שכחו אותם בלי בית
הגדל

כל מה שמועדון ניצולי השואה באשדוד מבקש הוא מקום קבוע שיוכל להפוך לבית. מקום שבזכותו יקבל המועדון את חסות עמותת "עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני. אבל באשדוד, בבואה של מדינה שלמה, אין פלא שלמרות ההבטחות דבר לא זז. אם הממשלה מזלזלת בניצולי השואה- מה יגידו אזובי הקיר?...
ארבעה מחברי המועדון הסכימו להיפתח בפנינו, ולספר כל אחד על ילדותו שלא היתה.

המועדון החברתי לניצולי השואה באשדוד פועל קרוב לשנה. עם חבריו נמנים ילידי מלחה"ע השנייה ואף מבוגרים יותר בגילאי ה- 80.
רחל גרשון, רכזת המועדון החברתי לניצולי השואה, מספרת כי הרעיון הראשוני בהקמת המועדון היה לשייך אותו  כסניף של עמותת "עמך" ברחובות. "עמך" היא  עמותה ללא מטרות רווח המפעילה רשת סניפים ארצית כמענה לצרכים הנפשיים והחברתיים של ניצולי השואה ובני משפחותיהם. בכל אחד ממרכזי "עמך" יכול למצוא כל אחד מהפונים מקום בטוח, המגלה רגישות ומקצועיות ייחודיים ביחס לצרכים העולים מצידם של הניצולים. המקום משמש כאוזן קשבת וכמרחב המאפשר לחברים לבטא את שעל ליבם. מרכזי "עמך" מסייעים בהתמודדות עם מצוקות  וקשיים כדוגמת: בדידות אישית וחברתית, אובדנים, חרדות ופחדים, חלומות וסיוטים העולים מזכרון העבר ותופעות גופניות ללא ממצא רפואי.

לדברי רחל, התנאי היחידי של "עמך" הוא שיהיה למועדון מאשדוד מקום משלו, ללא קשר למספר החברים ולתקציב. ולמרבה התסכול, בעיר בסדר גודל של אשדוד, עם כ-220 אלף תושבים
היד אינה משגת מקום. גם הפניות אל ראש העיר ואל יגאל גמליאל, מנכ"ל החברה העירונית למתנ"סים, לא הביאו לפתרון הבעיה. רק במחלקת הרווחה, באגודה למען הקשיש, נמצא הסדר מינימלי בעזרתה של אירית אסרף, על פיו, יעמוד לרשות החברים מקום במועדון יהלום, פעם בשבוע בלבד, למשך שלוש שעות. היא מציינת את מרים ששון, רכזת המתנדבים כאדם היחיד המנסה לעזור ולהקל על המצוקות.

כל מה שרחל מבקשת זו פינה חמה שתאפשר לה ולחבריה להפגש, לדבר או אפילו לשחק דמקה. היא מייחלת למקום שתהיה בו ספריה, שיהיו בה גם ספרים שפורסמו על ידי הניצולים עצמם. היא מצרה על כך שבעיר אשדוד יש כל כך הרבה אנדרטאות, ואף אחת מהן אינה מזוהה עם השואה. רחל מדגישה את חשיבות אחרוני הניצולים בהעברת המסר לדורות הבאים. היא מודעת היטב שאחריהם אין מי שיספר עוד. לטענתה היא וחבריה עושים כל שביכולתם, יוצאים לבתיה"ס ומדברים עם התלמידים, אך היא כואבת שאין הם זוכים להתחשבות ולהכרה על מאמציהם, מעבר "לשימוש" בהם ביום הזיכרון לשואה.

בתיה הימן, בת 65, נולדה בגומוניצה שבפולין. היא אומרת: "הלוואי והכרתי את הוריי, כל מה שאני יודעת זה פירורי מידע שאספתי". בתיה נולדה בספטמבר 1942, הוריה התחבאו במחצבה מפני הנאצים, וכשנולדה נמסרה לידי זוג פולנים. רק בגיל 16 נודע לה על מוצאה והוריה, עד אז היתה בטוחה שהיא פולניה נוצריה. על מנת להבהיר את השתלשלות חייה, בתיה מספרת כי היא נולדה לאב רופא ואומצה על ידי חבר גוי של אביה שהיה רופא וטרינר. הוריה המאמצים התגרשו בהיותה בת 4 והיא עברה לוורשה עם אימה המאמצת. בשל קשיי פרנסה מסרה אותה האם למנזר ששימש כמעין בית יתומים, ומבלי לחשוף את זהותה היהודית, היא נשארה שם עד גיל 14 ואחר כך הוחזרה לאימה. אז התברר שאמה המאמצת חלתה במחלה סופנית, וכתוצאה מכך נפטרה כעבור שנתיים. היא נלקחה על ידי אביה המאמץ חזרה לעיר הולדתה.

