יומן מסע – הוריקן קתרינה
הגדל

ב-29 באוגוסט 2005, שוב תקפה אותי התחושה הזאת של אין אונים. כמו בפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בוכה, והבנתי, שגם האישה שחשבתי שהיא הכי חזקה בעולם, יכולה להשבר לפעמים. הפעם, זאת הייתה קטרינה. ההוריקן.
 
אחרי הצונאמי, ההצפות באירופה, שריפות הענק בפורטוגל, ומבצע הלייב 8 שניסה בכל כוחו להציל קצת מיבשת אפריקה המורעבת, חשבתי שהשנה הזאת מיצתה את ההרס. שאלוהים נרגע. אבל הפעם - אמא שלנו נפגעה. ארצות הברית החזקה שוב עמדה חסרת אונים, והפעם לא אל מול כוחות רשע אנושיים, אלא מול זעמו של הטבע.
בדרך כלל, באירועים כאלה, אני מייד מרימה טלפון אל גל לוסקי. כמה מילים על גל- ככה שאתם, הקוראים תבינו את הפעילות שלה, ואני, הכותבת, לא אסתבך איתה (כי היא לא ממש אוהבת שמדברים עליה).
גל, ילדת קיבוץ מצפון הארץ, יודעת מה זה לחלוק. היא לא ממש מבינה מה כסף שווה, והיא לא יכולה לחשוב על ילד רעב. זה מוציא אותה משלוותה ומביתה. כבר 15 שנה היא מסתובבת בעולם ומנסה לתקן את מה שהתקלקל. השנה היא הפכה את הפעילות האישית שלה לעמותה.
אז אתם מבינים למה התקשרתי לגל? היא האישה היחידה שאני מכירה שתגיד לי מה צריך לעשות, ושתוציא אותי מהישיבה חסרת האונים מול הטלוויזיה ומול כל תמונות הזוועה. הי אמרה שנוסעים לשם, אבל צריך לגייס כסף. למרות שעכשיו יש עמותה, IFA קוראים לה (Israeli Flying Aid) עדיין גיוס כספים למשלחת כזאת הוא מורכב, ולוקח זמן. אז רק בתשיעי בספטמבר המשלחת יצאה. ארבעה ימים אחרי המשלחת, עליתי על טיסה לכיוון אזור האסון בלואיזיאנה. לפני הטיסה, בתדרוך שערכו לנו, סיפרו על אוכלוסיה עויינת, מתנדבים שהותקפו, ותנינים מהמיסיסיפי שעלה על גדותיו, שמסתובבים חופשי. אני זוכרת שאמרו שהאף הוא המקום הרגיש שלהם, ושם צריך לנסות להכות, אם נתקלים באחד. רגועה - לא הייתי. אבל נחושה - כן.
זה לקח 44 שעות, אבל הגעתי לבאטון רוז`. עיר שנמצאת מרחק שעה וחצי נסיעה מניו אורלינס. בבאטון רוז` אספו אותי עופר ושמעון שסיפרו על הקשיים הגדולים שהערימו על המשלחת הן בכניסה לארה'ב, הן בכניסה לאזור האסון ואח'כ גם בשיתוף הפעולה הראשוני לצורך עבודה . (הבנתי שהיה קשה להם להכנס לארצות הברית, ושהמחוז בו אנחנו מוצבים- הרוס לגמרי.)
כל אזור האסון בלואיזיאנה הוכרז כשטח צבאי סגור. אחרי שמונה בערב- אין יוצא ואין בא - עוצר. בימים הראשונים עבדנו ללא אישורים רשמיים ולכן גם יכולת התנועה שלנו היתה מוגבלת, אך זה השתנה כעבור מס` ימים אז קיבלנו אישור מיוחד מנשיא מחוז סיינט ברנרד. העצירה הראשונה הייתה על אחד הגשרים לפני הכניסה לניו אורלינס. עצרו אותנו כדי לבדוק אישורים. לא התעוררתי בגלל העצירה. התעוררתי בגלל הריח. ריח חריף, כמו של גומי שרוף, ביצים סרוחות ורקבון. הכל משולב יחד לארומה שצורבת לך את האף. הרמתי את הראש לבדוק איפה אנחנו. מולי הייתה תמונה סוריאליסטית של עיר מודרנית עם מחלפים ענקיים וגורדי שחקים של מלונות יוקרה מוארים. אם לא הריח, לא הייתי חושבת שמשהו לא בסדר. אבל אז זה היכה בי. העיר קפואה. אתה נוסע בתוך תמונה עומדת. התמונה הכללית בסדר, אבל הפרטים לא. מכוניות עומדות בצידי הכביש המהיר, תאי המטען שלהם פתוחים (מייד הסבירו לי שכוחות החילוץ חיפשו בכל מכונית בצידי הכביש גופות בתאי המטען, כי אנשים בייאושם גנבו מכוניות כדי להמלט,הרגו את בעליהן, וזרקו את גופותיהם לתא המטען). חלק מחלונות המבנים הגבוהים והמרשימים מנופצות, תחנות דלק וחנויות קטנות הרוסות לגמרי, ושקט. שקט כזה כמו של יום כיפור, אבל בלי תחושת הקדושה, ועם הריח. הריח הנורא שרודף אותך. “זה ריח נורא?  חכי שנגיע ליעד שלנו - שם יש ריח נורא' אמרו לי. 
 
