דובי ארבל מכל הלב
הגדל

ביום ראשון בבוקר, בתוך לחץ הפקקים, הרגליים הממהרות והמבטים הזעופים (שבטעות כבר התרגלנו להתעורר אליהם)  בהם נתקלתי, בעודי מנסה לפלס דרכי ברחובות הסואנים של תל אביב, זכיתי תוך שעה אחת להתעורר שוב, אך הפעם, למציאות שונה ומבטיחה בהרבה, לבוקר יום ראשון חדש, מלא משמעויות שונות של חמלה ונתינה.


דובי ארבל מי שהקים ב-1994 יחד עם עו"ד יורם סגי זקס את עמותת הל"ב, (שתפקידה להושיט יד ולהעניק מענה משפטי ללא תשלום לאלו הזקוקים לייעוץ או ייצוג). ומנהל מזה 6 שנים את הקרן לרווחת ניצולי השואה, חשף בפני בשעה אחת של שיחה, דרך חיים והשקפת עולם, המציבות את האדם האחר, והצורך להעניק לו אהבה, מעל הכול.


כששאלתי את דובי לגבי הגורמים שהובילו אותו ואת שותפו לעשייה, עו"ד יורם סגי זקס, להקים בזמנו את עמותת הל"ב, ענה לי כי גם במבט לאחור וגם לאחר שכבר הוקמה העמותה (וקיבלה את מעמדה המבורך), הוא עד היום, 13 שנה אחרי, לא חשב בעצם מה הם אותם הגורמים שהובילו להקמתה, וכמו כן הוא עדיין מתקשה לעמוד על גורם אחד מרכזי. "הדברים התגלגלו", אומר דובי, "כנראה מתוך הרצון לשנות ולעשות את העולם למקום טוב יותר ומתוך הצורך האינסופי להעניק אהבה לאחרים,
לא היה לי בזמנו, איזה יעד ספציפי, או חזון גדול, הדברים פשוט נעו כאילו מעצמם, מתוך אותו רצון חזק לשנות"

והיום, אתה מרגיש אותו הדבר?
"יש סיפור אחד שאני מזדהה איתו מאוד והוא ממחיש יותר מכל את הסיבות שהובילו אותי אז והיום", זהו סיפורה של ניצולת שואה בשם לאה שנאפ', שהגיעה לאושוויץ בשנת  1944, כשהיא בת 12 בלבד. אוחזת בידם של אמא ואחותה הצעירה, במחנה הופרדו השלוש  בכוח והיא שהייתה בגיל המתאים, נשלחה לעבודה. בוקר אחד במחנה סבלה לאה מדלקת אוזניים חמורה ולא הייתה מסוגלת לצאת למסדרי הבוקר. על אף הידיעה שמי שלא מופיע למסדר, נחשב כלא כשיר לעבודה ודינו מוות, חשה לאה שאין בכוחותיה לצאת והעדיפה לבחור במוות. רגע לפני המסדר כבמטה קסם, אחזה בידה נערה בת 18 בשם פלה ונשאה אותה למסדר שם תמכה בה בגופה, מה שהציל הצילה אותה ממות, לאחר המסדר טיפלה בה פלה עד אשר החלימה והשיבה לה את חייה. כמו לאה גם שאר הבנות שהצטופפו עמן בבלוק זכו לטיפול המסור, על אף הסכנה, שהעניקה להן פלה ובלילה כשכולן היו זועקות לאימן הייתה היא ניגשת אליהן מלטפת ומרגיעה. המלחמה נגמרה ולאה ששרדה את המחנות עלתה לארץ. בשנת 1968 כשלקחה לאה את בנה לבית הספר בירושלים, פגשה בדרכה את זוג העניים הטובות שחילצו אותה מן המוות, היא זיהתה אותה מייד, ואת כבר יכולה לדמיין את ההתרגשות העצומה שהייתה אז. לאחר ששמעתי את הסיפור הרגשתי שאני מוכרח לראות את אותה פלה, (שהייתה אז כבר מבוגרת מאוד). נסעתי לירושלים ופגשתי אותה במיטתה 3 ימים לפני שהלכה לעולמה, ראיתי אישה טובה עם שיער לבן ועניים מחייכות. שאלתי אותה, מה גרם לך לעשות את כל המעשים הללו בימים כל כך קשים, ופלה שהייתה מופתעת מעצם השאלה ענתה: "מה זאת אומרת למה? זה ברור, אנחנו בני אדם". עניין הושטת היד היה ברור לה מאליו בדיוק כמו שהשמש זורחת, היא לא ציפתה לשום גמול, או הכרה תקשורתית, מעשה פשוט ואמיתי, כי ככה זה. פלה היא התשובה שלי לשאלתך, לא תמיד צריך לפעול מתוך איזה חזון ענק או הלך מחשבתי מורכב, לפעמים אותה אהבה בסיסית הקיימת בכולנו מובילה אותנו אל המקומות הנכונים. להיות בן אדם מבחינתי זה קודם כל לאהוב, וכשאתה אוהב אתה רוצה להיות שם גם בשביל מישהו אחר".
 
