צדקה, התנדבות ועזרה לזולת בתפישת העולם היהודית
הגדל

צדקה ועזרה לזולת בתקופה שעד חורבן הבית השני

א. צדקה ועזרה לזולת בתפישת העולם היהודית

רעיון הצדקה וחובת העזרה לעניים מעוגן בתורת ישראל כחלק מהקודקס של מצוות "עשה" בהן חייב היהודי. תרומות כגון: לקט (היינו השיבולים הנופלות מידו של הקוצר בעת הקציר); שיכחה (אלומות שנשכחו בשדה בעת אסיף הקציר); פאה (קצות השדה שאין לקצור אותן אלא להשאירן לעניים) וכן מעשר העני (היינו הקצבת עשירית מהיבול בשנה השלישית והשישית למניין השמיטה לעניים) – מהוות אבני יסוד של קודקס זה.

גם מצוות אחרות – כמו שנת שמיטה, היינו שנה שבה אין מעבדים את האדמה ואסור לאסוף את היבול הגדל בשדה או במטע וכל אדם (ובעיקר העניים) יכול להיכנס לשדה ולמלא כליו במזון; שנה שבה גם את החובות שאדם חייב לחברו (לרוב העני לעשיר ממנו); כמו גם שנת היובל, בה מחזירים אדמה למי שמכרה בגלל קשיים כלכליים או מחזירים את החופש לאדם שמכר את גופו לעבדות בגלל עוני – מהוות גורמי יסוד באיזון השוויוניות בחברה, ע"י העברת משאבים חומריים מהעשירים לעניים.

במקביל, באים הציוויים לעזור לעני ("וכי ימוך אחיך"), ליתום, לאלמנה, וגם לגר ולזר (שמעמדם נחות, בדרך הטבע, בחברה בה הם חיים), זכר להיות ישראל גרים וזרים בארץ מצרים.

עשיית הצדקה היא תכונה אלוהית, שכן האל בכבודו ובעצמו הוא הדואג ליתום ולאלמנה ואוהב את הגר והזר. הנביאים העלו את נושא הצדקה ועשיית החסד למעלה גבוהה עוד יותר, באמרם שמי שפורס לחמו לעני או מלביש את הערום עושה מעשה חשוב יותר מאשר זה שצם, לובש שק או מקריב קורבנות. סדום חרבה, על-פי המסורת, כיוון שתושביה קפצו ידם לעניים ואילו "אשת חיל" מתוארת כאישה הפותחת ידה לעני והנצרך. במגילת אסתר נקבע הנוהג לשלוח מתנות לעניים בפורים ואילו עזרא ונחמיה, כשהם מלמדים מחדש את בני ישראל החוזרים מבבל את תוכנו של חג ראש השנה – כוללים, בין יתר אורחות ההתנהגות, גם אכילה ושתיה כדת וגם הקצאת חלק מן המזון והמשקה לרעבים ולעניים.

הגישה המודרנית לנושא הרווחה והתמיכה בשכבות האוכלוסיה החלשות מוצאת את ביטויה כבר בתלמוד ובמשנה. אלה קבעו, כי מתן צדקה הוא עניינו של הנותן לא פחות מזה של המקבל, שכן בקבלו את התרומה עושה העני חסד עם התורם העשיר בכך שהוא מאפשר לו לקיים מצווה.

מתן צדקה הוא אפוא מעשה העומד בפני עצמו ושקול נגד מעשים רבים אחרים, כמו שאומר שמעון הצדיק בפרקי אבות א': " על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה (עבודת בית המקדש) ועל גמילות חסדים". ומכאן גם ביטויים כמו "צדקה תציל ממוות" או, כפי שנאמר בתפילת המוסף של יום הכיפורים: "ותשובה ותפלה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה".

בהקשר זה עשויה להישאל השאלה , האם ביצוע מצווה, שהיא חובה על פי עקרונות הדת, הוא בבחינת פעילות התנדבותית, הבאה מרצונו החופשי של האדם. כדי לנסות ולהשיב יל שאלה זו, יש לציין תחילה שני מאפיינים למצוות התורה בנושאים אלה:

(א) חובות ולא זכויות. התורה איננה מדברת על זכותו של העני ללקט בשדה, למשל, או על זכותו של העבד להשתחרר כעבור שבע שנים – אלא על חובתו של בעל השדה לאפשר לעני ללקט בשדה ועל חובתו של בעל העבד לשחררו. הדבר נובע מכך, שהגדרת זכויות עשויה להישאר בגדר הצהרת כוונות בלבד, ואילו הטלת חובת ביצוע על מי שהדבר בידו מבטיחה שהדבר אומנם יתממש.

(ב) קשר ישיר בין הנותן למקבל. אין מנגנונים, המטפלים בריכוז תרומות וחלוקתן, למשל. הפרט הנותן והפרט המקבל מעורבים ישירות בקיום המצווה.

בשל שני מאפיינים אלה, קיום מצוות העזרה לזולת היא גם גורם מחנך, והדבר בא לביטוי פעמים רבות בדברי התורה בהקשרים אלה. התורה בונה, במפורש, מסד אידיאולוגי שלם, המהווה תשתית למושגי צדקה וגמילות חסדים שאותם אנו מוצאים בעם ישראל לאורך כל הדורות. זהו, אפוא, קשר אחד, עמוק ושורשי, בין החובות שמטילה התורה לבין הפעילות ההתנדבותית הרצונית.