עכשיו, תרשו לי רגע לעצור את רצף הארועים ולנסות להסביר למה נסעתי לשם. אני שחקנית במקצועי, מה כבר יש לי לעשות באיזור אסון, תשאלו. אז אני חשבתי שזה יהיה מועיל להיות עם האנשים האלה שחוו את החוויה הזאת, להקשיב להם, לבכות איתם את אובדנם, ולשחק עם כל הילדים שברגע אחד איבדו את החיים כמו שהיכירו אותם. את זה - אני בטח יכולה לעשות. בשפת משלחת הומניטרית - אני נסעתי עם צוות הפוסט - טראומה. (אני חשבתי שנסעתי על תקן 'בידורית', או גננת, איך שתרצו לקרוא לזה.)
 
ואני חוזרת אל הסיפור. הגענו אל מחוז פלקמיין. אל בית ספר תיכון בעיירה בל צ`ייס. בית הספר עבר הסבה לבסיס צבאי, ועכשיו הוא משמש את כוחות ההצלה - ככה הסבירו לי. ואיפה כל האזרחים? שאלתי. הם הורחקו מכאן. מחר בבוקר את הולכת לראות מחזות שאפילו בחלומות הכי מופרעים שלך לא ראית. אי אפשר היה להשאיר פה אוכלוסיה, כי אין להם איפה להיות. הכל במחוז הזה נהרס. תוך כדי ניסיונות נואשים לנשום דרך הריח, שבאמת היה חזק וכואב הרבה יותר מזה שבניו אורלינס, התארגנתי לשינה, בתחושת הקלה - כי לפחות אני לא ישנה בחוץ, בחום של 40 מעלות, בלחות של 90%, בוקר או לילה, אלא בתוך אולם בית ספר ממוזג - מוגנת מכל תנין תועה. אמנם ישנו באותו אולם עוד 300 חיילים אמריקאיים שאני לא מכירה, אבל במצב כזה, אפילו אני מבינה שאני לא יכולה להיות יותר מידי בררנית.
קמתי בבוקר אל אולם מלא אנשים זרים שנחרו כל הלילה כאילו כדי לסלק את השקט. עכשיו הריח היה אפילו יותר קשה. החום הבלתי נסבל והאוויר העומד והשמש - עושים את שלהם. סוף סוף פגשתי את כל המשלחת, שהייתה מורכבת מכמה צוותים. צוות הפוסט טראומה אליו  הצטרפתי יצא עם נציג הצלב האדום אל החלק הדרומי של המחוז. כן, כן. אותו צלב אדום שכולנו חוששים משנאתו אלינו, חבר אל הצוות הישראלי ועבד איתנו יד ביד. ירדנו דרומה אל השום כלום. מה שהיה פעם שדות חקלאיים, עכשיו נראה כמו ביצה ענקית. שכונות שלמות של בתי עץ עברו בשלמותן, או בחלקן לאזור מיקוד חדש. גרמי מדרגות מבטון שעד לא מזמן היו כניסה לבתים, נשארו בודדים בלי הבית. שורות שורות של עמודי חשמל נוטים כולם לצד אחד כמו בכוריאוגרפיה לא מוצלחת. בית אחד שניסה להגיע אל הכביש נעצר על ידי חוטי החשמל. מכונית שמציצה מתוך סלון של בית, משאית על ראש עץ. בית אחוזה, שעד לא מזמן היה בית בודד מארח עכשיו שכונת בתי עץ שבאה לבקר.
 
ושקט.
 
אין ציפור אחת לרפואה. אין יתושים. אין כלום. רק הרס. וכאב.
 