אז זו גם התשובה לתפקידך הנוכחי כמנכ"ל הקרן?

פה זה קצת שונה, אומנם הגורמים הם כנראה אותם הגורמים, אך הקרן היא מקום העבודה שלי, על כל משמעויותיה, כאן אני מקבל את המשכורת שלי. אבל זה לא הכל, כי כשאתה יכול לעשות את השילוב הזה, של לעבוד , להרוויח את לחמך ובמקביל לעזור לאחרים, אם בלהרוויח את לחמם שלהם ואם בדברים אחרים, אלו הם מזל וזכות שאין שני להם. ואכן אני אחד מאותם אנשים ברי מזל, שיכולים לעזור ולעשות עבודה שנוגעת ומסייעת גם לאחרים ואני מודה על כך, בכל יום שאני כאן.

ומה לגבי ניצולי השואה? קיים איזה קשר אישי לנושא?

בתחילת הדרך לא דובר עדיין על נושא השואה אלא על עיסוק בתחום הרווחה, אכן יש קשר משפחתי ושורשי, אך החיבור העמוק נוצר בזכות האנשים המיוחדים והסיפורים הכאובים, מאז שנכנסתי לתפקיד והתקרבתי לנושא יותר ויותר, אני חש רגשות עזים של הזדהות, (על אף שאנו לעולם לא נוכל להבין עד הסוף את שהיה שם) ולא אחת חלמתי בלילה את אותם הסיפורים והצבתי עצמי במקומם.

נחזור רגע לשנות ה-90 בהיותך סטודנט למשפטים, הקמת יחד עם עו"ד יורם סגי זקס את הל"ב, תוכל לנסות להיזכר ולספר לי קצת על התהליך, המטרות והתחושות שליוו אותך כל תקופת העשייה?

יורם ואני השלמנו אחד את השני, אם המודל הגברי השכיח כיום הוא תחרות, מאבקי כוחות ועבודה אינדיווידואלית, אנחנו עבדנו לפי המודל הנשי, הדוגל בהשלמה תמיכה והצלחה משותפת. כך שילבנו את כישורנו לעשייה אחת, יורם ידע להסתכל רחוק ולהביא את החזון מתוך התמונה הכוללת, אני התעסקתי יותר בפרקטיקה, בחלק המעשי של לחבר את הפאזל, כמובן שהייתה חפיפה וגם אני לקחתי חלק בראייה הכוללת כפי שיורם ידע גם לרדת לפרטים אך כל אחד ידע לנצל את יתרונותיו לצורך השלמת התמונה.
שמנו לב שקיים צורך אדיר,ושחיים בנינו המון אנשים הזקוקים לייעוץ או ייצוג משפטי כזה או אחר,ועוד לפני זה הם צמאים לספר את סיפורם ולפרוס את העוול שנעשה להם למי שמוכן להקשיב, בשאיפה שאותן אוזניים יוכלו גם לסייע. מרביתם של אלו הנזקקים לסיוע מוצאים עצמם מול מכשול רציני של שפה,אנשי האליטה יצרו שפה גבוהה שכלל אינה מובנת לאזרח הנזקק, שלא נדבר על העובדה שקבועי הזמן הם שונים בין המעמדות, זמן של עני וזמן של עשיר זה משהו שונה לגמרי, ברגע שאותו עני מקבל הודעה או צו על הוצעה לפועל, בית משפט וכו... מבחינתו זוהי קטסטרופה חסרת כל תקווה, הפוגעת מניה וביה בכל המשפחה, ואין הוא יודע ממה להתחיל, הפרוצדורה היא כל כך מסובכת ומורכבת בשבילו, בעוד שלי ולך יש ככל הנראה, פה בפלאפון מספר טלפון של עו"ד או איש מקצוע אחר שיוכל לסייע לנו בשעת צרה, לו ברוב המקרים אין אפילו טלפון, ובשביל אנשים מסוימים, לצאת מהשכונה אל העיר הגדולה יכול להפוך מעשה מרכבה ששווה לחציית האוקיאנוס, כשהזמן שניתן לו תמיד יהיה קצר מדי.
את הפערים הללו, מצאנו שניתן לצמצמם בעזרת אותם סטודנטים למשפטים ועו"ד, המבינים ומדברים את שפת החוק ויותר חשוב, רוצים לשמוע ולסייע לאותם אנשים. כדי לעזור באמת, צריך להבין את האדם ולתרגם את טענותיו לשפה המשפטית. לאחר ההבנה הזו צץ הרעיון להקים את העמותה וזו תפסה כאש בשדה קוצים. והרעיון אכן הצליח כי הצורך והכוונה היו אמיתיים.

