היסודות האידיאולוגיים של העבודה ההתנדבותית
17/08/2008
הגדל

מתוך "העבודה ההתנדבותית בישראל להלכה ולמעשה" 1988
תומלל ע"י : עדי - מתנדבת

1. הקדמה
כאשר אנחנו מדברים על מעשה התנדבות או על פעולה התנדבותית אנו משווים להם מיד, ואפילו בתת מודע שלנו, משמעות של מעשים חיוביים וטובים. החיוב והטוב הזה נובעים מהעובדה שהמעשה ההתנדבותי נעשה מבלי שהעושה יקבל עבורו טובת הונאה חומרית ישירה כלשהי ומבלי שיהיה אנוס לעשותו –אלא הוא נעשה מרצונו החופשי.

מיד נשאלת השאלה: הרי אדם קרוב אצל עצמו- ולמה ירצה לוותר משלו ולתת לאחר, שהוא לעיתים קרובות זר? זוהי התנהגות הנראית על פני השטח כמנוגדת לטבע האנושי. התשובה נעוצה בתפיסת עולמו של הפרט ובהתייחסותו האידיאולוגית אל החברה בה הוא חי ופועל. התייחסות זו כמה וכמה פנים לה, ואנו נעסוק להלן כמה מהן;

אלא תחילה יש לקבוע שמסגרת כלשהי של חיים חברתיים משמעותה עשיית ויתורים מסוימים מצד הפרטים המרכיבים אותה על חשבון החופש הבלתי מוגבל שלהם. הדברים אמורים כמובן, לגבי בני אדם – ואולי גם לגבי סוגים שונים של בעלי חיים שיש להם חוקים ברורים המכוונים את מסגרת חייהם החברתיים. בתהליך המעבר מחיים במסגרות משפחתיות לחיים במסגרות חברתיות גדולות יותר נאלץ הפרט לצמצם עוד ועוד את חירותו הבלתי מוגבלת לספק לעצמו, ככל יכולתו, את צרכיו במזון, במסתור בהגנה מפני אויבים ובהמשכת הקיום של צאצאיו – לטובת היתרונות שצמחו לו מההתחברות למסגרות אנושיות גדולות יותר, שהשכילו לספק לו מזון רב יותר, מסתור טוב יותר, הגנה טובה יותר מפני אויבים וביטחון גדול יותר לצאצאים.

ואכן, הבנתה של נקודת המפתח הזאת ביחסי הפרט עם החברה היא נקודת המוצא להבנת התפקוד החברתי כולו, על מעלותיו וחסרונותיו, על תורותיו החברתיות, המוסריות, והדתיות- והוא המפתח להבנתה של ההתנדבות החברה המודרנית.

2. ניגוד האינטרסים הקיים לכאורה בין הפרט לחברה
אחד הקשיים הגדולים ביותר בחיינו החברתיים הוא קיום הקשר הבלתי אמצעי בין המעשה שעושה הפרט(ייצור, תשלום מיסים, שמירת חוק וכו') לבין הטובה הצומחת מכך לחברה כולה, החוזרת אל הפרט בצורת הנאה גדולה  יותר מחברתו. שכן החברה בימינו כה גדולה, צרכיה ומכלול פעולותיה עצומים כל-כך, עד כי תרומתו של הפרט נבלעת בתוכה עד לבלי הכר, ועקב זאת אין הוא יכול לזהות בשירותים המוגשים לו את חלקו בהישג הכולל.כתוצאה מכך נוצרת סכנה של אובדן רגש ההזדהות של הפרט עם חברתו והתגברות האנוכיות, המוכנה להקריב  את תועלתה הכוללת של החברה לטובת ההנאה המידית של הפרט:

  • הפרט יבכר להשתמט מתשלום מלוא המיסים המגיעים ממנו, ושבעזרתם מקיימת החברה את השירותים שגם הוא,  הפרט, נהנה מהם – כיוון שהוא יעשה את החשבון, המוטעה לטווח ארוך אך הנכון לטווח הקצר, כי בהיקף ההוצאה  של החברה לא יורגש חסרונו של הסכום שהוא לא שילם, מערכת השירותים תמשיך לתפקד וגם הוא ימשיך ליהנות ממנה, ובמקביל יוותר ברשותו כסף רב יותר כדי להעלות ולשפר את רמת חייו הפרטיים – וכך הוא נמצא נהנה משני העולמות.
  • כשהאויב עומד בשער ויש לצאת להגן על המולדת, בוודאי יעשו זאת המוני חיילים. המלחמה היא תמיד של רבים נגד רבים – ולכן לא יורגש חסרונו של פרט זה או אחר אשר השתמט מהמערכה והתחבא בביתו. בטווח הקצר זכה המשתמט בתמורה כפולה: גם לא סיכן נפשו וגופו במלחמה עצמה, וגם נהנה מהישגי המלחמה (אם היו כאלה) לחברה כולה ולו בתוכה.אלא שניגוד אינטרסים זה קיים לכאורה רק בטווח המיידי – ואילו לטווח הארוך הזנק הוא עצום ובלתי ניתן לתיקון, גם לחברה כולה וגם לפרט החבר בה:

