רגע של התנדבות בתחנה המרכזית בתל אביב
הגדל

כאן, מתחת לפני הקרקע, פועם סיסמוגרף רגיש לחיי הרחוב שמעליו". הצצה למקלט "הדלת לתקווה", המשמש תחליף בית עבור דרות הרחוב מאיזור התחנה המרכזית הישנה, מכורות לסמים ולאלכוהול ועוסקות בזנות בת"א 
 
כבר יותר משלוש שנים וחצי שדייב פיקוויט וצוות המתנדבים של 'הדלת לתקווה'  מגיעים מדי בוקר למקלט תת קרקעי במרכז נוה שאנן בתל אביב. שגרת היום שלהם כוללת נקיון, בישול והרבה מאד חיבוקים. הלקוחות שלהם הן הנשים דרות הרחוב מאיזור התחנה המרכזית הישנה, מכורות לסמים ולאלכוהול ועוסקות בזנות. שלוש שנים אחרי שביקרנו כאן לראשונה, ואחרי מאבק הישרדות קשה מול הרשויות ובכלל, שבנו לבדוק מה השתנה במהלך התקופה.

הדרך היא עדיין אותה דרך, פסאג' חשוך וצר ספוג בניחוח שתן. אם רק מרימים את המבט, מגלים סבך חוטי חשמל מבעית למראה מתפתל בין מרפסות וכוכים המשמשים מגורים לעובדים זרים ומבקשי מקלט. בין מכון ליווי פעיל למסעדה אריתראית שזה מקרוב הוקמה כאן, נפתחת דלת המובילה למקלט.
 
ברוכים הבאים ל'דלת לתקווה'
המקלט חמים, נקי ומסודר, והדבר אינו מובן מאליו, הצוות עמל קשות במלחמתו בלכלוך, בטחב ובכתמי הרטיבות ש'מקשטים' את המקלט. מכונת הכביסה אינה פוסקת לרגע ובכל שעה ניתן לראות מתנדבים שוטפים את הרצפה, מטאטאים, מבשלים או מציעים מיטות.
 
השגרה היומית נפתחת בעת פתיחת הדלת בבוקר והציפייה לבאות, והן תמיד באות. מרוטות מעוד לילה של רחוב, קור, השפלה. אין שיפוט, הצוות אינו מצפה להשתתפות או סיוע מהנשים המבקרות במקלט. אין התניה במעבר הליך גמילה. המקלט, כך מגדיר אותו דייב, הוא תחנת סיוע מיידית המצילה חיים.  

 "לשלוף כל פעם אשה אחת מהגיהנום"
כאן, מתחת לפני הקרקע, פועם סיסמוגרף רגיש לחיי הרחוב שמעליו, ולמרות היאוש העצום שתוקף לעתים את חברי הצוות כשהם נאלצים לסגור את דלת המקלט בחמש בערב, יש להם, ובעיקר לדייב, חלום גדול ותקווה. 

 
אתה לא מתייאש? כבר שלוש וחצי שנים ועדיין אותם מראות? לא בא לך לפעמים פשוט לסגור את הדלת?
דייב מחייך בשקט ''כן, זה מאד מייאש ומאד קשה לראות את אותן בנות יום אחר יום, שנה אחר שנה. אבל מצד שני יש תקווה, לראות את הבחורות שכן הצליחו להגמל ולצאת מהרחוב, זה נותן תקווה''.
 
התקווה הזו מתגלמת בכריסטינה, מכורה לאלכוהול לשעבר שהצליחה בעזרתו של דייב לטפס מתוך הרחובות, להיגמל, לפתוח בחיים חדשים וכעת מתנדבת במקלט כמעט מדי יום. ''דייב הציל אותי, הוא
משך אותי בכוח למעלה'', היא מספרת ומפרטת על אורחות החיים ברחובות האכזריים כל כך לאנשים, ובעיקר לנשים, הנאלצות לחיות בהם.
 
כריסטינה אינה היחידה שהשתקמה בעזרת המקלט, נשים נוספות שחייהן ניצלו בעזרתו מגיעות לכאן לבקר ולהתנדב. המספר אינו רב, אבל כל סיפור כזה הוא סיפור של מאבק אדירים כנגד כל הסיכויים.
 
שלוש השנים שחלפו גרמו לדייב לגבש פילוסופית חיים שונה משל רובנו. מבחינתו, אף אחת מהנשים דרות הרחוב אינה שקופה. כולן שוות את המאמץ העצום שהוא משקיע כדי לנסות ולחלץ אותן מהגיהנום.
 
