קרנות יהודיות בארצות הברית ובאירופה
12/11/2008

פורסם לראשונה ע"י המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, יולי 2008


המעבר של חלק גדול מהפילנתרופיה היהודית מתשתית קהילתית לתשתית יזמית, מבוססת שוק, הוא אחד הנושאים החשובים, הסמויים מהעין, המאפיינים את יהדות ארצות-הברית בסוף המאה העשרים. מאמר זה בוחן את הצמיחה של הקרנות היהודיות ואת השפעתן על מבנים קהילתיים. המאמר מציג מודלים שונים של שותפות ושיתוף פעולה עם קרנות וכן תחזיות אודות ההתפתחויות הצפויות בעתיד.

***

בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, אלקסיס דה טוקוויל תיאר את אחד המאפיינים הייחודיים של החיים באמריקה : התנדבות. אם בשל חוסר האמון בממשלה או בשל עלייתה של חברה אזרחית עשירה יותר, תושבי ארצות הברית הזדהו מאוד עם יצירתן של אגודות התנדבות המכוונות לשפר את איכות החיים תוך מילוי צרכים שונים של האוכלוסייה. עד סוף המאה התשע עשרה מאפיין זה הפך למגזר שלישיש משמעותי :  מגזר לא- ממשלתי, ללא כוונת רווח, שקיומו מכוון לצורך שיפור טובת הכלל.

ככל שמבנה המיסוי של המאה העשרים הלך והתפתח, מגזר זה גדל בקצב מהיר ביותר מתוך הכרה בתפקידו החברתי הייחודי. אם לתאר זאת בצורה מעט פשטנית מדי, הרי שבעקבות הפילוסופיה אותה זיהה דה טוקוויל, ממשלת ארצות הברית הייתה מוכנה לוותר על גביית המס על רווחי הון, ירושות והכנסות אחרות ממסים, ותחת זאת לאפשר ליחידים להפריש כספים לטובת הציבור. כספים אלה פטורים ממס כאשר נדרש להשתמש רק ב-5 אחוז מהם למטרותיה של הקרן בכל שנה. דבר זה היווה תמריץ מיסוי אדיר ליחידים שביקשו לפעול לטובת הכלל תוך שימוש בכספים שאלמלא כן היו הולכים לאוצר הציבורי.

בערך באותה עת, בהנהגתם של תעשיינים כמו אנדרו רקנגי, ג'ון ד'. רוקפלר והנרי פורד, קרנות צדקה לטובת הכלל (שרבות מהן עתידות היום להתקיים לעד), וכחלק מהמורשת של היזמים, הפכו גם הן לחלק מהנוף האמריקאי. פילנתרופיה הפכה לעסק רציני ואפילו לאחר הגברת הרגולציה שנבעה מהרפורמה במס של שנת 1969, היא המשיכה להפגין צמיחה משמעותית ביותר. עד סוף המאה העשרים, מעל לשמונים אלף תורמים, שמתוכם שישים אלף היו מאורגנים בקרנות, ביצעו יותר מחצי מיליון תרומות בסך של מעל לרבע טריליון דולר (U.S Census Bureau, 2004/2005). מעריכים שמתוך כעשרת אלפים היו קרנות של משפחות יהודיות , מספר המהווה ייצוג יתר של פי שמונה יחסית לשיעור היהודים בכלל האוכלוסייה (Greenberg, 2003/4).

לאור העובדה שישנן בעיות כבדות משקל ביצירת טקסונומיה של קרנות יהודיות מבחינת הגדרת המושגים, יש מחסור בנתונים מהימנים בכל הקשור למספרים, ערכים דולריים והשפעתן של הקרנות הללו. בין הבעיות הללו נכללת גם השאלה של הגדרתה של קרן כיהודית. האם מדובר בקרן שבעליה הוא יהודי בהווה או בעבר? שחבר המנהלים שלה יהודי? שדפוסי התרומה ההיסטוריים שלה הם בעיקר לקהילה היהודית? רק לקהילה היהודית? במידת מה? האם אמנת היסוד שלה חייבת לציין מטרה יהודית מסוימת? האם הקרן היא יהודית אם מייסדה היה יהודי ותרומותיה במהלך הדור הראשון היו למטרות יהודיות אך היום היא מנוהלת ע"י היורשים שאינם יהודים ואינם תומכים עוד במטרות יהודיות? מה אם הקרן תורמת אך ורק לטובת מטרות ישראליות? מה אם אותן מטרות ישראליות תומכות גם בשמונה עשר האחוזים של אוכלוסיית ישראל שהם ערבים?