נכון הדבר, שפרט אחד או אפילו קבוצה קטנה של פרטים יכולים להרוויח אם הם משתמטים מלמלא את חובותיהם לחברה. אולם עליהם לזכור תמיד, שאת אותו החשבון יכולים לעשות גם הפרטים האחרים בחברה, ואז אנה אנו באים?
הרי סופנו יהיה כסופם של החסידים באותו מעשה ברבי שרצה לעשות "קידוש" וציווה על חסידיו להביא איש איש בקבוק יין ולשפכו לתוך החבית שהעמיד בחצר. התחכמו החסידים, וכל אחד מהם חשב שאם יביא בקבוק מים  לא יורגש הדבר – אבל מכיוון שכולם נהגו כך, נאלץ הרבי לעשות "קידוש" לא על יין אלא על מים.. על פני "התפר" הזה בין האינטרס המיידי לאינטרס הציבורי הכולל יצאו לגשר, במהלך ההיסטוריה, הוגי דעות ואנשי מעשה מכל התחומים, כל אחד על פי תפיסת עולמו והבנתו את החברה הסובבת אותו.הבה ונבחן כמה מתפיסות העולם הללו.

3. תפיסת הסדר החברתי כציווי דתי
מי שדוגל בתפיסת העולם הגורסת שהסדר החברתי הוא ציווי אלוהי, מקבל יחד עם תפיסת העולם הזאת גם קודקס שלם של מצוות "אל תעשה", מצוות "עשה" ומכלול הגדרות מה טוב ומה רע- וכל אשר עליו לעשות הוא אך ורק לנהוג בדבקות ולמלא בקפדנות אחר הצווים הללו. קודקס זה, הכולל מצוות בין אדם לבוראו ובין אדם לאדם, עוסק, לפחות בסוג המצוות השני, בדרכי התנהגות של הפרט והתייחסותו לסביבתו.  במילים אחרות, גם יחסים בין אדם לחברו "מעניינים" את האל.

חשוב לציין, שמטרת תפיסה זו אינה ליצור חברה טובה יותר או איכות חיים גבוהה יותר- אלו הן תוצאות לוואי למילוי אחר הוראותיו של בורא העולם, או תשלום ופרס נוסף למי שעובד את אלוהיו באמונה. הדגש הוא על החשבון האישי שנפתח לכל אדם למן יום היוולדו, הספר החשבונות השמימי – שכן חשבון הרווח וההפסד שירשם בספר זה, הוא הוא שיקבע את גורלו הנצחי של הפרט, לאחר מותו, אם לחסד גן העדן או לשבט הגיהנום.

לגבי האדם הדתי, קיום הסדר החברתי הוא אם כן צו אלוהי שיש לקיימו ללא עוררין ופי קודקס קפדני. לעיתים זוכים לקבל תמורתו תשלום בעולם הזה – בצורה של חברה מתוקנת, רמת חיים נאותה, בריאות טובה וכיו"ב – אולם עיקר הגמול הוא בעולם הבא.

המרכזיות של המושג "צדקה" בחיי יהודי דתי, והציוויים לעזור לרעב, לחלש ולחולה בנצרות ובאיסלם מהווים דוגמה לקשר זה בין אמונה דתית והתנהגות חברתית. ואכן, בקהילה המסורתית היהודית אנו עדים לפעילות התנדבותית נרחבת של הפרט בסיוע לחלש, לעני וכדומה, הנתפסת כפעילות בעלת משמעות דתית; אולם בקהילה זו אנו עדים גם לפעילות התנדבותית קולקטיבית של ארגוני צדקה ועזרה- הכנסה כלה, ביקור חולים, תמחוי וכדומה.ארגונים אלה קמו כמענה לצרכים קובעים וניתנים לחיזוי של הקהילה, תוך רצון לבנות מסגרת מתמשכת שתעסוק בתחום זה או אחר.  חברי הקהילה השתתפו בארגונים (כספית, ארגונית ועל ידי מתן שירות ישיר)על בסיס התנדבותי וראו בכך מעשה בעל משמעות דתית. נשאלת השאלה: אם זהו ציווי שאי מילויו גורר עונש- האם עדיין מדובר בפעילות התנדבותית? התשובה היא חיובית בהחלט, שכן יש ציווי לעזור לחלש, אבל מידת העזרה, צורתה, מידת המעורבות של המסייע וכו' – נתונים לשיקול דעתו של הפרט, ובחלק זה מדובר בפעילות התנדבותית, כמאמר חז"ל: "הכל צפוי והרשות נתונה".

