פשוט חייבת לעזור- סיפורה של מרים שושנה
הגדל

שלום, אני מדברת עם מרים שושנה?

"כן, שלום, זו מרים".

 שלום, אני מדברת מ-ynet ורצינו לעשות עלייך כתבה לחג

"אה, למה לא? יופי, בטח. את יכולה לחכות שנייה? לא, אין לי מטרנה, מותק. מה אני אעשה? חסר. אני יודעת. אין מה לעשות. יש לי עוד המון משפחות. תהיה בריא. כן, פשוט באים אנשים וצריכים דברים. אני עוזרת להם. מה שאני יכולה".

 כן, רציתי לשאול אותך כמה שאלות על החתונות שאת מארגנת לנזקקים בחצר שלך...

"כן, רגע... אוי, זה מה שאמרה לך העובדת הסוציאלית? לא נורא, לא נורא, אני אדבר איתה. יהיה בסדר. אה, היא אמרה לכתוב מכתב? טוב, אז לא נורא, תכתוב לה מכתב ותבוא מחר. אני אדבר איתה. אל תדאג, יהיה בסדר. רגע, אני כבר מדברת איתך. אה, אתה צריך לקחת את אשתך? מה שלומה? השם יעזור לך".

"שנים הוא בא", היא עוברת לרגע אליי ומספרת: "לאשתו יש בעיה בשרירים. אני מרגיעה אותו ומה שאני יכולה... אני מכירה אותו כבר שנים. לא בהכל אפשר לעזור, אבל אני מרגיעה אותם. הם באים אלי להירגע. כן, אז רצית לשאול אותי על החתונות? היתה לי חתונה אתמול של בחור יתום. מסכן. לא נורא. קשה, אבל עוזרים. יש אמונה... רק רגע, יש לי טלפון... הלו...

 את השיחה הזו אני כבר לא יכולה לתמלל כאן, כי מרים עברה לצרפתית, אבל בין המילים הצלחתי לקלוט כמה פעמים את המילה "שידוך". ובאמת, היא סגרה את הטלפון וסיפרה: "אנשים מתקשרים אליי. אני עוזרת להם גם עם שידוך. יש לי ברשימות כבר 3,000 אנשים. מאיפה את בארץ?"

מראש העין.

"אה, יש לי גם משם בחורים טובים, משכילים, נחמדים".

תודה, אני כבר מסודרת

"אה, יופי. תהיי בריאה, תהיי בריאה... חכי רגע. לא נורא, אני אביא כמה דברים, שיהיה כיבוד. לא יפה. לא, לא, חייבים. צריך. אני אקנה כמה דברים ואביא. הוא, יושבים אצלו שבעה. אני אביא לו כמה דברים, שיהיה. לא יפה, שיהיה כיבוד".

כשמישהו מדבר איתי בטלפון ועובר לממתינה אני בדרך כלל מנתקת מאוד מהר, אבל השיחה הזאת ארכה לפחות חצי שעה וראיון לא יצא ממנה. אבל לא ניתקתי. נפעמתי לשמוע איך מרים מנהלת את העסק שלה. ובעסקים - הלקוחות הכי חשובים.


יש אמנם בעלי עסק שהיו חושבים שראיון עם ynet יותר חשוב, אבל לא הרבנית מרים שושנה. העסק שלה עובד 24 שעות. הוא הבית שלה, הוא החיים שלה וכשמישהו נכנס וצריך עזרה אי אפשר להגיד לו לחכות. "איך אני יכולה לא לעזור? זה כאב לב", היא אומרת. "הם הולכים לעובדת הסוציאלית, הורים לעשרה ילדים, עם סיפורים נוראיים והיא אומרת להם: 'אז למה עשית כל-כך הרבה ילדים?' איך אני יכולה לא לעזור להם? כואב הלב לראות את המדינה שלנו".