 בעיות עם הגדרות ארגוניות גם הן מקשות על הבנה מלאה של הנושא. האם עלינו להחשיב קרנות תורמים (donor-advised funds) הנמצאות בפדרציות, בקרנות קהילתיות הנתמכות ע"י הפדרציה או בקרנות קהילתיות כלליות, כקרנות יהודית? נכסיהן של קרנות התורמים הללו אינן נשלטות עוד על ידי התורם או האנשים שמונו על ידו. במצב בו ערך הנכסים של קרנות הקשורות לפדרציות עולה על ארבעה מיליארד דולר, ברור שהשאלות הללו רלוונטיות.

במהלך שישים השנים הראשונות של המאה העשרים התפתחה מערכת הפדרציות בצפון אמריקה כעתק של "הקהילה" האירופית בעולם החדש. אף שהייתה שונה מאוד מהדגם האירופי – היא אימצה את התקדים האמריקאי של הפרדת בית הכנסת מהמדינה והייתה מבוססת הרבה יותר על התנדבות – הפדרציה הפכה לכתובתה של הקהילה באשר ליישום האחריות הקולקטיבית של יהודים זה לזה. יכולתה לגייס כספים השתפרה באופן דרמטי במהלך המחצית הראשונה של המאה והגיעה לשיא בתמיכה חסרת התקדים במגבית היהודית המאוחדת, הזרוע הבין-לאומית המרכזית של תנועה זו, בשנת 1948.

שנת 1948 היתה השנה המשמעותית ביותר מבחינת גיוס שמשאבים בקהילות בארה"ב עד אז ומאז, מאחר שהולדתה של מדינת ישראל הייתה המעשה האולטימטיבי של אחריות ההדדית וגם אלו באו להשתתף פיסית במאמץ להקמת המדינה וביסוסה, היו מוכנים לתרום כספים ביד נדיבה. מסעות גיוס התרומות של המגבית/הפדרציות היו מוצלחים במיוחד ברגעים קריטיים בחייה של ישראל: 1956, 1967, 1973, 1982 ושנת 1990. רגעים אלו בולטים במיוחד על עקומת התרומות ארוכת הטווח ומראים את הקשר החזק בין ה"עמך" (העם היהודי) לבין מדינת ישראל בעת צרה (או בעתות של הזדמנות נדירה כמו במקרה של הגירת מיליון עולים מברית המועצות לישראל בשנת 1990). לא-תורמים הפכו לתורמים, ואלה שהפסיקו, חידשו את תרומתם.

יחד עם זאת, בהתאמה לאינפלציה, הירידה בהכנסות של מסע גיוס הכספים השנתי של המגבית/הפדרציות היה ברור וגלוי, עם ירידה במונחים דולרים ריאליים של כמעט שליש בכל עשור וירידה בשיעור זהה בנתח השוק. שלא בעתות משבר, הפדרציות עסקו בהליכי תכנון רציניים שמטרתם לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר לארגונים מכווני קהילה הרגישים לקונצנזוס לשרת את צרכי היהודים המקומיים וברחבי העולם. התהליכים שהתרחשו דרשו מעורבות ניהולית וארגונית רצינית ומקיפה. החלטות מהירות ומיידיות היו בלתי אפשריות ורק לעיתים רחוקות יכול היה היחיד להרגיש שהוא או היא, ביחיד, מעצב את פני העתיד.

