שלמה ארצי בהתנדבות
"באמצע לילה אחד, במלחמת לבנון השנייה, הבנתי איך הנתינה לזולת יכולה לייצר רגע אושר אישי ואמיתי" שלמה ארצי מספר על העמותה שהקים עם חבריו, עמותה שהפכה לבית
הגדל

כבר כמה שנים אני משתייך לעמותה קטנה ואיכותית, יחד עם עוד אנשים נפלאים. המחשבה להקים עמותה חלפה לי בראש בסיום ההצגה "מלך האריות" בניו יורק, כשהבחנתי ששחקני המחזמר הניו יורקי מתרימים את הקהל למען נזקקי הקהילה האמריקאית המקומית.
כמה שבועות לאחר מכן התאספנו כמה חברים וחברות והחלטנו להקים עמותה שתעזור לזקוקים (כך הגדרנו זאת לעצמנו). בהסתכלות לאחור, ההתחלה הייתה מצחיקה, בערך כמו רוב ההתחלות.
בשלב הראשון (כדי להזרים כסף לעמותה) התחלתי להתרים את הקהל שלי בהופעות בהיכל התרבות או בקיסריה, והכספים הראשונים שנתרמו על ידי הקהל באופן שהפתיע אותי, ביד נדיבה ותומכת, זרמו לתוך העמותה והועברו כמובן לקניית אוכל ולחלוקתו בחגים.

וכך, בראש השנה ובפסח לפני כמה שנים העבירו מתנדבים מאות מנות אוכל למשפחות אנחנו עם אחד בני נוער עיוורים אורזים חבילות חג לנזקקים  / אלי מנדלבאום 
 
תריסר בני נוער עיוורים ולקויי ראייה הצטרפו למתנדבי עמותת "תכלית" הירושלמית, וארזו לקראת החג חבילות מזון עבור נזקקים. "אני בדרך כלל מרגיש מחובר לעם ישראל" מספר אחד הנערים, "זה נותן לי הרגשה של אחדות, אנחנו עם אחד". הציצו בהם אורזים ואולי תצטרפו לאימוץ משפחה או תרומה לקראת החג זקוקות. אבל לא הרגשנו שזה הייעוד שלנו, בנתינה הזאת. תוך זמן קצר התחברה העמותה שלנו, שקיבלה אצל רשם העמותות את השם "צימאון", לגבעת אולגה שליד חדרה ולאחד מבתי הספר בחדרה. נכנסנו לפעילות עמוקה יותר בתוך הקהילה באזור צפון־מרכז הארץ.
בעזרת מתנדבים מסורים, מלאכים ובעיקר מלאכיות, הקמנו ושיפצנו את מועדון "שחר" בגבעת אולגה, מילאנו אותו במחשבים והפכנו אותו למרכז של תוכן לילדי השכונה. עד מהרה הוספנו גם חוגים להורים כדי לצמצם את הפער הדורי בין ההורים וילדיהם. לאט לאט מצאנו את עצמנו חלק מגבעת אולגה. השכונה הזאת שבתה את לבנו, ו"צמאון" ואולגה נהיו אחיות תאומות.

זאת הייתה ההתחלה, ומאז פרשנו כנפיים. יותר ויותר מתנדבים הצטרפו לעמותה, שלא משלמת לאיש אפילו שקל עבור עבודתו, שנמנעת מהוצאות ושכל תרומה שנכנסת אליה הולכת במלואה לענייני הנתינה.
אין לנו משרדים, אנשינו עובדים מהבית על חשבונם, אין הוצאות דלק, אין קבלות, וברור שאין גם משכורות. אפילו לא אחת. אנחנו רואים את הערך הזה כקדוש, כדי שהנתינה תהיה במלוא מובנה של המילה.

מתנדבי "צימאון" שקועים היום עמוק בעשייה בכל מיני פרויקטים בגבעת אולגה, באיסוף כספים כדי להעניק מלגות לימודים לחסרי יכולת כספית או הקמת מועדונייה ומימון יציאתם של ילדי העובדים הזרים למחנות, במסגרת צופי שכונת שפירא.
כשאני מביט לאחור ורואה את הדרך שעשינו מרגע ההתחלה התמים באותו אולם בניו יורק ועד לפעילות העמותה היום, אני מתמלא גאווה בעיקר בכל אלה שעושים במלאכה במסירות אין קץ.
ישראל היא ארץ שיצרה פערים גדולים בין בעלי יכולת ובין אלה החשים כמו "אינוויזיבל פיפל", או במילים אחרות האנשים הלא נראים, אלה שזקוקים תמיד.

יש לי זיכרון מיוחד מרגע אחד במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה התארגנה העמותה במהירות לאסוף כסף כדי להוציא מהאזור המופגז בצפון הארץ 280 נשים, גברים, ילדים וזקנים לכפר הנופש נחשולים על חשבוננו. אני זוכר היטב את הלילה שבו עמדנו כמה חברים וחברות ליד גדר כפר הנופש, מתבוננים באנשים היורדים מהאוטובוסים ונושמים לרווחה.
השעה הייתה אז כבר אחת אחרי חצות הלילה כשלפתע עלה בי הרהור, שלמרות שכולנו משקיעים המון אנרגיה בחיפוש אחרי האושר של חיינו תוך כדי מרוץ אחרי קריירה, אגו, כסף ואהבה, תמיד יכול להיות רגע אחד מיוחד שבו הנתינה לזולת מייצרת את רגע האושר האישי והאמיתי.
באותו לילה הבנתי סופית את הקשר הבלתי נפרד בין אנשים שיש להם ובין אנשים שאין להם, ובין נתינה וקבלה.

שתהיה שנה טובה לכולנו.

נלקח מYNET מעורבות

 

עבור לתוכן העמוד