למרות המאמצים, חלק ניכר מהנשים עמן הוא עומד בקשר נכנסות ויוצאות מבתי כלא ומרכזי גמילה ושבות לחיי הרחוב, חלקן סיימו את חייהן במהלך החורפים הקשים במכון הפתולוגי בתל כביר. על הקיר בקפיטריה תלוי לוח זכרון לחלק מהנשים, אלו שגורלן נודע לצוות. רבות אחרות, אלמוניות, נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה.
 
לפני כשנתיים החליטו בעיריית תל אביב בשיתוף משרד ראש הממשלה להקים מקלט דומה באיזור, סלעית. בניגוד לדלת לתקווה, מספק מקלט סלעית גם אפשרות ללינת לילה, אך כמות הנשים המשתמשות בשירותי הדלת לתקווה לא פחת. "הצורך", אומרים כאן, "הוא כנראה גדול יותר מכל הערכה ממשלתית". עם זאת הצוות ב"דלת" מברך על הקמת סלעית ''נפלא לדעת שיש מקום שבו הנשים יכולות למצוא מקלט ללילה בעיקר בחורף. בכלל כל התייחסות של הרשויות לנשים הללו מבורכת''.
 
קושי בגיוס מתנדבות
בשנתיים האחרונה נאבקו דייב ואנשיו בעיריית תל אביב, שעיקלה את חשבון הבנק של העמותה בגין חובות ארנונה עצומים. למרות שהעמותה מסייעת לתושבות תל אביב בהתנדבות מלאה, חשבון הארנונה שלהם עמד על כשמונת אלפים שקלים לחודש בגלל הגדרתו של המקלט כמפעל ייצרני ברישומי העירייה. בינתיים חל שיפור משמעותי במערכת היחסים העכורה.
 
נציגי העירייה ונציגי משרד הרווחה ערכו מספר ביקורים במקום וכפי שנמסר מדוברות
העירייה: ''סוכם כי יש מקום למתן השירות המוצע על ידי עמותת "דלת לתקווה" עבור נשים במצוקה. לנוכח זאת, לעת עתה הוחלט על עיכוב הליכי האכיפה בגין חובות הארנונה, עד למועד כינוס ועדת התמיכות העירונית, בה ייבחן העניין מחדש''.
 
אך הפרסומים חשפו את המקלט גם לביקורת לא קלה, בין אם בגין העובדה שהמקום אינו מתנה את מתן הסיוע במעבר הליך גמילה או בנכונות להליך כזה, ובין אם בגין מוצאם של המתנדבים בו.  איש אינו מסתיר שרבים מבין המתנדבים כאן אינם יהודים אלא נוצרים אוהבי ישראל, שמגיעים במיוחד לסייע במקום. גם מבקשי מקלט אפריקאיים התנדבו במקום במהלך השנים והדבר עורר חרושת שמועות על ניסיונות להמרת דת ומיסיונריות במקלט.
 
גם הנשים במקלט וגם בעלי העסקים באיזור עמם שוחחנו בנושא היטיבו לסכם את דעתם על השמועות ''אף אחד לא מנסה להמיר את הנשים הללו לנצרות, במקום שהישראלים יעניקו צל"ש לאנשים האלו שמוכנים לטפל במי שהחברה כולה דוחה מקרבה, הם מתעסקים בשטויות''.
 
ודייב? הוא ממשיך ומתמקד בגיוס מתנדבות ואיסוף תרומות, כדי להמשיך ולתפעל את המקלט שאינו נתמך על ידי שום גוף ממשלתי. 'יש לי חלום'' הוא מפרט, ''להקים מקום שבו ניתן יהיה לטפל בכולם, נשים וגברים כאחד, שתהיה אופציה לגמילה 'נכונה' וארוכה, שנוכל לסייע לנשים הנגמלות בבניה מחדש של החיים שלהן מכל האספקטים האפשריים, הכלכליים, החברתיים והמשפטים עד לשיקום מוחלט''.
 
עד שהחלום יתגשם מנסים כאן בעמותה לשרוד מיום ליום, בעקבות הפרסומים הרבים אודות המאבק של העמותה הגיעו למקום מתנדבים במהלך השנים, רובם אינם שורדים לאורך זמן. ''קשה, קשה להתנדב כאן, חלק מהמתנדבים, ובעיקר המתנדבות שכל כך נחוצות לנו אינם מסוגלים להדחיק את המראות להם הם חשופים כאן מדי יום ובוחרים לעזוב''. גם תרומות בגדים ומזון מוצאות את דרכן למקלט באופן קבוע.
 באדיבות ynet
• להתנדבות, תרומות וסיוע להמשך הפעילות ב"דלת לתקווה", ניתן לבקר באתר העמותה או לפנות במייל  thedoorofhope.dav@gmail.com או בעמוד הפייסבוק..
 
 
 

עבור לתוכן העמוד