במובנים רבים התרבות הארגונית הזו היא אנטיתזה לזו של יזמים מצליחים שבנו את עסקיהם באמצעות קבלת החלטות וקביעת פני העתיד באופן חד-צדדי. אף שהפילנתרופים גם בארגונים יהודים אחרים שצמחו בחיים בצפון אמריקה, הרי שתורמים יהודים רבים החליטו שהם רוצים מעורבות אישית וישרה יותר במאמצים הפילנתרופים שלהם לעיצוב שני העולם היהודי. בו בזמן, יועצי המס ועורכי הדין שלהם עודדו אותם להפריש כספים לצורך עמידה בהתחייבויות הפילנתרופיות שלהם, על מנת לנצל את ההטבות של מדיניות המס הנדיבה בארה"ב (ופחות מכך, בקנדה). על פי מדיניות זו הם יוכלו להימנע מתשלום מיסים גבוהים כשהתנאי היחיד הוא הוצאות חמישה אחוזים בלבד מדי שנה, מאותם כספים שהופרשו לטובת הקרנות הפרטיות הפטורות ממס. עד שנות התשעים של המאה העשרים, רבות מהקרנות הללו (אברהם, ברונפמן, קראון, גולדמן, האאס, מרקוס, שוסטרמן, שפילברג, שטיינהרדט, ויינברג, ווקסנר) הפכו לשמות מוכרים בעולם הארגונים היהודיים. קרנות אלה תמכו ביוזמות רבות של חיים יהודיים.

דינמיקה מעניינת החלה להתפתח באותו הזמן. הראשונה הייתה יוזמה מתוכננת המטרתה להביא רבים מה"מגה-פילנתרופים" הללו בקהילה היהודית להיפגש ולהכיר זה את זה. ראשיתה מייד לאחר ההשקה המוצלחת ביותר של "מבצע אקסודוס", הקמפיין לתמיכה בעלייתה של יהדות ברית המועצות שליווה את פתיחת שערי ברה"מ, במהלכו גויסו 54 מיליון דולר בארוחת בוקר אחת מכמה תורמים מרכזיים בלבד. המנכ"ל דאז של המגבית היהודית המאוחדת הכיר בכך שאותם נדבנים יחידים אינם מכירים זה את זה וגרם למפגש בניהם. הוא ארגן קבוצת לימוד של ראשי קרנות מרכזיים מצפון אמריקה ומרומות אחרים שנפגשה פעמיים בשנה על מנת ללמוד נושאים הנוגעים לחיים היהודיים בני זמננו. חלק גדול מהזמן הקדישה הקבוצה להכרות הדדית, וללימוד תחומי ההתעניינות אחד של השני. באופן לא מפתיע, צמחו מספר יוזמות בהן חברי הקבוצה יצרו שותפות לשינוי החיים היהודיים. אחת היוזמות החשובות הייתה פעולת ההצלה וההחייאה של ארגון "הלל", הגוף היהודי אמריקאי האחראית לחיים היהודיים בקמפוסים של המכללות והאוניברסיטאות. יוזמות נוספות צמחו מתוך האנגריה והחזון של חברי הקבוצה השונים. "השותפות למצוינות בחינוך היהודי" (Partnership for Excellence in Jewish Education) התפתחה כשותפות של כמה פילנתרופים (ופדרציה אחת) ביזמתם של ששה מחברי קבוצת הלימוד. תוך שנה, לאחר ששניים מחברי הקבוצה השיקו את פרויקט "תגלית" (Birthright Israel), שמונה מחברי הקבוצה הפכו למייסדים עם תרומה התחלתית של חמישה מיליון דולר כל אחד, דבר חסר תקדים בתחום ההזנקים הקשורים לפרויקטים לא-כלכליים. מאמץ זה משך הן את ממשלת ישראל והן את הקהילות ברחבי העולם, באמצעות הפדרציות, קרן היסוד והסוכנות היהודית לישראל, להיות שותפים בפרויקט וכתוצאה מכך מעל ל-88,000 צעירים משלושים ושש מדינות זכו לחוויה ראשונה של חיים ולימוד בישראל בשש השנים הראשונות של הפרויקט.

המגמה המסתמנת עוררה גם דאגה בנוגע לשכיחות של קבלת החלטות חד-צדדיות מצד היזמים. האם מצפים מהפדרציות לאסוף את השברים לאחר שהקרנות יתעייפו ממימון של תכנית (אף אם היא בעלת ערך) למשך כמה שנים? האם יצרו דילמות אתיות נוספות בהחליפנו מודל של פדרציה פתוחה במודל אוטוקראטי סגור? בקהילות קטנות יותר, איזה תפקיד היה לקרנות מקומיות שהנכסים שלהן והכנסתן השנתית עולה בהרבה על זו של המבנים של הקהילה?