בתיה נזכרת: "הוא התעקש לקחת אותי, לא רציתי לעזוב את הסביבה". היא חשה אליו כאל אדם כמעט זר, שבעקבות עבודתו הרבה לשהות מחוץ לבית ולה היה רע וקשה באותו הזמן. היא מוסיפה לספר: "למדתי בתיכון בעיר רדומסקו, אליה נסעתי ברכבת, ויום אחד לא חזרתי משם הביתה אלא הלכתי לאחותו שגרה בכפר 4 ק"מ מאיתנו. נשארתי לישון אצלה, ובלילה הוא הגיע, רכוב על אופנוע, התפתח ביניהם ויכוח שבסיומו הוא טרק את הדלת והלך. יצאתי בוכה מהחדר, ושאלתי מדוע הוא לא התעניין בי. אחותו הושיבה אותי ואמרה 'זה לא אבא שלך, אין לך כל כך על מה להצטער', וסיפרה לי שאני יהודיה מאומצת. היא לא הכירה את המשפחה האמיתית שלי, ולמחרת נסענו לרדומסקו, שם היתה קהילה יהודית והיא העבירה אותי למשפחה יהודית שקיבלה אותי בשמחה גדולה, כי מבחינתם חזרתי לחיק היהדות".

אברהם נלסון, בן 73, נולד בפולין בעיירה וישקוב שבאיזור לובלין. התמונה היחידה שיש לו עם אימו היא מלפני המלחמה. בצער רב טוען כי אין לו אף נפש מצד אביו, ולכן לא יודע דבר על מהות שם משפחתו. הוא מספר: "המלחמה פרצה כשהיתי בן 4, אימי, רייזל שושנה, היתה אלמנה צעירה, אבי נפטר כנראה לפני שנולדתי, ונקראתי על שמו. אגב השם הזה היה מאד 'מוצלח' בנדודים, כי ברוסיה קוראים לך בשמך ובשם אביך ואני היתי אברהם אברמוביץ'-אין יותר יהודי מזה... כשאבי נפטר אמי חזרה לבית הוריה, שם גדלתי עם סבתי. אמי נסעה להתפרנס בוורשה, וכשפרצה המלחמה היתי אצל סבתא ובזכות זה אני חי. אמא שלי היתה בגטו וורשה ושלחה לי מכתבים, בזמן שאנחנו הסתובבנו כפליטים. אחרי שנתיים המכתבים נגמרו והיא נגמרה. סבתי ואני ועוד כמה משפחות ברחנו מהגרמנים, ותחילה היינו בביאליסטוק ברוסיה הלבנה".
אברהם נזכר בשתי התרחשויות דרמטיות כשהיה כבן 4- הראשונה, כאשר נעצרו על ידי פרשים גרמניים ביער, ובמצוד אחר כסף וזהב, פרמו הגרמנים את השמיכות שנשאו עימם הפליטים. מה שנותר הוא יער מכוסה נוצות. בהתרחשות שנייה, בעוד הם מסתתרים בגורן, הגיעו הגרמנים במטרה לבזוז גם הפעם רכוש, והם השחיטו לו את הנעליים כדי לחפש בהם זהב. כשפרצה המלחמה נגד רוסיה, ב-41, העבירו את משפחתו לסיביר, שם נאלצו לסבול מהקור העז ומקיום בתנאים איומים. כשנגמרה המלחמה כל משפחתו חזרה לפולין, ואז הגורמים היהודיים, הג'וינט ועליית הנוער אספו את כל היתומים היהודיים, ולאחר שלוש שנים של נדודים בין בתי יתומים באירופה, באוקטובר 48, הוא וסבתו הגיעו ארצה.

דליה גינזבורג לבית הופמקלר, בת 68 וחצי ('אצלנו כל חודש חשוב' היא אומרת)נולדה בקובנה שבליטא בשנת 39, כשליטה היתה עדיין חופשייה. היא מספרת: "אבי היה מוסיקאי מהידועים בליטה, מיכאל הופמקלר, כנר ומנצח. סבי ניגן בצ'לו ובקונטרבס. לפני המלחמה אחד מאחיו נסע לישראל, ואח"כ לארה"ב, וכך הוא ניצל. אמי הגיעה לקובנה מעיירה קטנה ששמה סריי. בקיץ41 פלשו הגרמנים לליטה, למדינות הבלטיות ולבריה"מ, ואז התחילו ההריגות והרציחות על ידי הליטאים שקיבלו גושפנקא להוציא את הכעס על הרוסים והיהודים. המשפחה של אימי- קרוביי שנשארו בעיירה- נספו. אבי, הוריו, אני ואימי נכנסנו לגטו קובנה הידוע לשמצה. שם היינו עד לחיסול הגטו.

