התנדבות כגורם מאחד
הגדל

"צו החיים" קבע בעל ה"אור הגנוז", רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, הוא "תן וקח". כל אדם צריך להיות משפיע ומקבל. מי שאין בו את שניהם כאחד, הריהו אילן סרק. ההתנדבות הינה ביטוי מעשי לתחושת ההזדהות של היחיד עם גורלה של החברה שבה הוא חי. ההתנדבות נחוצה בעיקר כדי לשפר שירותים קיימים על ידי התאמתם לאלו הזקוקים להם, או כדי ליצור שירותים חדשים שאין בכוח החברה להעניק אותם מסיבות ארגוניות או מטעמים תקציבים.

מושג ההתנדבות מוכר ומעוגן במסורת היהודית של עם ישראל משחר ההיסטוריה. הצלת לוט על-ידי אברהם אבינו, שהתבססה גם על יחסי משפחה ושבט, הייתה פעולה התנדבותית, גם החכמים, שפיקחו על "קופת הקהילה" בתקופת התלמוד, מתנדבים היו. למעשה, מסורת הצדקה הנובעת מ"ואהבת לרעך כמוך" הנה דוגמא לסיוע בהתנדבות של אדם לחבר בעת צרה ומשבר.

רק משני סוגי אגמים נתברכה ארץ ישראל, כמו שני סוגי האנשים. ישנו ים כנרת המקבל את מימיו מן ירדן, אך הינו שומרם לעצמו. הוא נותנם אחר-כך לאחרים, על כן ים חיים הוא. ישנו הים האחר, שכל שהוא מקבל, הוא משאיר בתוכו. אינו נותן לאחרים דבר והכול יקראו לים זה ים המוות. ההתנדבות היא בסופו של דבר נתינה ונתינה היא אבן יסוד במדינת הרווחה. אכן, אנו חיים בעידן, שבו הלכה והתפתחה מדינת הרווחה. זו שמתפקידה לדאוג לרווחתם של תושבי המדינה מראשית ועד אחרית, מן הלידה ועד לקבורה. מדינת הרווחה נחשבת כאחד מן ההישגים המוסריים של הקהילה המודרנית.

יש הרבה מן הדמיון בין מדינת הרווחה לבין מצוות העזרה ההדדית, שאנו כיהודים מצווים עליהן. אבל אין זו חפיפה מלאה. על פי ההלכה, רשאי האדם הנזקק לשירות לקבלו ללא תמורה. ואילו במדינת הסעד המודרנית נהפכה הרשות לזכות על פי ההלכה, אף אם המדינה מטפלת בצורכי הסעד של החברה, על הפרט עדיין מוטלת כל החובות והמצוות של העזרה ההדדית. במדינת הרווחה אין כל חובה על הפרט לעזור לזולת.

על-פי ההלכה, הנזקק הוא הקובע את השירות בו הוא מעוניין, ואילו במדינת הרווחה התפתחה התופעה הבלתי מרנינה, ששירותי הסעד הם הקובעים מה יקבל האזרח ומה יימנע ממנו. בהלכה נקבעו הכללית שביכולתם לתקן את העיוותים שיוצרת מדינת הרווחה. ובכל מקרה, במדינת הרווחה הטובה ביותר עדיין קיים כר נרחב לפעילות התנדבותית מחוץ למסגרות שמספקת מדינה. ביהדות נקבע, שכל אדם מישראל חייב לעזור לזולתו באחת משתי הדרכים. גופו או בממונו. בגופו, פירושו שהאדם מתנדב לעזור לקשישים, לחולים ולנפגעים. סיוע פיסי ממש. בסיעוד, בביקור, ובממונו, פירושו, שאם אין הוא יכול מסיבה כלשהי לבצע את הפעולות בגופו עצמו, הוא יכול לתרום מממונו, כדי שבכסף זה יוכלו אחרים לעשות את הנחוץ בחברה המודרנית. האספקה של שירותי הסעד בגוף ובממון מוטלת כחובה על כתפי המדינה ועל שאר המסגרות הציבוריות, העירוניות והממלכתיות. ההנחה הבסיסית היא, שרק לאלה יש הכושר והיכולת הארגוניים והחוקיים לספק את הנדרש. למעשה, אין כל סיכוי שהמדינה תצליח לדאוג לכל מקרי הסעד. המקרים כל כך רבים, כל כך מגוונים, שאין לצפות שמנגנון ממשלתי או עירוני, ויהיה המתקדם ביותר, יוכל לעזור ולענות לכולם. ולפיכך, חברה המסתמכת רק על המנגנונים הציבוריים שידאגו לכלל הנצרכים והחולים, מפקירה חלק לא מבוטל מהם וביודעין. חברה העושה כך, היא חברה חולה.

אורי לופוליאנסקי, ראש עיריית ירושלים הנוכחי ומקים אגודת "יד שרה".

הוזן ע"י חנה מרכוס

עבור לתוכן העמוד