אף שיש בעולם נסיון של מאה שלמה לגבי העולם הכללי של הקרנות, הרי שהעולם של קרנות יהודיות נוטה להיות צעיר בהרבה, בייחוד כשמדובר עם נכסים של יותר ממאה מיליון דולר. יתרה מכך, התשתית הכללית של קרנות משפחתיות יהודיות עדיין סובלת מרבה נמוכה יחסית של פיתוח. רשת התורמים היהודית (The Jewish Funders Network) שנוסדה בשנת 1991 הוא ארגון חברים שתוכנן לענות על הצרכים של תורמים וקרנות יהודיים יחידים. הכינוס השנתי של הארגון מכסה טווח רחב של נושאים החל מהדרכה על פילנתרופיה מאת בן הדור החמישי למשפחת רוקפלר וכלה במצב הישראלי-פלשתיני, עם דוברים מרכזיים בכל תחום. בין שלוש מאות המשתתפים בכינוס השנתי ישנם אלו התורמים סכומים קטנים של 25,000 דולר בשנה וכאלה האחראים לחלוקה של עד 50 מיליון דולר לשנה. השנים האחרונות, קרנות תרומה של הפדרציות וקרנות מסונפות השתתפו במפגשים של רשת התורמים היהודית והתקיימו דיונים רציניים על נושאים אתיים ותכנוניים הנוגעים ליחסים בין התורמים העצמאיים לבין אחיהם, הארגונים הקהילתיים. עם השתכללותה של רשת התורמים היהודית היא החלה לפתח קבוצות פעילים קטנות בתחומים כמו חינוך יהודי והנזקקים בישראל. כמו בקרנות אמריקאיות באופן כללי, כך גם הרוב המוחלט של הקרנות המשפחתיות היהודיות מנוהלות ע"י ראשיהן עם עזרה ממשפחות ו/או עסקים. יחד עם זאת, 24% מתוכם תורמים יותר מרבע מיליון דולר לשנה והם מחפשים כל הזמן סיוע מקצועי הנועד להקל עליהם את משימת הניהול (Tobin, 1996). כמו בכל הקרנות האמריקאיות, תשומת לב גוברת מוענקת להשפעת הפעילות הפילנתרופית, כולל הערכה של תכניות ופרויקטים הנתמכים ע"י קרנות אלו ובמקרים מסוימים אף הערכה חיצונית של תפקוד הקרן עצמה. בשנות התשעים המאוחרות של המאה העשרים נוסדה קבוצה בלונדון שקיבצה יחדיו את הקרנות היהודיות הבין-לאומיות הגדולות יותר מאירופה, ישראל, וצפון אמריקה. מטרת הקבוצה הייתה לימור מסגרת בה ראשי הקרנות הגדולות הללו.

מתוך הכרה במגמות הללו, הפדרציות הקהילתיות החלו במספר יוזמות שמטרתן להציג בפני התורמים מודלים שיתופיים של תרומה השונים מהקמפיין השנתי ההיסטורי שבו החלוקה של כל הכספים הזמינים נקבעה בתהליך הקצאה ותכנון המונהג ע"י מתנדבים. בתחילה בוושינגטון, ואחר כך בטורונטו, ניו-יורק ולוס-אנג'לס נוסדו קרנות פילנתרופיות יזמיות על מנת לערב תורמים צעירים בקרנות שיתופיות. אף שרבות מהקרנות הללו לא ענו על ההגדרה הטכנית של "פילנתרופיה יזמית" (Veuture philanthropy), הן הפכו לניסיונות חשובים ביצירת קרנות שיתופיות במסגרת המבנה הפדרטיבי, אשר עם זאת, נותרו מחוץ לתהליך ההקצאה הפורמאלי. באופן דומה, מספר פדרציות הקימו קרנות נשים יהודיות שקיבצו יחד קבוצת פעילים, בעלת מאפיינים דומים בחלקם. בהתאם ללקחים שהקהילות והתורמים ילמדו מהניסיונות הללו, ישנה סבירות גבוהה שהשלב הבא בהתפתחות הפילנתרופיה היהודית יהיה צורות שונות של פילנתרופיה קהילתית ויזמית- אינדיבידואלית.

