראשון בכנסייה. מאות אנשים הגיעו היום להתפלל, והם מצטופפים על דרגשים המסודרים בשורות. יוגי ואירית מבקשות רשות לעלות לבמה ונענות. באולם משתרר שקט, ויוגי פותחת: "זה כבר לא סוד. האיידס נמצא כאן". בתגובה לדבריה קמים כמה עשרות אנשים זועמים ופונים לעבר היציאה. יוגי ממשיכה: "הוא הורג אותנו והוא לא יפסיק אם לא נילחם בו".

אירית מושיטה חבילת זרדים יבשים לצעיר שלצידה ומבקשת ממנו לשבור אותם, הוא לא מצליח. "נילחם באיידס ביחד וננצח אותו". היא קוראת ומנופפת בחבילת הזרדים. מאות עיניים נעוצות בהן עכשיו.

כשהקהל יוצא מהכנסייה התלמידים של פרנסיס כבר מסודרים ברחבה בחוץ. הם מתחילים לשיר וקונדומים בידיהם. כשהם מגיעים לפזמון עוברת בי צמרמורת: " אתמול לוויה, מחר לוויה, שמרו על החיים".

עבור לתוכן העמוד