באותו היום התחילו לתת אישורים לאזרחים לחזור אל האזור בשעות היום כדי לאמוד את הנזקים. נפגשנו עם אנשים בשניות הראשונות בהן הם רואים את מה שעד לא מזמן היה הבית שלהם. אנחנו הלכנו על ביצים, אבל הם נראו כאילו הם מורגלים למראות האלה. לא בעוצמה הזאת, אבל הם רגילים. איש אחד אמר לנו שהוא לא מבין איך אנחנו יכולים לחיות בישראל, עם כל מה שהולך פה. זה היה אותו איש שבאותה שיחה סיפר לנו כמה פעמים בשנים האחרונות הוא נאלץ לשפץ שוב ושוב את ביתו בגלל הוריקנים, ונתן לנו רשימה של כל השיפוצים של כל השכנים בשנים האחרונות. התמודדות מול כוחות הטבע נראית לו יותר הגיונית מההתמודדות שלנו.
והיה זוג שניגש אלינו בחשדנות ובמידה לא קטנה של כעס, כי התקרבנו אל הרכוש של ההורים של הבעל. הם גרו מול ההורים, וכשהם מנסים להציל את מה שנשאר בבית שלהם, הם פתאום רואים אנשים 'פולשים' אל השטח של ההורים. (אחת הסיבות לעוצר הייתה למנוע מגנבים להיכנס לאזור ולבזוז את המעט שנותר) כשהם ראו שאנחנו משלחת סיוע, ושאנחנו עם הצלב האדום הם נרגעו. ובאו לספר את סיפורם. רק אומר, שהם כבר לא מתכננים לשפץ שוב. הם לא יחזרו הביתה.
ועוד מכונית שרק הגיעה, וממנה יצאו זוג צעיר שבא לראות אם ציוד המוסיקה של הבן שלהם ניצל. בכניסה לבית שלהם קיבלו את פניהם חזירה והגור שלה. החזירים היו כל כך שמחים לראות מישהו שהם מכירים. בני הזוג הסבירו שאלה החזירים של השכנים. אז הבאנו לחיות המורעבות שתייה וחטיף.
ציוד המוסיקה של הבן, אם מי מכם תוהה, שחה בתוך בוץ רעיל, והבן לא יוכל להשתמש בו שוב.
 
כשחזרנו לכיוון בית הספר, עצרנו אצל הצוות הרפואי. צוות רופאים מומחים מבית החולים סורוקה עבד כפרמדיקים. לאמריקה לא איכפת הניסיון שלהם. איכפת לה התקנות. והתקנות אומרות שאם אין לך רשיון אמריקאי לרפואה - אתה לא יכול לעשות עבודה של רופא, גם בזמן אסון, כשידיהם של הרופאים המקומיים מלאות עבודה. אז צוות הרופאים שלנו עשה כל מה שנתבקש, גם אם זה לא 'מגרד' את היכולות שלו.
צוות המחלצים המשיך באותו יום לחפש עבודה. היה זה היום החמישי שהמשלחת שם. האמריקאים לא ממש שמחו לקבל עזרה. זאת אומרת, השלטונות. אנשי השטח הקורסים תחת העומס דווקא כן. אלא שצוות החילוץ שלנו הורכב מצוללנים מיחידת מתנדבים משטרתית באזור הכנרת ורופא. המומחיות שלהם היא לאתר ולהציף גופות הלכודות מתחת למים. אלא שהמים שהיו שם היו כל כך מזוהמים, עד שמי הקישון נראים כמו חגיגת בריאות לידם. לצלול שם - אי אפשר. אז אחרי שהצליחו להציל כלב שנלכד בביתו, ואחרי שעזרו בכל מיני עבודות יזומות שניתנו להם בתדריכים של כוחות החילוץ האמריקאים מידי ערב על מנת שיבצעו למחרת, הייתה תחושה שאולי המשלחת מיצתה את הפעילות שלה במחוז הזה. אבל כשבאים לעזור - עושים מה שצריך ומתעקשים, חלק מהתמודדות עם אסון באשר הוא הינה היכולת להיאבק על מתן תשובה לצרכים בשטח ולא להיעצר ע'י גורמים כאילה ואחרים כגון, מוטיבציה, פוליטיקה, שחיתות, שחיקה, דעות קדומות ועוד, וכך יצא שבאותו יום, במחוז סיינט ברנרד השכן, צוות המחלצים התבקש להצטרף לעבודת יחידת הכבאים שחלקה מקומית וחלקה האחר ממדינות אחרות בארצות הברית,על מנת  לסרוק בתים ושכונות. זאת אומרת - לעבור מבית לבית, לפרוץ לתוכם ולחפש ניצולים/ גופות/ נשק. מה שאומר, שלצוות המחלצים יש עבודה, והרבה.
ונסענו במעבורת למחוז השכן. גל הודיעה לנו שאנחנו צריכים לעבור לישון שם, בחצר של תחנת הכבאות, משום שיש מתיחות בין הנהלות המחוזות ,והם עלולים לא לרצות שנישאר בנוחיות בית הספר שלהם ונעבוד במחוז השכן. באתי לעזור, נכון, אבל אם יש אופציה לישון כמו שצריך במקום ממוזג - אני שוכחת מה זה בושה. ניגשתי לנשיא המחוז בעודו סועד את ארוחת הבוקר, ואמרתי לו שסיימנו את עבודתנו במחוז שלו וזקוקים לנו במחוז השכן, ושלמרות זאת, אני ושפיותי מבקשות/ מתחננות להישאר בבית הספר בבל צ`ייס. אתם הייתם מסרבים? אני לא. וגם בני לא (נשיא המחוז). ככה קראתי לו. בשם פרטי. הוא הסכים, כי לדעתו אנחנו עושים עבודה חשובה, ואני התחלתי להפיץ דרכו את המילה 'בקטנה'. הסברתי לו שזה כמו - 'אין בעד מה'. ובמבטא אמריקאי -“בקטנה'- זה נשמע מגניב. תנסו את זה.
אז בקטנה, עלינו למעבורת אל מחוז סיינט ברנרד השכן אל תחנת הכבאות היחידה שעוד נשארה מתפקדת שם.
זה המקום לספר שכל הכבאים המקומיים שעבדו שם היו כולם בני המקום. אנשים שאיבדו לקתרינה את בתיהם, חלקם גם את יקיריהם, אבל כולם המשיכו לעבוד, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. בשל המאבק בין מושלת לואיזיאנה וממשל בוש, נשיא המחוז לא אישר הכנסת יחדות חילוץ פדרליות/ צבאיות. ואז אנחנו הגענו. שמונה ישראליים שמתוכם שתי נשים, לא גדולות במיוחד. לא מראה מרשים. אני חושבת שבהתחלה המפקד של התחנה היה סקפטי. אבל הם באמת קרסו שם תחת הנטל, אז אפילו אנחנו היינו טובים מבחינתם.