אבי ניצל בזכות היותו מוסיקאי. אבי וסבי הקימו תזמורת יחד עם מוסיקאים אחרים ונגנו לגרמנים. זה היה בתקופה 'השקטה' של הגטו. אחרי האקציות, אחרי שהרגו את האקדמאים ואת האינטליגנציה, היתה תקופה קצרה של רגיעה. כשהחליטו לחסל את הגטו, את מי הרגו? את הילדים הקטנים שלא יכלו לעבוד ואת הזקנים שלא יכלו לתרום. כשנודע שעומדת להיות אקציה של ילדים וזקנים, אימי החליטה שתעשה הכל כדי להציל אותי. היא השיגה כתובת וטלפון של אישה בשם מניה שהיתה עוזרת בית אצל בני דודים שלנו. היא היתה זו שהיתה צריכה להיות זו שתציל את בת דודתי, אבל היה לי מזל שאת בת הדודה לקחה חברת משפחה שלהם ואז מניה התפנתה בשבילי. את הפרידה אני זוכרת עד היום. ילדה בת 5 וחצי שנפרדה מאמא- זו טראומה לכל החיים. וזו לא היתה הפרידה האחרונה. היא הלבישה אותי והכינה אותי שאני הולכת עם דודה מניה שתיקח אותי לכפר שלה כי בקובנה מסוכן להישאר. חיל גרמני בשם ברטר, שהציל כמה ילדים מהגטו, הכניס אותי לארון מטבח קטן עם מגירות עליונות שאותן פתח שיהיה לי אוויר, והעמיס את הארון על עגלה עם סוסה. הגטו חוסל.

סבי נשלח לאושוויץ, את סבתי הרגו בגטו, את אבא שלחו לדאכאוו ואת אמא למחנה עם כל הנשים בגבול פולין-גרמניה. אבא שרד שוב בגלל המוסיקה. אמא החזיקה מעמד כי ידעה שהיא צריכה לשרוד כדי לחזור אליי. היא חלתה בטיפוס ובמסעות המוות נפלה והיתה בערימת המתים בשלג. היא ניצלה על ידי חייל רוסי שעבר שם וראה יד זזה בערימת הגופות. הוא הביא אותה לבית שדה של הצבא הרוסי שם נשארה חצי שנה עד להחלמה. אבא ניצל על ידי האמריקאים, שטיפלו בו יפה והוא הגיע לישראל ב-48. הדברים לא נגמרו עם תום המלחמה. אני נשארתי אצל מציליי עד שקובנה שוחררה, והוחלט להקים בית יתומים לילדים שניצלו מההרג. היו 1500 ילדים וניצלו פחות מ-200. כשאמא שלי הגיעה לחפש אותי שם, היא לא מצאה אותי כי לילה לפני זה אבא שלי שלח  חבר'ה מארגון הבריחה לקחת אותי.

'גנבו אותי' לווילנא, כי שם התארגנה קבוצה של יהודים שרצו להבריח את הגבול מליטא לפולין ואח"כ לגרמניה להתאחד עם המשפחות. אמי נסעה מהר לווילנא ומצאה אותי. היא נסעה לקחת את בת דודתי כי אמה נספתה ואביה היה עם אבי. שלושתנו חיכינו לטרנספורט, יצאנו במשאית, היתה הלשנה ותפסו אותנו. שמו אותנו במוסד לילדים עזובים, ומשם אני וקטיה, בת דודתי הגדולה ממני ב- 5 שנים ברחנו, כי שמענו שמעבירים אותנו לאסיה התיכונה. הגענו לקרוביי והם מסרו אותי לבית יתומים יהודי. אמא נשלחה לאוראל למחנות עבודה כאסירה פוליטית. היא קיבלה 8 שנים, אבל חברים של אבא הצליחו להוריד את המאסר לשנתיים. אחרי שנתיים היא חזרה לליטה ומצאה אותי. בשנת 52 הוריד ממנה המשטר את 'אות הקלון', היא לקחה אותי אליה כשהיתי בת 13 והיו לנו ביחד 4 שנים טובות ומאושרות. בשנת 56 אבי התחיל לשלוח בקשות כדי שנצא, קיבלנו אישור לצאת לישראל והגענו לתל אביב. ההורים שלי לא התאחדו ולא חיו יחד, כי לו כבר היתה מישהי אחרת.

