נסיך על שה-לבן
הגדל

המסע קרוב לקצו, הזיעה כבר הכריעה את צבעי הפנים והאלונקות כבדות מתמיד. פלוגת השריונרים הטרייה עולה בריצה לרחבת אתר המורשת בלטרון, להרוויח כל מילימטר בכומתה השחורה, שתונח מיד בבטחה בכותפת.
"רון, הג'ריקן שלך דפק לי ת'גב!" צועק טוראי יעקב שה-לבן לעבר אסופת ההורים, החברים והצידניות. הקריאה מכוונת לרון ויינריך, אחד מפצועי מלחמת לבנון השנייה, דמות מכרעת בהחלטתו של שה-לבן להתגייס לחיל השריון.
ויינריך, ישוב בקהל עם עשרה בחורים נוספים שנפצעו במלחמה. כולם הגיעו לחזות ב"יעקב גלידה", כפי שהוא מכונה בפיהם, גומא את המטרים האחרונים במסע הכומתה, לאחר שליווה אותם לאורך כל תהליך שיקומם.
הרומן הארוך של שה-לבן עם הפצועים החל כאשר נסע עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה לבית-החולים זיו בצפת. מהרגע שפקחו את עיניהם, זוכרים אותו החבר'ה עם עגלת גלידה עשירה, שהעניקה לו את הכינוי, ועם חיוך גדול מרוח על הפנים.
"הילד הזה, שאז עוד לא מלאו לו 19, הפך את ההתנדבות הקטנה שלו לאימפריה", מספר עשהאל לובוצקי, שלחם בגדוד 51 של גולני. "הוא היה מגיע יום-יום, במשך שמונה חודשים, ממש עד הרגע שהתגייס. הוא פשוט המלאך שלנו", מוסיף דובי גניש, מילואימניק בחיל ההנדסה הקרבית, שנפצע מירי טיל נ"ט. שה-לבן החל את ביקוריו במסגרת צנועה של עגלת גלידה וקפה. בהמשך הצטרפו אליו חברים, ואחר-כך ניגן בגיטרה כדי להעלות את המורל. מאוחר יותר החל לשתף פעולה עם שכניו, פמלה ואבא קליימן, תושבי הרובע היהודי בירושלים, שמארחים בביתם זה שנים חיילים ומעורבים בעשרות פעילויות למען רווחתם של חיילים.
"אבא שמע על מה שאנחנו עושים וביקש שאעתיק את הפרויקט לכל הפצועים בארץ", משחזר טוראי שה-לבן. כך נולד פרויקט "איתכם לכל הדרך", המונה כיום 30 מתנדבים המלווים פצועים באופן צמוד, ודואגים לכל צורכיהם.
בתום טקס הכומתה, יושב יעקב עם הפצועים סביב שולחן עץ והופך לרגע לאב המשפחה. כל הנוכחים מעדכנים את השריונר הטרי במועדי הניתוחים שהם צפויים לעבור, בחתונות הקרבות וברישיונות הנהיגה החדשים לנכים, שאותם הם עתידים לקבל.
הסיפורים מהולים בהומור שחור, מתובלים בזיכרונות ממחלקות בתי-החולים. "האנשים האלו הם משהו לא נורמלי", מעיד טוראי שה-לבן. "אתה רואה אותם יום-יום עובדים במחלקה הפיזיותרפית ושום דבר לא עוצר בעדם. עכשיו, שנה אחרי, הם עדיין נלחמים. זה כוח שאנחנו בכלל לא יכולים להבין".
שה-לבן מתקשה מעט כשהוא מתבקש להסביר מה בדיוק משך אותו לעבודה צמודה ואישית כל-כך עם הפצועים, בתקופה שבה רוב המועמדים לגיוס מבלים בחו"ל או מעבירים את הזמן בעבודות מזדמנות. על ההשפעה שהם הותירו עליו, לעומת זאת, הוא יודע להצביע בבירור. "זה פשוט נותן לך פרופורציה לחיים", מסביר טוראי שה-לבן. "בטירונות לא היה דבר כזה קשה. אתה יודע שהטנק שלך הוא הטנק של אחד מהם וזה מדהים מבחינתך. כשאתה לובש את הסרבל שגם הם לבשו - זה נותן המון כוח. במסע הזה נקעתי את הרגל ולא הצלחתי לזוז, ואז, ברגע הכי קשה, פשוט דמיינתי את רון טס לידי, קמתי והמשכתי לרוץ אחריו".

למעבר לכתבה המקורית באתר צה"ל לחצו כאן

עבור לתוכן העמוד