בתדריך הסבירו לנו שאנחנו אמורים לסרוק שכונה. אנחנו צריכים לעבור מבית לבית, מקראוון למכונית, מעליית גג למחסן, ולחפש ניצולים, או גופות או נשק. אלינו הוצמד כבאי מקומי עם מכשיר קשר, וכל ממצא כזה - עלינו לדווח עליו לתחנה. הסבירו לנו שהשכונה שנסרוק קרובה לנהר, ושהבוץ שנתבוסס בו הוא רעיל - בגלל כל הכימיקלים שנשפכו באזור.  הורו לנו להישאר ליד ניצולים, אם נמצא כאלה, וניסו להסביר שהסיכוי לכך הוא קלוש בערך כמו הסיכוי שבוש  יתפטר. קיבלנו מגפיים מגומי עבה, כפפות תואמות, מסכות לפה ולאף, וכלי משחית. לומים, פטישים, כל דבר שאפשר להכות איתו ולפרוץ לבתים.
 
כאן המקום להסבר קצר. באזור הזה של ארה`ב יש עונת הוריקנים. כל שנה, לפעמים כמה פעמים בשנה, מתפנים התושבים מבתיהם, בדרך כלל ליום, יומיים, ולפני כן הם 'ממגנים' את הבתים. החלונות והדלתות נסגרים על ידי לוחות עץ - כדי שחפצים שעפים מרוחות ההוריקן לא יישברו אותם. את חיות המחמד משאירים רובם בבית עם מספיק מזון ומים לימים הללו, נוסעים ומתפללים אבל אף תפילה לא עזרה עם הקתרינה הזאת.
 
הגענו לשכונה.
אם במחוז פלקמיין העני יותר לא נשאר כלום, כאן, במחוז הזה רוב האוכלוסיה היא מה שנקרא 'מעמד הפועלים.” הבתים מחופים אבן, וכנראה מעוגנים טוב יותר לאדמה. הכל נשאר כאילו במקום. אבל הכל מת. נכנסנו לשכונה יפה כזאת כמו שרואים בסדרות האמריקאיות. דשאים קטנים בחזיתות הבתים עם שבילי אופניים, ובתים יפים, שבחצרות האחוריות שלהם יש בריכות שחיה, נדנדות... אלא שהכל הרוס. קראוונים שבעלי הבתים מחזיקים לנסוע עם המשפחות בחופשות - עומדים על המכונית המשפחתית. ג`קוזי שעד לא מזמן היה בחצר - יושב בסלון של השכן. הדשאים חומים ומתים מתחת לשכבת בוץ עבש שכבר התייבש בחלקו.
 