הרמן הרשל יעקובזון, בן 72, נולד בסאטמר ברומניה. הוא מספר: " הוריי גרו 65 ק"מ מסאטמר, והגיעו ממשפחות עניות. אבי היה פעיל במפלגה הקומוניסטית, שאז היתה במחתרת, ונעצר פעמים רבות על ידי המשטרה. בתחילת 39, כשהייתי בן 4, החליט אבי לעזוב את המקום. המפלגה שלחה אותו לבוקרשט, שם קיבל עבודה והחליף שם. הקומוניסטים ברומניה חשבו שאם יברחו לכיוון בריה"מ אולי יקבלו אותם יפה. אלפים התארגנו ונסעו באופן לא חוקי. כשהגענו לרוסיה אמרו הרוסים כי 'יש לנו הרבה קומוניסטים, אתם מרגלים',' ושלחו אותנו לסיביר.

לקח לנו חודשים להגיע לסיביר, ברכבות, בקרונות של בהמות. אבי הצליח לברוח מסיביר והגענו לאוקראינה לעיר צרנוביץ'. שבועיים אחרי זה באו הגרמנים. לגרמנים עזרו ז'נדרמים רומנים ששמרו עלינו, וכל פעם היו לוקחים שיירות ששלחו למחנה ריכוז. בקרונות היתה צפיפות ותוך 3 שעות רבע מהאנשים מתו. בקרון אבי ואחרים עשו ערימה מהגוויות כדי לנשום אוויר. הגענו למקום בשם אטאקי. היינו צריכים להגיע לנהר נייסטר, ובצד הנהר היה מקום מפגש של רפסודות. העבירו אותנו ברפסודות שיכולות להעביר 30-40 אנשים. אם מישהו נפל לנהר- הוא מת כי הם היו קפואים. אני ראיתי איך 2 ילדים נפלו והאבא רצה להצילם וגם נפל והם נשארו במים. באותם ימים חיי אדם היו שווים פחות מזבוב. בצד השני אספו את כולם לשיירה ארוכה מאד, כשראש השיירה הגיע לעיר מוגילוב, הסוף עדיין היה בנקודת היציאה. לקחו אותנו למקום להשמדה. באמצע העיר, בסימטאות, התחילו יהודים לברוח מהשיירה. הז'נדרמים היו על סוסים אבל בסמטאות לא יכלו לשמור, ואנשים ברחו. כמובן שאם תפסו אותם ירו בהם. היו עלינו תצפיות מלמעלה ושמעתי שיורים עלינו כשאנחנו ברחנו.

 אבי, אמי, אני ועוד זוג עם ילד, ברחנו למקום שבו היו יהודים שהחזיקו דלת פתוחה. נכנסנו, ועד שהגיעו אלה שחיפשו אותנו, הדלת כבר היתה סגורה. עד שיצאנו מהמחבוא אחרי שבוע, החליטו הגרמנים לשים גדר מסביב עם שמירה ויצרו מחנה. הם ידעו שהתחבאו בעיר יהודים מהשיירה ואת המקומיים הוציאו משם. משפחתי ירדה לשפת הנהר, שם היה משק חקלאי עזוב. גרנו באחד החדרים כל ארבעת השנים עד שהרוסים הגיעו לשם. באותם 4 שנים הלכתי יחף, במקום נעליים אמי קשרה סמרטוטים, סבלתי משעלת וגרדת, ועד היום יש לי בעייה ברגל. את בארות המים הרעילו ואת הברזים סגרו. כילדים הלכנו בלילה בחושך לנהר לקחת מים. וכשמצאתי פעם בצל- הוריי האכילו אותי בבצל במשך שבוע. ב-44 הגיעו הרוסים הראשונים למקום. במחנה שלנו, מוגילוב-פודולסק, מכל האלפים נשארו פחות ממאתיים, ואני ביניהם. הרוסים החליטו שכל מי שאינו מסוגל לעבוד משוחרר, אבל את הגברים הצעירים לקחו לעבודה. אבי שלח אותנו לחברים במולדובה והתאחדנו רק אחרי קרוב לשנה. ב-45 הגענו חזרה לעיירה שבה נולד, 65 ק"מ מסאטמר. היתי בן 10 עם שיער לבן כמו איש זקן בשל חוסר תזונה ובגלל לילות הפחד".

"היו תקופות שאנשים לא דיברו ולא סיפרו, ניסו להסתיר וניסו לשכוח, וגם בארץ התביישו בזה. אנחנו לאט לאט נפתחים" אומרת דליה. והרמן מוסיף: "שנה אנחנו ביחד ולא הצלחנו כולנו לספר. אני עוד לא סיפרתי את שקרה לי, אני תמיד נותן לאחרים. אחרי כל שנות השתיקה הם יכולים לדבר".

בימים אלה, שנראה שניצולי השואה נאבקים שוב על קיומם, תסכימו איתנו שבית למועדון החברתי לניצולים הגרים באשדוד היא בעיה שניתן לפתור, צריך רק לרצות.

עבור לתוכן העמוד