היו אילו שהם קשיים או מגבלות בדרך?

כמובן שהיו, סטודנטים אינם עו"ד בפועל ולכן לא תמיד היה את מכלול הידע וההכרות עם הנושאים הדרושים, בשל כך נאלצנו לבנות מערכי הדרכה למנות רכזים ותתי רכזים, מה שיצר מבנה מסודר ודרך עבודה ששימשה אותנו גם בעתיד.
הכלל שהנחה אותנו כל הזמן הוא שאין כל מניעה לעזור וכל מי שמסוגל לעזור מוזמן, אך השתדלנו להימנע מכל אדם או סיטואציה ששידרו פוליטיקה ואינטרסים,הסתייענו רק בדבר האמיתי, זה שבא מהמקומות האמיתיים. אנשים שבאמת רצו לעזור.
יש הטוענים כי עבודה הנעשית ללא שכר (כספי) אינה שוות ערך מבחינת ההספק או התוצאות (במרבית המקרים) לזו הנעשית תמורת תשלום, אתה בתור מי שמכיר היטב את עולם המתנדבים ופועלם, יכול וודאי לומר לי מהי דעתך על אמירות מסוג זה ומהן הדרכים, לדעתך, לפיהן יש לפעול כדי לחזק ולקדם את רוח ההתנדבות והן את טיב עבודתם של המתנדבים.
מצד אחד אני מאוד מזדהה עם הטענה, קיימת היום איזו נטייה פופוליסטית של ההדיוט לחשוב שמתנדבים חוסכים הרבה כסף לארגון, דבר שבפועל איננו נכון.
הפעלת מתנדבים בארגון דורשת מחיר הבא לידי ביטוי במשאבים ובזמן, ולכן כולם: המתנדבים והארגונים צריכים להבין שהתנדבות בצורה מאורגנת הינה פרוצדורה לא פשוטה. הדורשת השקעה משני הצדדים. אתן לך דוגמא מהקרן: בכדי לקלוט מתנדבים יש צורך בהעסקת אדם שיהיה אחראי מתנדבים, אדם שיאתר את הניצולים, יקשר בין הצדדים,ידריך ילווה, יפקח על העשייה, יקבל משובים משני הצדדים ועוד... ולכן חובה על הארגון לקחת בחשבון את קיום התשתיות הללו לפני הבאת המתנדבים, וזהו תנאי לא פשוט, יש מקרים מסוימים בהם מתנדב עובר הכשרה ארוכה, והוא נאלץ או בוחר לעזוב (מכל מיני סיבות) בתחילת עבודתו עם הנזקק, דבר הגורם עוגמת נפש רבה הן לארגון והן לנזקק. ולכן הרבה ארגונים בוחרים שלא להיעזר במתנדבים. כמובן שישנם גם צדדים נוספים, דבר ראשון, על אף המחיר, הפעלת מתנדבים היא עדיין יותר זולה ולרוב גם משתלמת מאוד, וזאת כיוון שאדם אחד בשכר יכול להפעיל כמות גדולה של מתנדבים ומכאן שהרווח הוא ברור. דבר שני וחשוב הרבה יותר היא הרוח שמביאים איתם המתנדבים, אותה רוח טובה של רצון להעניק שמחה, גיוון, נתינה ואהבה היא חזקה יותר מעצם הנסיבות מזו של האדם שזהו מקום העבודה שלו. דוגמאות לכך הם התלמידים, הסטודנטים, חניכי תנועות הנוער ובנות השירות הלאומי הלוקחים אצלנו חלק בפרויקט "פרח לניצול" (הבא לקרב בין הדור הצעיר לניצולי השואה) המביאים עמם כמות אינסופית של אור ואהבה, שעולה בהרבה על זו של איש מקצוע, במיוחד כאשר המניעים כולם טהורים, מבלי הצורך בקידום ופרסום הקיימים אצל העובדים בשכר.

אז איך מתגברים על הדיסוננס הזה?