ואז זה היכה בי. אני צריכה לפרוץ לבתים של אנשים אמיתיים ולחפש אצלם קרובי משפחה שאולי מתו, או את הכלב שלהם. ואולי באחד הבתים באמת אמצא משהו כזה. אנשי צוות החילוץ המדהימים שהיו איתי כבר מורגלים במראות קשים כאלה. זה תפקידם. אני לא מסוגלת לראות גוויות גם לא בקולנוע. פתאום הרגשתי כמו הבחור ההוא מהסרט 'שיער' שנשלח בטעות לויאטנם. לא במקום. אבל איכשהו במצב כזה - הפחדים שלך, וההסתייגויות שלך - לא נחשבים. לבשנו את ציוד ההגנה, והלכנו לכיוון הבית הראשון.
 
קיבלתי פטיש כבד עם ידית ארוכה, אבל בכל מכה שהיכיתי, הרגשתי איך הגוף שלי מקבל את המכה, וידית הדלת - נשארת כפי שהייתה. הבנתי שאת פעולת הפריצה צריכים לעשות מי שיודעים איך. אז הצטרפתי לאחים לנקרי. שני שוטרים מטבריה, מתנדבים ביחידת צוללנים מיוחדת. חסונים. הם פרצו, ואני נכנסתי. חושך. כל החלונות מכוסים בדיקטים מבחוץ. הבוץ בחוץ הצליח להתייבש, אבל בתוך הבית הוא היה כמו עיסה עבשה ומסריחה עד גובה הברכיים כמעט. בית אמיתי. של אנשים אמיתיים. אפשר היה לראות שרידים של אוסף כלי חרסינה בתוך מה שהיה עד לא מזמן ויטרינה כזו שמציגה אוספים. תמונות של אנשי המשפחה על הקירות. הבית נראה כאילו בתוכו התרחשה פעולה של מכונת כביסה, רק במקום מים - הבוץ הנוראי ההוא. והיינו חייבים להגיע גם לעליית הגג. שם אוכסנו תחפושות לחג ליל הקדושים. וקישוטים לחג המולד. ונשק. אולי לא בבית הראשון, אבל בהרבה יותר מידי בתים אחרים.
 
שאלתי איך נדע אם אין גופה בתוך הבוץ, הרי אי אפשר לראות דרכו, התשובה הייתה, שאם הייתה שם גופה, היינו מריחים אותה איך שנכנסנו. סרקנו את הבית, לא מצאנו שום דבר שנתבקשנו לחפש. יצאנו. נורא רציתי לבכות, אבל לא היה זמן, כי הבית הבא, כבר נפרץ, וצריך להכנס אליו. כל בית שנסרק- סומן ב- X גדול. בחלק העליון שלו - תאריך. האמריקאים כותבים הפוך. כמו 'SEPTEMBER ELEVEN” , רק שהתאריך היה ספטמבר ה- 16.  בצד השמאלי - ראשי תיבות של הסורקים, במקרה שלנו – IFA (קיצור של Israeli Flying Aid ) ובצד התחתון - כמה גופות נמצאו. בכל המקרים  שנתקלנו בהם - 0. התאהבתי במספר 0. אבל כן נתקלנו בגופות של חיות בית. אף פעם לא חשבתי שאחשוב ככה, אבל באותם רגעים 'שמחתי' שאלה לא בני אדם.

 בבית אחד מצא רופא המשלחת, אלון, חתול. החתול ישב בקומה שנייה של בית על תוף סנייר של מערכת - התופים שהייתה שם. חתול חי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. החתול, והדוקטור. כל המשך היום דאגנו לחתול, שהצעתי שנקרא לו שולה. בסוף היום העברנו את שולה לבית מחסה לחיות. הכלבים שמצאנו, ודיווחנו עליהם, היו מאד מאיימים שכן נשארו נאמנים לבעליהם והם מורגלים בשמירת רכושם. זרים כמונו נראו להם מיותרים גם עכשיו ולכן לא יכולנו להתקרב אליהם (אבל השארנו להם אוכל ומים ראויים לשתיה). בית המחסה ההוא, לא קיבל שום הודעה על כלבים כאלה. ביום למחרת - הם עוד הסתובבו בשכונה. פשוט לא היה מי שיבוא לאסוף אותם. לשולה - שלום.
 
הקומות השניות של הבתים, היו רק קצת הרוסות. חלקן היו לגמרי לא נגועות בזוועה שקרתה למטה. אל אלו, לא היה נעים להכנס. בטח לא עם המגפיים המטונפות בבוץ שהיו על רגלינו. אז הרגשתי הכי פולשנית. גם מה שכבר נשמר ללא פגע - גם את זה לכלכנו. אבל היינו חייבים לסרוק את כל הבית. רק כמה ימים קודם, מצאו זוג מבוגר בעליית הגג שלהם. בקושי חיים. אבל חיים! 
 