מרים שושנה, בשנות ה-70 לחייה, חיה בבית קטן בירושלים - סלון וחדר שינה. בשעות הסואנות אי אפשר לזוז בבית הקטן, מלא בארגזים של חלוקת מזון ואנשים שבאים לאסוף שמן, ירקות, פירות, מוצרים לתינוקות ובגדים. ויש גם חצר קטנה, ממש קטנה - אבל לא קטנה מדי כדי להפוך כמה פעמים בחודש ל"אולם-גן" אירועים. את האירועים היא מארגנת בעזרת מעשר שהיא לוקחת מארבעת ילדיה, כולם בגילאי 40-50 ובעלי עסקים, בכל חודש. 
ויש גם די.ג'יי - אחד הנכדים. וגם צלם - כן, נכד נוסף. ובית דפוס של הילדים שמדפיס הזמנות לאירוע, ובת ונכדות שבאות לעזור, לסדר, לבשל, לארגן ונכדה שלוקחת את הכלה לכותל, אחרי שהיא מתלבשת. וגם שמלות כלה שמרים אספה בחדר במשך השנים. "כולם עוזרים. מה שהם יכולים", היא מספרת. "ארבעה ילדים, 15 נכדים ויש גם שני נינים, שיהיו בריאים".

"עשינו הכול ביחד, אני ובעלי", מספרת מרים. "הוא היה מפליטי חברון. אני גדלתי במרוקו בבית עשיר". הם הכירו כשמרים עלתה לארץ והתחתנו כשהיא בת 16 והוא בן 18. "הוא היה מביא לי כל פעם אנשים מבית הכנסת, שאין להם מה לאכול. היינו עוזרים לבחורים או בחורות שהוריהם ניתקו איתם קשר. בעלי היה אומר: 'מרים, אנחנו נהיה המשפחה שלהם!' התרגלתי תמיד לבשל להרבה אנשים. שלא יקרה שמישהו יבוא ולא יהיה לי אוכל".

 השנים חלפו ובעלה, מאיר שושנה ז"ל, הקים בית דפוס גדול בירושלים - "דפוס השושנים". הילדים שנולדו וגדלו עבדו איתו בעסק. כשהם התבגרו, התחתנו והקימו משפחות - החליט מאיר שאי אפשר לפרנס כל-כך הרבה משפחות מעסק אחד והחליט לחלק את הרכוש. כל ילד לקח מכונת דפוס והקים עסק משלו. כל העסקים הללו הם מה שמפרנס היום את מפעל החיים של מרים ובעלה, שנפטר לפני שנתיים.

"כשאבא נפטר", מספרת הבת של מרים, אתי. "היינו כולנו איתו בבית החולים. רק אמא היתה בבית. היתה לה 'שבת חתן' לארגן, כמה ימים אחרי שהפיקה את החתונה לאותה משפחה. אחי בא בבוקר לספר לה. היא החזיקה את עצמה, לא בכתה ולא נשברה, כדי לא לצער את החתן והכלה. אחרי שהכינה להם ארוחת צהריים וסעודה שלישית, השאירה להם את המפתח ואמרה שהיא צריכה לצאת. היא לא סיפרה להם כלום כדי לא לצער אותם".

 השיחה עם אתי מאוד עוזרת להבין את פרטי הסיפור, כי עם מרים אי אפשר לנהל שיחה רצופה וקשה להבין כמה דברים היא באמת עושה. כשמדברים עם אתי, מבינים שלא מדובר כאן במישהי שרק מארגנת חתונות או אוספת מוצרים לתרומה. מדובר במפעל חיים. היא מארגנת שידוכים, עושה שלום בית, עוזרת לקבוצות נכים ונכות - עורכת להם מסיבות, קונה מתנות, מבקרת קשישים בבית אבות, עוזרת לאנשים שרוצים להתגייר להכיר את המסורת ומטפלת בנערות במצוקה שהמשפחות שלהן מתכחשות להן.

"הן באות אליה והיא מדברת איתן. המון שיחות נפש. היא לא מעבירה ביקורת, הולכת איתן, לא חשוב מה הן עשו. ככה הן נפתחות ומספרות לה הכול. גם איתי היא היתה מדברת ככה בתור נערה. אם הייתי מספרת לה משהו מאוד לא בסדר שעשיתי, היא קודם כל היתה יושבת ומקשיבה. הרבה הקשבה".

ובתור ילדה, לא הרגשת שההורים קצת חסרים לך, כשהם כל הזמן היו עסוקים בלעזור לכולם?

"לא. תמיד הם מצאו זמן לחבק, לנשק, לאהוב ולהעניק. עד היום - כשאני באה אליה ואומרת שיש לי בעיה, גם אם היא עסוקה היא לא תגיד 'לא'. היא אומרת לי 'שבי בתי, תספרי לי, מה הבעיה?' ואני מתחילה לספר. אבל אז מישהו נכנס וצריך עזרה והיא עוזרת לו, מקשיבה, נותנת, ואז חוזרת אלי, יושבת ומקשיבה. ואז הטלפון מצלצל והיא עוזרת. ככה, אחרי שישבתי אצלה שעתיים, היא חוזרת אלי ושואלת: 'מה הבעיה?' ואני אומרת לה: 'אמא, אין שום בעיה. עזרת לי מאוד. תודה'. כל הצרות מתגמדות לעומת מה שאני רואה אצלה בבית במשך שעתיים".

