האם אתה קרבן של "סינדרום הנחמדות"?
העיסוק בניהול מתנדבים המצריך מקום ל"נחמדות". המאמר עוסק בשאלה האם סגנון ניהול זה כדרך פעולה, לוקה תכופות בקוצר ראייה ובהיעדר קידמה ובסופו של דבר מעכב את התפתחות ניהול המתנדבים כמקצוע.
הגדל

אני מודה שמנהלי תכניות התנדבות נמנים עם האנשים הנחמדים ביותר המוכרים לי.

יש להודות בכך – הם מטפלים ללא הרף בחברי הקהילה שרוצים לתרום מזמנם ללא כל תמורה כספית – ולכן אין תימה שמחוות פשוטות של נימוס, אדיבות והערכה מתקשרות לכאן.

ואולם למרות שבלי ספק יש מקום ל"נחמדות" בניהול מתנדבים, מה שמדאיג אותי הוא המספר הרב של עמיתים שנפגשתי עמם בחוגים של מנהלי מתנדבים, אשר עיסוקם כולל בתוכו מעט מאוד רבדים או תכונות נוספות. אין זאת אומרת שהם מנהלי מתנדבים גרועים; נהפוך הוא, תכופות התכניות שלהן הן אלה שבהן תמצאו את המתנדבים המאושרים ביותר.

מה שברצוני לומר הוא, שסגנון הניהול הזה כדרך פעולה עומדת לעצמה לוקה תכופות בקוצר ראייה ובהיעדר קידמה, כשמנהלי תכניות התנדבות חסרים עוצמה פנימית, יזמה ואמונה בחשיבות קידום האינטרסים של המתנדבים, המחלקה ומקצוע ניהול המתנדבים. יכולתי להרחיק לכת ולומר אפילו שלדעתי זהו המכשול העיקרי המעכב את התפתחות ניהול המתנדבים כמקצוע.

אנסה להסביר.

האם שמעתם אי פעם את המושג "נחמדות סופנית"? המושג הזה מתארבתמציתיות את המכשלות הכרוכות בצורך המתמיד שלנו לרצות את כולם.

המושג שטבעתי אני הוא "סינדרום הנחמדות" – המתאר סביבה התנדבותית שבאופן טיפוסי נראית כך:

מתנדבים מתמידים חשים עצמם מתוגמלים היטב. הם זוכים לשפע של "טפיחות על השכם" ובדרך-כלל אינם נדרשים להתמודד עם יזמות חדשות. מקום כזה נוח לקבוצה כמו גם למנהל תכנית המתנדבים, שגם הוא לא נדרש להתאמץ יותר מדי כדי לחשוב, או להיות מוטרד מהשפעות חיצוניות. מנהלים כאלה לא מתמודדים עם אתגרים ואינם נדרשים להתמודד עם עמדות של אחרים. במקום הזה מוקדשת מחשבה מעטה בלבד לחוקים ולהוראות, למגמות משתנות, לראייה אסטרטגית או לפיתוח תכניות.

התוצאה הסופית היא כמובן תכנית התנדבות שלעולם היא מנוהלת רק למחצה.

דומה הדבר להחלפת צמיג במכונית מדי כמה חודשים, מבלי שאי פעם ייעשה גם טיפול מנוע!

קיימות כמה סיבות להיווצרות מצב שכזה. אחת השכיחות שבהן היא כשרק מנהלים בכירים רואים ומבינים את ניהול משאבי ההתנדבות במושגי אינטראקציה בשטח "חמים ומעורפל", אינטראקציה עם המתנדבים שנותנים שירות ישיר ללקוח.

בתהליך הזה אין הם מצליחים להבין את הדרישות הניהוליות והמשפטיות העצומות שנחוץ לטפל בהן לעתים קרובות "מאחורי הקלעים", ולפיכך נוטים הם תכופות להעסיק אנשים בעלי כישורי אינטראקציה אנושית טובים אך בעלי כישורי ניהול חלשיםבכל הקשור ליכולות ניהוליותבגון "יד הקשה" [קשיחות ומשמעת]. כתוצאה מכך, כשאותם מנהלי תכניות התנדבות נדרשים להתמודד עם היעדר משאבים, עם תקציבים חסרים ועם היעדר מסגרות תומכות, נוטים הם להגיב בחיוך ובאמירת "תודה", ואחר-כך קובלים באזני עמיתיהם במשך שבועות רבים.

אינכם מאמינים לי? אם כן, נתבונן בכמה בעיות שכיחות המגיעות לאזני דרך קבע:

-קשיים בהפסקת עבודה ובהטלת משמעת על מתנדבים – הפרעה תפקודית מספר 1 בתכנית ההתנדבות

-מתנדבים שעורקים

-חוסר תמיכה מצד ההנהלה הבכירה

-מחסור במשאבים העומדים לרשות תכנית ההתנדבות

-שיעורי הישרדות נמוכים ( במילים אחרות תחלופה גבוהה של מתנדבים) משום שהמתנדבים חשים שהם בתת-תעסוקה.