באחד החדרים באחת הקומות העליונות - מצאנו שמלת כלה. בתוך מנשא לחליפות - כזה עם רוכסן לכל אורכו - ישבה שמלת כלה לבנה, נוצצת. עם אבני קריסטל בוהקות. זה הרגיש כאילו פתחנו חלון ודרכו עפו עלינו כל התקוות והשמחה, והציפיה לעתיד, והאופטימיות שחוו האנשים האלה לפני שקתרינה באה. אז, בפעם הראשונה פרצתי בבכי. כי אל מול כל התחושה הנהדרת הזאת - זכרתי את הקומה הראשונה. אף לא אחד מהבתים ההם לא יוכל להשתקם. את כולם כבר אכל העובש. והחיים במקום ההוא כבר אף פעם לא יוכלו להיות מה שהיו.
 
הדרך חזרה אל תחנת הכבאות הייתה מאד שקטה. שמענו מפרנק, הכבאי שהיה איתנו כל אותו יום שהוא ומשפחתו, לא ידעו מה עלה זה בגורל זו במשך חמישה ימים. עכשיו הם כבר יצרו קשר, ובעוד שלושה ימים, כשיקבל חופשה קצרה - ייפגשו. גם הבית שלהם נחרב.
 
בסוף כל יום עבודה עברנו חיטוי. עם צינורות מים בלחץ גבוה וחומר חיטוי מיוחד, כך גם הרכב. האמריקאים מאד התפעלו מהעובדה שסרקנו רחוב שלם. אנחנו חשבנו שזו רק טיפה בים, וחבל שכל כך חם, כי זה מאד הקשה על העבודה.
 
הלילה כבר קיבלתי שידרוג. בגלל שבבוקר נסעו חלק מחברי המשלחת חזרה הביתה-  התפנה מקום באוהל שגל ישנה בו (לכולם היו אוהלים, אבל חוץ ממנה - אף אחד לא פתח את שלו בתוך האולם). אז מהלילה- גם ישנתי באיזושהי מידה של פרטיות. גן עדן.
 
ואז בא הבוקר. יום שישי. זה יהיה יום קצר יותר כי עידו שומר שבת, וצריך לחזור לבית הספר לפני כניסת השבת. ושוב, המעבורת. ושוב תדרוך, ושוב השכונה. היום מצאנו המון נשק. בבית אחד היו באחד מחדרי השינה חמישה ראשי פוחלצים וארון של רובים. לא הבנתי מה העניין. למה צריך לדווח על הנשקים. זו לא נראית לי שכונת פשע. הנשקים בטח ברשיון. ואז הסביר לי הכבאי שהיה איתנו שהפחד הוא שכשאנשים יחזרו לבתים וייראו מה קרה, הם עלולים לנסות להתאבד, ולא כדאי שיהיה נשק זמין בסביבתם. ואז קלטתי שאני רואה שפירית. בדרך כלל אני לא שמחה לפגוש ייצורים שיש להם יותר מארבע רגליים. אבל עד אותו רגע לא ראיתי שם שום חיה בכל האזור. אז שפירית הייתה מראה מלבב. מה גם שהיא הייתה בגודל של נחליאלי בערך, וצבעונית כזו, אז שמחתי. וסרקנו חצי רחוב, והלכנו לחיטוי, וחזרנו לבסיס, לפני כניסת שבת. ואז עידו קרא לכולנו לברך על היין. לא היו נרות לברך עליהם, אז עשינו 'כאילו' יש, ופתחנו את ארוחת השבת. טונה, סלסה מוזרה כזאת מבקבוק פלסטיק ענק, וחטיף כזה לטבול. לא ארוחת מלכים, אבל גילינו שלאט, לאט מצטרפים אלינו עוד ועוד אנשים וחיילים אמריקאים לחלוק איתנו את כניסת השבת ההיא. היה בזה קסם.
 