 הנתינה והעזרה לזולת עוברות במשפחה כבר כמה דורות. "לאבא של אמא שלי, במרוקו, היה כד גדול מלא בכסף וכל פעם שמישהו בא לבקש עזרה, הוא היה מכניס את היד ונותן לו חופן. גם לאמא שלי יש קופסא כזו". וכמו שכבר אפשר להבין הילדים של מרים, גם אחרי שגדלו, מקפידים לעזור ולתרום כל מה שהם יכולים. "אנחנו לא יכולים להגיד לאמא 'לא'. גם הילדים שלי ככה. אין דבר כזה שהם יגידו לי לא כשאני מבקשת משהו".

 איך מעבירים את הערכים הללו בחינוך?

"אמא אף פעם לא אמרה לנו 'תעשו', 'תעזרו'. היא פשוט היתה עושה. דוגמא אישית. ראינו איך היא עזרה לאנשים ולמדנו על עזרה לזולת, על נתינה, לאהוב אחרים. כך גם למדנו על כיבוד אב ואם. אבא שלי עזר המון לסבתא שלי ז"ל ואמא שלי טיפלה במשך 13 שנה באבא שלה אצלה בבית. היתה עוזרת לו לעלות 4 קומות פעמיים ביום, כדי שיוכל להגיע לבית הכנסת. גרנו אז בדירה של 4 וחצי חדרים. היא עברה לבית הקטן הזה, רק כדי שלסבא יהיה יותר קל".

"עוד דברים שקיבלנו מהחינוך של ההורים זה הכנסת אורחים, קבלת פנים. גם הילדים שלי היום מאוד אוהבים לקבל אורחים, מאוד משתדלים לעזור. יש נכדים במשפחה שמתנדבים ל'קו לחיים', לוקחים ילדים חולים לטיולים, למסיבות".

"ואף פעם לא תראי את אמא יושבת עצובה ומטפלת בעצמה. תמיד כשמתקשרים אליה היא עם חיוך ולב רחב, לכל אחד".

 אז מתי היא נחה?

"רק בשבת. אפשר לדבר איתה, אין טלפונים. אבל איך שיוצאת השבת, עושים הבדלה והיא אומרת לי: 'יאללה, אתי, שאף אחד לא יחכה לי'. פעם היא עבדה שמונה שעות ביום. מאז שאבא נפטר היא הגבירה את זה ל-12 שעות ביום. מצד אחד אנחנו שמחים שהיא בפעילות ולא שוקעת בעצמה, אבל מצד שני, אני רואה שקשה לה לנוח, אפילו בשבת. היא רגילה כל הזמן לאקשן".

 "חצי שנה אחרי שאבא נפטר היא הרגישה לא טוב והתאשפזה. הכניסו לה קוצב לב, אבל היא בסדר. אמרתי לרופא: 'תגיד לה שתאט את הקצב' והוא ענה: 'לא, בשום אופן. שתעבוד בקצב שלה'".


 לסיום, אני שואלת את מרים אם היא רוצה לנצל את הכתבה כדי לעזור לה במשהו, שתוכל לעזור ליותר אנשים, שיתרמו לה. "לא, אני לא לוקחת כסף. רק מעשר מהילדים שלי. לא מתעסקת עם זה. מי שרוצה - מביא לי דברים ואני תורמת. רק דבר אחד ביקשתי מהעירייה ולא קיבלתי - מחסן. אנשים מביאים הרבה דברים לתרום והבית כבר מלא. אם היה לי מחסן לשים את הדברים זה היה עוזר. ביקשתי מהעירייה, אבל לא נתנו לי. "כסף אני לא לוקחת. אם מישהו רוצה לעזור, אני יכולה להראות לו משפחות עם סיפורים מזעזעים. שילכו ויראו איזה דברים נוראיים קורים במשפחות ויאמצו משפחה".

 תודה לשרה פכטר, על העזרה בהכנת הכתבה.
כל הראיונות התבצעו ביום חול.

למעבר לכתבה המקורית ב Ynet לחצו כאן  

עבור לתוכן העמוד