ועכשיו חשבו כיצד הנושאים האלה קשורים ל"סינדרום הנחמדות". הפתרון לכל הבעיות הללו מצוי במישור "היד הקשה" של ניהול המתנדבים, וכולן מונצחות על-ידי חוסר יכולת לטפל בנושאים אלה בדרכים לא-"נחמדות" שעלולות לפגוע.

אעבור לאנלוגיה אחרת – חשבו על תכנית ההתנדבות שלכם כעל מחשב. בקצהו האחד (הצד "הנחמד") נמצא הדפדפן. קל לעבוד אתו והוא מפרש את כל המידע המוזן אל המחשב בדרך קלה ומובנת למשתמש. אינכם צריכים לדאוג יותר מדי בהקשר למעגלים החשמליים או לפלאי הטכנולוגיה הגורמים לו לעבוד. אפילו כשקורים שיבושים אנו נוטים לאבחן את הבעיה ברמה הזאת (דהיינו, התמונה מטושטשת כולה).

לדעתי המחצית האחת של תפקידינו – החלק "הנחמד" – היא להבטיח שהתכנית שלנו תפעל כמו דפדפן בעבור המתנדבים. עלינו ליצור סביבה המובילה למעורבות של אנשי הקהילה בדרך הקלה ביותר האפשרית.

ואולם תפקידנו לא תם כאן. דמיינו לרגע שהזמנתם טכנאי מחשבים לאבחן מדוע התמונה שעל הצג מטושטשת. הטכנאי בא למשרדכם, מדליק את המוניטור, רואה את התמונה המעוותת, מגרד בראשו ואומר "הבעיה כאן היא שיש לך תמונה מטושטשת". בהמשך הוא מגיש לך חשבון והולך לדרכו.

מדוע זה היה מפתיע אתכם? כמובן, מפני שציפיתם שמומחה למחשבים יהיה מסוגל להסתכל מעבר לבעיה הנראית לעין, לאבחן את הסיבה לה ולהציע לכם דרכים לתיקון הציוד.

למרבה הצער, לגבי אותם מנהלי תכניות התנדבות הפועלים רק בדרך של "ניהול נחמד" ההקבלה לדוגמה הזאת רק יותר מדי מוכרת. הם שומעים על בעיה כלשהי, מגרדים בראשם וחושבים שכל זה לא קשור לדרך שבה תכנית ההתנדבות מתנהלת בכללותה. הם מתקנים את הבעיה אך לא את הסיבה שגרמה לה.

למען האמת אין זה חשוב אם מדברים על מחשבים או על ניהול מתנדבים. הקצה האחורי של המעגלים החשמליים הוא זה שחשוב, בדיוק כמו הצורך שאנו נהיה מסוגלים הן להבין והן לתפעל גם את הכוחות המורכבים יותר שפועלים מאחורי הקלעים.

גם כשהדבר לא קל – ובוודאי שזה לא יהיה נוח, הצורך לנקוט עמדה בכמה מן הבעיות האלה הוא בעל חשיבות גורלית לבריאות התכנית שלכם לטווח הרחוק. האמינו לי, אם רק תעשו כמה צעדים בכיוון הזה תרגישו נפלא בכל הקשור אליכם ולתכנית שלכם, ותרוויחו גם יחס של כבוד מצד אחרים בארגון שלכם.

אסיים ואומר שקיימת גם בעיה הפוכה מזאת המתוארת כאן. ראיתי תכניות התנדבות שדומות יותר לארגון צבאי מאשר לארגון קהילתי – תכניות שבהן הכול סובב סביב חוקים, תקנות, תוצאות וסדר. להרחיק לכת בכיוון השני – גם זה יוביל תמיד לסביבה התנדבותית לא-בריאה. מה שחשוב הוא יצירת סביבה שיש בה תערובת נכונה ובריאה של "נחמדות ויד קשה" – סביבה שבה הבעיות הקשות יותר מטופלות ובה בעת המתנדבים חשים עצמם מתוגמלים ומוערכים.

הרשו לי עכשיו לשאול אתכם כמה שאלות:

-האם גם אתם, כמוני, רואים ב"סינדרום הנחמדות"בעיה קשה? מה אומרות ההבחנות שלכם בנידון?

-מה היו כמה מן ההתנסויות (הצלחות ומחסומים) שחוויתם כשניסיתם לפתח סגנון ניהול "נוקשה" יותר?

-כיצד נראית התערובת האישית שלכם של "נחמדות" ו"יד קשה??

 

  

תרגום מאנגלית: ברכה פרוינדליך – המכון לניהול התנדבות על שם לר

 

http://www.ozvpm.com/pasthottopics/march04.htmהמאמר המקור י 

 

מאמר זה פורסם בכנס "לשמור על הניצוץ": תהליכי שחיקה והתחדשות בניהול מתנדבים. שנערך בירושלים ע"י המכון לניהול מתנדבים ע"ש לר מיסודו של יד שרה, ביוני 20007

 Email: machonm@yadsarah.org.il

Website: www.yadsarah.org.il

 

עבור לתוכן העמוד