וביום שבת, בלי עידו, עלינו למעבורת, עברנו תדרוך, ונסענו לשכונה. ואלינו מצטרפת כבאית. היא מספרת לגל ולי איך הגברים שעובדים איתה מתמודדים עם כל מה שקורה, וטוענת שלנו, הבנות, יש כלים יותר טובים להתמודד. שלוש שעות אחר כך, באמצע סריקה, היא כמעט מתמוטטת, וזוכה לטיפול מסור מהדוקטור שלנו. אכן, כלים משובחים יש לנו, הבנות. היא טענה שהיא התמוטטה בגלל שלילה קודם - היא בילתה עם עוד כבאים וכבאיות באיזה פאב מאולתר שנמצא באזור. (ביררנו איפה זה, רק למקרה שיבוא לנו גם, מתישהו.) ואז, היא מקבלת בקשר קריאה, שנתקבל דיווח על משהו שנראה כמו גופה באחת התעלות באזור שלנו, שנלך לבדוק את זה. כל כך התרגלתי לעובדה שאנחנו מחפשים גופות, שלא התרגשתי מידי. נסענו למקום, ירדנו מהאוטו, והתחלנו לחפש.
 
אכן הייתה שם, בתעלה, גופה. איש מבוגר, לבוש ג`ינס וחולצת משבצות צף במים כשפניו מטה ידיו מושטות לצדדים, ולרגלו השמאלית נעל מוקסין. אני יודעת שזה ישמע קיטשי, וכמו לקוח מסרט אמריקאי זול, אבל יש הוכחה מצולמת לזה. ברגע שמצאנו את הגופה נפתחו ארובות השמיים וגשם טרופי ירד עלינו. אם אלוהים בוכה, חשבתי, אז גם לי מותר. ובכיתי. הכבאית הודיעה לתחנה בקשר שאכן מצאנו גופה, ונתנה את המיקום המדוייק, ואז היא פנתה אלינו ואמרה 'טוב, אפשר ללכת.” כולנו הסתובבנו ללכת. ופתאום הזדעזעתי. מה זאת אומרת 'ללכת'?! זו גופה של איש, שיש לו שם, שיש לו ילדים, משפחה וחיים שלמים – או למעשה היו לו. אי אפשר להשאיר אותה ככה. הסבירו לנו מהתחנה שאין להם מספיק כח אדם כדי לאסוף את הגופה, וסרבו בתוקף שאנחנו ניגע בה (חשש לזיהומים). אחרי שעתיים בערך של ניסיונות שכנוע, ובירורים הבנתי שאין מה לעשות. צריך להשאיר אותו שם. אמרנו את מילות הקדיש המעטות שזכרנו, ונטשנו. ככה אני מרגישה עד היום. רק למחרת באו לאסוף אותו.
 
באותו ערב החלטנו ללכת למסעדה, למרות שלצורך כך היינו חייבים להפר את העוצר הנהוג כל יום משמונה בערב עד שש בבוקר למחרת. אמריקה זוכרים? המסוקים באויר בלילה פשוט יורים על כל הרכבים שאינם רכבי חילוץ מאחר שמניחים שמדובר בבוזזים. סיפרו לנו שבמרחק 20 דקות נסיעה יש מסעדה שמגישה בשר ותפוחי אדמה. לא מרהיב, אבל אוכל אמיתי. אולי זה סרקסטי, אבל היינו חייבים איזשהו פיצוי על החוויה הזאת. הצלחנו למצוא את המסעדה. פתאום, מרחק עשרים דקות נסיעה, בתוך התור לקבלת שולחן, הכל היה יותר מידי בשבילי. הקיצוניות הזאת בין הרס מוחלט לבין חיים נורמאליים, בין הגופה ההיא לבין הילדים היפהפיים שרצים בין השולחנות בין השקט האיום ההוא לבין המולת המבלים, זה פשוט הרס אותי. לא יכולתי לשלוט בדמעות. ישבתי, שתיתי, אכלתי ובכיתי. מולי ישבה משפחה עם תינוק מדהים. ככה זה עם תינוקות. כל כך רציתי להחזיק אותו. לא שמתי לב, אבל האחים לנקרי, שכבר היו יותר מידי רעבים, הסבו את תשומת ליבנו לזה שכבר עברה יותר משעה מאז הזמנו, והאוכל לא הגיע. בעל הבית בא להתנצל ואמר שהוא מצטער, אבל היה כאן הוריקן. אין חשמל ועובדים עם גנרטור. מאותו רגע, זה היה התירוץ שלנו לכל דבר.
עודנו מחכים לאוכל שיגיע, ואל השולחן ניגש איש בחליפה, שרוצה להבין את פשר החולצות שלנו. סיפרנו לו, והוא התרגש נורא, והציג את עצמו. היה זה ראש העיר של אותה עיר קטנה. והוא משך כיסא, וישב לספר קצת על ההתמודדות של העיר שלו עם ההרס. הם, תודה לאל, יהיו בסדר. הוא ראה שאני לא יכולה להוריד את העיניים מהתינוק ההוא שהיה מולי, אז אחרי שעזב את השולחן שלנו לחזור אל אישתו ואורחיו, הוא ביקש מאמו של התינוק, אם היא תוכל לתת לי להחזיק אותו לרגע. זה היה מושלם. הבנתי שהחיים חזקים יותר מהכל.
 