קשר שני הוא, כמובן, בכך שעצם קבלת עול המצוות הוא מעשה התנדבותי-רצוני. קיים, אומנם, לחץ חברתי חזק בחברה היהודית הדתית על הפרט לקיים את המצוות, אבל באותה מידה אפשר לטעון שגם פעילות התנדבותית מודרנית ניזונה מאווירת-סביבה חברתית, על לחציה מכאן ותגמוליה מכאן.

יתר על כן, גם במסגרת קיום המצוות יש מרווח לביטוי רוחב-ידו של מקיים המצווה, ועוד נעמוד על כך בהמשך הדברים.

המסורת היהודית מבדילה בין "צדקה" לבין "גמילות חסדים". בעוד המושג הראשון מייצג למעשה מתן נדבה חומרית, כסף או שווה-כסף, ואלה ניתנים לרוב על-ידי מי שיש לו למי שאין לו – הרי גמילות חסדים יכולה להיות גם בכיוון ההפוך, היות והיא מבטאת מעשה, מחווה או מאור-פנים שאינם כרוכים בתמורה חומרית, כגון עזרה לזקן (גם עשיר) לחצות כביש, קריאה בפני העיוור, בילוי זמן בחברת אדם בודד, ביקור אצל חולה וכדומה. היינו "צדקה" הוא מעשה טוב שעושה האדם באמצעות כספו או רכוש ואילו "גמילות חסדים הא מעשה טוב שעושה האדם באמצעות גופו. רק בתקופה מאוחרת יותר קיבל המושג "גמילות חסדים" משמעות נוספת (ראה להלן).

העקרונות של מתן הצדקה כפי שפורטו לעיל שואבים את השראתם מהרעיון הבסיסי שכל הרכוש בעולם שייך לאלוהים והוא מפקידו בידי האנשים כדי שישתמשו בו.

כשהוא נותן הרבה לאיש אחד, הוא עושה זאת כדי שהלה ישתמש בו כראוי על-ידי מתן עזרה לעניים ולנזקקים. ואם בעל האמצעים אינו נותן לעניים את המגיע להם, הרי כאילו מעל בפיקדון שהאל הפקיד בידו וכאילו גזל מידי העניים את המגיע להם.

במלים אחרות: חלוקה שוויונית של הרכוש היא מעשה אלוהי, הנשען על עקרונות אלוהיים של שוויון חברתי וצדק. מכאן גם ההתפתחות המעניינת של המושג "צדקה", שמשמעותו המקראית היא צדק ומשפט הוא הופך בפי חכמי התלמוד לחובת מתן סעד ועזרה לעניים נצרכים. כלומר: יסודות הצדק והמשפט אינם יכולים להתקיים בחברה יהודית מתוקנת אלא אם כן עושים "צדקה"- עוזרים לנצרכים.

חובת הנתינה היהודית בימי בית ראשון ושני התרכזה אפוא בשלוש קטגוריות: (א) תשלום מסים למלך, למושל או לגובה המסים האזורי; (ב) תשלומים לבית המקדש ולאנשים ששירתו בו; (ג) העזרה לעניים, כפי שפורטה לעיל. ואילו לאחר חורבן בית שני והתמוטטות הריבונות היהודית בארץ ישראל התרכזה הפעילות הפילנטרופית היהודית בגולה בשני תחומים: עזרה לנזקקים בתוך הקהילה, ולאחר מכן ליהודים פליטים שנזדמנו מבחוץ, והושטת עזרה לקיבוצים יהודיים נרדפים בארצות ובמקומות אחרים ותמיכה בהמשך היישוב היהודי בארץ-ישראל.

פעילות זו התבססה על עקרונות הצדקה וחוקיה, כפי שפותחו בידי חכמי המשנה, התלמוד והפוסקים וכפי שבאו לידי ביטוי בספרות ההלכתית הענפה שהתפתחה החל מסוף ימי הבית השני.

ב. הלכות צדקה

כיוון שמתן צדקה נחשב למצווה ישירה מן התורה, טרחו חכמי ישראל לפרט את נסיבות נתינתה, את גובה התרומה ביחס לרכושו של התורם, כיצד נותנים, כיצד אוספים, כיצד מחלקים ולמי, ופרטים ארגוניים וטכניים לרוב הכרוכים בסוגי התרומות ומעשי הצדקה השונים. את התקנות וההוראות האלה, הפזורות על פני המשנה והתלמוד, ריכז הרמב"ם בעשרה פרקים הקרויים "הלכות מתנות לעניים" (שישה פרקים עוסקים בחוקי לקט, שכחה ופאה וארבעה פרקים – במצוות צדקה כלליות), המהווים חלק מחיבורו המונומנטלי "היד החזקה". גם ה"שולחן ערוך" מקדיש חלק נכבד מהספר "יורה דעה" לנושא הלכות צדקה.

בהתאם לספרים אלה, חייב כל אדם במתן צדקה באורח יחסי לגודל הרכוש (בין 10% ל- 20%) והמסרב יכול להיתבע בפני בית-דין צדק, המוסמך להפקיע מרכושו אותו חלק שבית הדין חושב שעליו להקדיש לצדקה.

עניי המשפחה קודמים לעניים זרים ("צדקה מתחילה מבית"); עניי העיר קודמים לעניי עיר אחרת; נדבה יש לתת גם לעניים מקרב הגויים אך יש להימנע, עד כמה שאפשר, מלקבל נדבות ממי שאינם בני-ברית.

                               מתוך הספר - "העבודה ההתנדבותית בישראל-להלכה ולמעשה"

עבור לתוכן העמוד