הפתרון שלי הוא אכן דבר והיפוכו, אך היכולת למצוא את האיזון ולשלב, תביא להצלחה אמיתית. לפני הכל צריכים כולם, כפי שכבר ציינתי, להבין שיש להתייחס לכל הנושא ברצינות, לבנות מחלקות מתנדבים שיפעלו כמו כל מחלקה אחרת בארגון, ולנהלן בצורה שותפת ומסודרת. והמתנדב מצידו צריך לדרוש את ההדרכה והליווי המתאימים בכדי שלא ילך לאיבוד.
אך ישנו גם הצד הנוסף, לפיו כדי להתנדב באמת אנחנו לא צריכים שום ארגון או מסגרת, צריך פשוט להיות "שם" ולהיות טבעי, לפקוח עיניים בסביבה שלנו ולזהות שכנים הנמצאים במצוקה, קשישה, שאנו פוגשים מדי פעם ברחוב, החיה לבדה ואולי תשמח לקבל קצת עזרה וחברה בבית, אח של חבר המתקשה בחשבון ועוד רבים נוספים שישמחו לקבל את עזרתנו. לשם כך אין צורך בשום ידע קודם, או ליווי חיצוני. כדי ליצור את הקשר הזה בין הנזקק למתנדב יש צורך רק באהבה אמיתית, אהבה שאכן טבועה בכולנו מהיום בו נולדנו.
לפני כשבוע הוגשה לראש הממשלה תוכנית הסיוע לניצולי השואה, את ההצעה לתוכנית ניסחו זאב פקטור, יו"ר הקרן ודובי ארבל, ההצעה כללה 5 סעיפים הנוגעים להגדרת ניצולי השואה והוקרתם על בניין המדינה והמשכיותה, קצבאות, הקצאת משאבים וסל שירותים לניצולי השואה הנצרכים. התוכנית גובשה ע"י משרד הרווחה ובשעה טובה הוגשה לראש הממשלה, תוכנית זו הנה אבן דרך חשובה במאבק למען רווחתם של הניצולים.

האם תוכל לספר לי קצת על התהליך ותוצאותיו וכמובן על תחושותיכם האישיות?

התוכנית היא אירוע היסטורי, לצערי במשך כל שנות קיום המדינה מעולם לא קמה וועדה שתבדוק את מצבם של אותם ניצולי שואה שבזכותם אנו חיים היום במדינתנו.
אם הם לא היו שורדים, לא היינו כאן היום, הם העבירו לנו את המקל במרוץ השליחים של החיים, בשלב בו כל כך קשה היה להעבירו וזאת על מנת שאנחנו נוכל לקיים את חיינו במדינת ישראל. הם תרמו לבניין המדינה, אם בעצם קיומם והגעתם, ואם בפועלם בהיותם חלוצים. באמצעות הסכמי השילומים רכשה המדינה משאבים רבים בעזרתם נסללו כבישים, נבנו בתי ספר, נקנו נשק ורכבים לצבא ועוד, אך למרות כל זאת, אף פעם במשך 60 השנים האחרונות לא עצרה אף ממשלה לרגע, בכדי לחשוב מה עושים עם אותם אנשים, שחלקם התקשו לבנות את חייהם מחדש וזקוקים יותר מכל לסיוע מהמדינה, (אין ספק שזוהי תעודת עניות קשה ביותר) כפי שברור לכולנו, בעוד 20 שנה זה כבר יהיה מאוחר מדי ולכן היום, הזמן דוחק יותר מתמיד. התוכנית הצילה את כולנו מחרפה מתמשכת, אומנם זו לא נמחקה לחלוטין, אך הונחה אבן ראשונה ומשמעותית בדרך לתיקון. יישומה בפועל של התוכנית בימים הבאים הוא אחד המבחנים החשובים ביותר של הממשלה ושלנו כחברה.
אומנם ניתן להתווכח לגבי תוכנן של ההמלצות, אך אותם קולות האומרים כי התוכנית היא יקרה ולא רלוונטית לימנו, הם ללא ספק קולות מכאיבים הצורמים לכולנו, וזאת בעיקר בשל העובדה שהקיום שלנו כעם וכבני אדם, תלוי בעברנו ובכבודם של אותם ניצולי שואה ועל כן עלינו לתקן את החרפה ולהעניק להם את הכבוד הזה כמה שרק אפשר, כך נבטיח להם ולנו, עתיד.

לסיכום אני מוכרחה לציין את התחושות עימן אני יוצאת ממשרדו של דובי ארבל, אין ספק שהדברים שנאמרו היו בשבילי (ואני מקווה שגם בשבילכם) "זריקת אופטימיות" לשבועות הקרובים, כמה טוב לשמוע דעות והשקפות שבסיסן הוא בטובו וכבודו של האדם.

פרטים נוספים לגבי הקרן, אפשרויות ההתנדבות והפרויקטים השונים, ניתן לקבל בטלפון 03-6090866 פקס: 03-6968294

עבור לתוכן העמוד