נלחמים להתנדב לשרות לאומי אזרחי
הגדל
"גם על הזכות לשרת את המדינה צריך להילחם?"
עדנה בריה, בוגרת שירות לאומי-אזרחי מספרת על החשיבות הרבה וקפיצת המדרגה שהשירות הלאומי- אזרחי העניק לחייה. בריה וחבריה מובילים מאבק חברתי, נגד צימצום מספר התקנים המוקצים לאוכלוסיות מוחלשות ובעלי צרכים מיוחדים, המעוניינים לשרת את המדינה. 
 
האם אתם יודעים מה זה לגדול בסביבה שלא חושבת על העתיד, כי גם ככה אין מה לחשוב עליו? עם חבר'ה שכולם מתעסקים בכאן ובעכשיו, ובטח לא חושבים על לימודים או על אוניברסיטה? ללכת בתחושה שאף אחד לא באמת חושב שאני מיוחדת, או לפחות לא מראה לי את זה? אני יודעת. אני הייתי שם. 
 
קוראים לי עדנה. אני בת 21, עולה חדשה מאתיופיה שגרה בקריית מלאכי. 18 שנים חייתי ככה, 18 שנים הסתובבתי עם התחושה הזאת. ההורים שלי היו היחידים שבאמת האמינו בי, אבל כשהסביבה לא הראתה לי את זה – זה ממש לא היה מספיק, וממש לא היה אכפת לי.
 
אז כן, סיימתי את התיכון, אבל לא בקלות ועם בגרות מתחת לממוצע. לפעמים גם לא הייתי מגיעה בכלל לבית הספר כי הייתי צריכה לעבוד. על צבא בכלל לא חשבתי – וכנראה שגם הוא בכלל לא חשב עלי. בטח תגידו שזאת אני, ויכול להיות שיש לי חלק בזה, ויתכן שגם אני הייתי מסיימת במקרה הטוב כעובדת במפעל. אבל למזלי במסגרת תכנית שמיועדת לבנות העדה האתיופית שמעתי על מכינת אחווה - מכינה שמעצימה בנות שמגיעות מרקע כמו שלי, בעזרת השירות הלאומי-אזרחי.
 
לתת לפרח לפרוח
בהמלצת רכזת התכנית החלטתי להצטרף למכינה. קיבלתי ליווי צמוד של חונכת אישית, התנדבתי בגן ילדים כסייעת ובמקביל שיפרתי את הבגרויות. גם שיפרתי את האנגלית לרמת 4 יחידות, ככה שבשנה השנייה כבר התנדבתי כסייעת לתלמידים בכיתה ה'-ו' שמתקשים בלימודי האנגלית שלהם. היום אני אפילו עובדת כמורה מחליפה, ממש באותו בית הספר. אני, עדנה. לפעמים אני צובטת את עצמי כי אני בעצמי לא מאמינה לזה.
 
תוך זמן קצר התחלתי להרגיש אחרת. הרגשתי שאני מתפתחת, שיש מישהו שמתייחס אלי, מישהו שבאמת גורם לי להרגיש שאני שווה. ממש כמו גנן שמטפח את הפרח שלו ומאמין בו שהוא יכול לפרוח. ממקום של נזקקת, הפכתי להיות תורמת, אבל גם הרגשתי כל כך נתרמת בדרכים שבכלל לא חשבתי עליהם.
 
פתאום, בזכות החשיפה לעולם החינוך יחד עם התמיכה של המכינה, התחלתי לחשוב שאני באמת יכולה לעשות משהו עם עצמי, שאולי כדאי לי גם לחשוב על העתיד. התחלתי להתעניין בלימודים גבוהים במכללה והיום – תראו איזה פלא - אני עומדת להתחיל מכינה לקראת לימודי חינוך בלתי פורמאלי. אבל במקביל, אני לא יכולה להתחמק מזה שיש לי הרגשה של צביטה קטנה בלב.
 
למה לי ולא לה?
למה צביטה? כי כמוני יש עוד עשרות בנות בקרית מלאכי, עם סיפורים שונים אבל עם המון קווי רקע משותפים. ועוד מספר גדול יותר מזה של בנות בדרום ובכל הארץ. אבל רק חלק קטן מאותן בנות יזכה לקבל את החוויה המדהימה שאני עברתי במכינה. חלק יותר גדול בכלל לא.
 
לצערי, המצב היום בארץ הוא שלא כל מי שרוצה להצטרף לשירות הלאומי-אזרחי – או לפחות לא כל מי שרוצה להצטרף לפרויקטים המיוחדים האלה – יכול. אותם הפרויקטים שמיועדים לבנות כמוני מוגבלים מאוד במספר המתנדבים שהם יכולים לקבל.
 
כמה מוגבלים? כשרציתי לברר, פניתי לאחראים על התכנית והם אמרו לי שרק 700. מה? בכל הארץ רק 700? רק אצלנו באזור אפשר למצוא כמה מאות שצריכים עזרה כזאת ואני באופן אישי מכירה כמה שהיו יכולים להיעזר מאוד במכינה שלי. עכשיו תעשו בעצמכם את החשבון כמה יש בכל הארץ, וכמה לא מקבלים עזרה.
 
אחת שהייתה בדרך להיות "סתם עוד אחת"
הסיפור שלי אולי יפה ומרגש, אבל חשוב לי לחזור ולהדגיש – אני רק אחת. אחת שהייתה צעירה שלא חשבה בכלל על לימודים, אחת שהייתה בדרך להיות סתם עוד אחת, עם עבודה או בלי עבודה – מי יודע? אחת שהפכה להיות אזרחית תורמת שהולכת, בעזרת השם, להשתלב גם בעולם החינוך בעתיד. אם הייתם שואלים אנשים שהכירו אותי לפני זה שככה יהיה היום, הם לא היו מאמינים לכם.
 
לאחרונה, ראשי כל הארגונים שמפעילים נערות ונערים כמוני ארגנו אותנו למחאה. רתמנו צעירים וצעירות נוספים ואנו גם מקדמים חוק בנושא. אני בעצמי כבר הייתי בכנסת ודיברתי עם חברי כנסת על זה ועל הסיפור האישי שלי, וממה שהם אמרו לי בימים הקרובים הולכת להיות מוגשת הצעת חוק בנושא. אבל ממה שהצלחתי להבין מהם,
ההצעה הזו כנראה לא תאושר - בגלל שמשרד האוצר מתנגד.
 
אז יכול להיות שאין באמת מספיק כסף כרגע בשביל למממן את כולם, אבל - תרשו לי להיות קצת סקפטית ואולי גם צודקת – אני בטוחה שיש מקום להגדיל את המספר הזה לפחות בעוד כמה מאות תקנים בתור התחלה.
 
הזכות לשרת היא ערך של כולנו ורק בזכות השירות הלאומי-אזרחי אנשים כמוני יכולים להתחיל את החיים הבוגרים שלהם כמו כולם, שווים לשאר האזרחים. זה אבסורד שדווקא אנחנו, שמגיעים מהמקום שהכי זקוק לזה, צריכים להילחם על הזכות הזו. התכניות האלה כל כך עוזרות לנו, ולא יכול להיות שחיים של אנשים בסופו של דבר יזרקו לפח בגלל עוד כמה מספרים. כי אין מחיר ללקחת אדם, ולהפוך אותו לחלק מהחברה שבה הוא חי. באדיבות ynet
 
• מעוניינים לסייע בהגדלת מספר התקנים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של  'הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי' 
עבור לתוכן העמוד