4. תפיסת הסדר החברתי כ"אמנה חברתית"
דרך אחרת לגישור על פני "התפר" על מעבר הפרט ממצב שבו הוא נהנה מחופש בלתי מוגבל מצד אחד ודואג בעצמו לסיפוק כל צרכיו ומחסורו מצד שני למערכת חברתית המגבילה או חירותו אך המפצה אותו על ידי יצירת מערכת חיים משופרת ובטוחה יותר- מציעה הגישה המשפטית. על פי גישה זו חותם הפרט, כביכול, על מעין אמנה חברתית עם כל יתר הפרטים באותה חברה, אמנה שהיא מעיין חוזה הכולל זכויות וחובות של הפרט כלפי החברה ושל החברה כלפי הפרט. חוזה זה בא לידי ביטוי בקודקס החוקים, שמחוקקים שליטיה של החברה (ואין זה משנה כיצד הגיעו שליטים אלה למעמדם: בכוח הזרוע, על פי ירושה, בצוו דתי או בבחירות דמוקרטיות.)

כדי להבטיח את תפקודה הנאות ואת שיתוף הפעולה של כל האזרחים או הנתינים(הכל לפי אופי המשטר) בקידום מטרותיה הכוללת של אותה החברה. התנהגות הפרט בחברה כזאת מוסדרת, אפוא, מכוחם של חוקים ותקנות שסאנקציית העונש, למי שמפר אותם צמודה אליהם. אבל אף על פי שהפחד מפני העונש מהווה גורם מרתיע חשוב נגד מפירי החוקים, מסתבר שאין הוא מספיק –
שכן אנשים אשר אינם מודעים לחשיבותו של החוק או לתועלת האישית שהם יכולים להפיק מקיומו לא יהססו לעבור עליו ברגע שיחשבו כי לא ייתפסו או שתקצר ידו של השלטון מלהענישם, מסיבה זו או אחרת.

משום כך מבחינים המשפטנים בין שני מרכיבים של כל חוק:הנורמה החברתית והנורמה הפורמלית. כדי שהפרט ימלא אחר החוק הוא חייב לא רק לפחד מפני העונש הכרוך באי-קיום החוק אלא הוא חייב להיות משוכנע שקיום החוק הוא אכן מעשה חיובי. כך, לדוגמה, אנחנו לא גונבים לא רק כיוון שאנו מפחדים מהעונש שניענש אם ניתפס, אלא כיוון שמגיל רך מאוד ספגנו לתוכנו את הנורמה החברתית שגניבה היא מעשה שלילי; כדי שנערים ונערות יפסיקו לקטוף פרחים מוגנים (כמו כלניות ורקפות) לא מספיק רק לחוקק חוק נגד מעשה זה אלא יש לפתח פעולת הסברה ענפה מדוע שלילי ורע לקטוף פרחים כאלה. מסע הסברה כזה דרוש במיוחד לנוכח העובדה כי עד לתקופה מסוימת נחשב קטיף פרחי בר ושזירתם לזר או העמדתם על שולחן בצנצנת מים מעשה חיובי ונאה,שעליו שרו שירים וסיפרו סיפורים.לכן נורמה פורמלית (חוק כתוב)הנשענת על נורמה חברתית (חוק בלתי כתוב, שנוהגים על פיו יכוון שהמוסר או ההסכם החברתי מחייבים אותו) תתקיים טוב יותר ובאורח מקיף יותר מאשר נורמה פורמלית שאין לה תימוכין של נורמה חברתית.

החברה דואגת לשמירת החוקים על ידי אזרחיה באמצעות מערכת של אכיפה (שוטרים, שופטים וסוהרים) ובאמצעות מערכת החינוך, המנסה להביא את האזרחים מגיל צעיר להבין את החברה בה הם חיים, לאהוב אותה, להזדהות עם מטרותיה הכוללת ולקיים את חוקיה. אלא שגם לתהליך האכיפה וגם לתהליך החינוך יש מגבלות משלהם:

בתהליך האכיפה- יש תמיד פער בין מספר האנשים העוסקים באכיפה מטעם המדינה ובין הפיתויים הרבים הנקרים על דרכו של כל פרט לעבור על החוק וליהנות מבי להיתפס ולהיענש. כמו-כן אין החברה מסוגלת להטיל עונש שווה למידת הנזק שגורם לתאונה בגלל מהירות מופרזת גורם נזק כזה לעצמו ולאחרים שכל עונש לא ישווה לו.

עבור לתוכן העמוד