בנוסף לעמידה באתגר של שמירה על העוצמה הקולקטיבית שכה הדגישה את האפקטיביות של הפילנתרופיה היהודית, החיים היהודיים ניצבים מול האתגר של שמירה על תשומת הלב של התורמים הנדיבים ביותר. במחקר על מענקים אמריקאיים של מעל עשרה מיליון דולר ובין השנים 1995-2000, תורמים יהודיים היוו שמונה עשר אחוזים מ"מענקי –העל" הללו, ו-23 אחוזים מסך המענקים בקטגוריה הזו בעוד שהם מהווים רק שני אחוז מהאוכלוסייה. רק ששה אחוזים מתוך התרומות הללו יועדו למטרות יהודיות (Tobin, Solomon & Karp, 2003).

בתחילת המאה העשרים ואחת קרנות יהודיות באמריקה תהיינה עדות להעברה הגדולה ביותר של עושר בהיסטוריה, כאשר אותם אלו שהרוויחו הון עתק מאמצע המאה העשרים ועד לסופה, יורישו את הונם וייצרו בכך שור חדש של פילנתרופים צעירים. העברה זו מתרחשת באותו הזמן שבו הפילנתרופיה היהודית עוברת תהליך של ביזור שבו הפדרציה ככתובת מרכזית מפנה את מקומה לתכנון תרומות המונהג על ידי התורמים. בו בזמן, פילנתרופיה נהיית יותר אישית כשמעורבות התורמים איננה מסתיימת בכתיבת ההמחאות. תורמים החלו להעמיד אמות מידה גבוהות יותר של דיווחיות ואחריות בפני הקרנות שלהם והקהילה. לא זו בלבד שהם מבקשים מעורבות גבוהה יותר בקבלת ההחלטות אודות השימוש שייעשה בכספם, הם גם רוצים לנטר את ההשפעה והיעילות של השימוש הזה. הדינמיקות הללו ימשיכו ליצור קונפליקטים בין מערכות של אחריות קולקטיביות בין הדור העולה של קרנות יזמיות.

עם זאת, פדרציות וקרנות יכולות לעבוד יחד בצורה יעילה יותר במסגרת המגבלות שלהן ולטובת הקהילה. קרנות נוטות להיות טובות יותר בחידושים מאחר שקונסנסוס הוא פעמים רבות האויב של צעדים נועזים ויצירתיים. לפדרציות יש ניסיון טוב בהרבה של התמדה ומתן תמיכה ארוכת טווח לתשתיות הארגוניות. מתוך רצונן התמידי להעביר את התמיכה שלהם הלאה, קרנות פעמים רבות נוטשות חידושים אפילו כשהם מוצלחים. מספר קהילות, כמו פילדלפיה, בולטימור וסן-פרנסיסקו, הצליחו לערב קרנות ותורמים מקומיים בלמידה משותפת ומשמעותית. יחד עם זאת, עד כה, העולם של פדרציות וקרנות מקומיות וארציות טרם הצליח ליצור גישה סינרגטית אסטרטגית.
גישה כזו תבקש לפתח קווים מנחים שיובילו ליעילות גבוהה יותר בתכנון והקצאת משאבים. למצער, רבים מדי מקרב מנהיגי הפדרציות הם עדיין בעלי גישה ריכוזית והם רואים כל מה שמתרחש מחוץ להשקפת העולם הזו כדבר מאיים, שולי או לא בר-קיימא. מצערת באותה מידה העובדה שמנהיגים רבים מדי של קרנות אינם רואים את העבודה המדהימה שהפדרציות עושות כהגשמה בפועל של ערכים יהודיים אלא כפעילות פוליטית, יהירה ובזבזנית.

אף שקרנות משפחתיות יהודיות נמצאות בשלב מוקדם בהתפתחותן, הן שינו כבר עתה באופן קיצוני את נוף הפילנתרופיה היהודית. כמו במרבית היוזמות המוצלחות יש מקום לתקופה של שיקוף וגיבוש על מנת ליישם לקחים שנלמדו, להתאים את התשתיות לצרכים וליצור בריתות חדשות. קרוב לוודאי שתקופה זו תתחולל בעשור הבא.

 


 

עבור לתוכן העמוד