למחרת - יום ראשון. מעבורת. תדריך. ושוב כבאי מוצמד אלינו. ושוב כל הפעולות האיומות של פריצה לתוך בתים של אנשים. אבל זה לא מרגיש שיגרתי. כל בית פוגע בך עוד קצת. הכבאי שאיתנו מצביע על בית בתחילת הרחוב. הוא אומר שזה בית של כבאי שעובד איתו. הוא בטוח שאין שם אף אחד. אנחנו פוסחים על הבית ההוא ועוברים הלאה. שאלתי אותו אם הומור שחור מעצבן אותו. (כולם הזהירו אותי כל הזמן ואמרו שלאמריקאים אין חוש הומור, אז בדקתי.) הוא גיחך ואמר שבאנגלית לא אומרים הומור שחור (BLACK) אלא הומור אפל (DARK) והוסיף שזה הדבר היחיד שמשאיר אותו ואת חבריו למקצוע שפויים. אז באותו יום הייתי בעצם מתווכת דירות שמנסה למכור נכסים. זה חייב אותי למצוא דברים חיוביים בחושך הזה שהיה שם. ככה, למשל, תיקרה אקוסטית שקרסה - הפכה מייד להיות 'תקרה מונמכת”. אם הקיר של הסלון נשבר - זה פשוט כדי להרגיש שהגן נכנס אל תוך הבית. ובין רגע העובש על הקירות הוא דוגמת הטפט הכי אופנתית היום, להוכחה - הוא נמצא כמעט בכל הבתים בשכונה.  ואז ראינו על אחד הבתים שלט 'למכירה'. כבר לא התחשק לי להתעסק בנדל'ן.
 
בערב נסענו לבאטון רוז`, לפגוש ולהודות לחלק מהאנשים שעזרו למשלחת להגיע לשם. אין מה להרחיב על המפגש, אבל כן צריך להודות. בלי האנשים האלו, ועוד שכמותם, לא היינו יכולים להגיע למקומות שצריכים עזרה.
 
ואז בוקר מעבורת תדריך. ארווין הוא הכבאי שלנו. ארווין הוא תושב השכונה שאותה סרקנו. למעשה, הבית שפסחנו עליו אתמול - הוא שלו. כבר שבועיים ארווין עושה הכל כדי לא להגיע לשם. הוא עוד לא היה בבית. הוא לא רצה לעכב את העבודה שלנו, אבל הסברתי לו שאני במילא לא מצליחה לפרוץ לבתים, אז שהבנים ייפרצו, ואני אצטרף אליהם אחר כך. והלכנו אליו הביתה. הפריצה הזאת הייתה אחרת. הוא ידע מאיפה בדיוק הכי קל להכנס, והוא ממש עשה לי 'סיור' בבית שלו. הוא קיווה למצוא בעליית הגג קופסא עם הצילומים של המשפחה. כל השאר לא כל כך חשוב. ועל הספה בסלון שכב החתול שלו. או מה שנשאר ממנו. הוא ניסה להתעלם, אבל לא לגמרי הצליח. הדבר היחיד שנשאר ללא פגע בבית, היתה הקופסא עם התמונות של הילדים כשהיו קטנים. היינו שם המון זמן. עברנו חדר חדר לבדוק מה יש שם. לא נשאר כלום.
כשיצאנו הוא אמר שזה כבר לא הבית שלו. שהוא מקווה שהוא יבנה במקומו בית חדש, כי לנצח אם הוא יראה את המבנה כמו שהוא, גם אם ישופץ- הוא ייראה לו הרוס וגמור כמו באותו רגע.
 
בלילה האחרון שהיינו שם החלטנו לבדוק את הפאב המאולתר ההוא ששמענו עליו מהכבאית לצרכי מסיבת פרידה. ושוב הפרנו עוצר... בשורה התחתונה - מצאתי את עצמי מלמדת קבוצה של כבאים, כבאיות, ונהגי משאיות שיכורים לשיר 'מהלב'. הסברתי להם שהשיר הוא על איש שהוא לא זמר גדול, אבל הוא שר מהלב. ממש כמונו. אנחנו לא קבוצה גדולה, בלי הרבה כסף ובולדוזרים, אבל באנו מהלב. והם שרו 'מהלב' בכזו התלהבות. ככה זה. כשאתה בא מהלב, אתה נוגע בלבבות. תנסו את זה בבית.

יומן המסע פורסם באתר I.F.A  Israeli Flying Aid

עבור לתוכן העמוד