מנצח בהתנדבות
הגדל

   "אני מוצא משמעות במחאה האישית הקטנה שלי, כנגד חוסר שוויון ההזדמנויות בחברה בה אנו חיים. אני מרגיש בר מזל שהוריי העניקו לי חינוך מוסיקלי בילדותי ואני מנסה לתת מעט ממה שאני קיבלתי לעוד ילדים ובני נוער" 
 
לפני שנים רבות הייתי חבר בגרעין שעשה שנת שירות במעלות. למרות שה"קריירה" שלי בתחום ההתנדבות החלה עוד בימי התיכון, הרי ששנת השרות הייתה חויה מכוננת כי היא חידדה עבורי את הדילמות הקשורות במילה התנדבות ועיצבה את דרכי עד עצם היום הזה.
 
כחלק מהאידאולוגיה של הגרעין, עבדנו למחיתנו ובנוסף היינו אמורים להתנדב בקהילה. אני זוכר דיון סוער שנערך באחת מישיבות הגרעין עוד בטרם יצאנו לשנת השרות, ובו התקבלה החלטה לא לכנות את הפעילות בקהילה התנדבות אלא עבודה ללא שכר. חשבנו שבמילה התנדבות יש משהו בלתי מחייב, אולי אפילו לא רציני. רצינו שלפעילות בקהילה תהיה לפחות את אותה משמעות עבורנו כמו לערך של להתפרנס מעמל כפינו.
 
התכנית המקורית שלי הייתה ללכת לעבוד בנגריה ולהתנדב במתנ"ס כמורה למוסיקה. כבר בפגישה הראשונה הציע מנהל המתנ"ס להעסיק אותי כמורה למוסיקה. מה אעשה חשבתי לעצמי? אתנדב בנגריה? אתנדב במקום אחר? היכן תהיה תרומתי רבה יותר?
 

 "יש בעשייה הנאה גדולה"  
כמו תמיד, המציאות היתה חזקה מהדמיון והמתנ"ס הפך לביתי השני. ביליתי שם שעות ארוכות, לימדתי ילדים, הדרכתי הרכבים ולא חשבתי לרגע עבור כמה שעות משלמים לי. לא פעם רבתי עם הנהלת המתנ"ס על שעות הסגירה של הבנין כי ההרכבים רצו לנגן עוד ועוד אל תוך הלילה. מעבר לזה, לא היו לי לא זמן ולא כוחות נפשיים להתנדב בעוד מקום.
 
ההתנדבות הזו החלה לעורר בי לא מעט שאלות ותהיות: האם אני נותן או מקבל? האם בכך שאני מתנדב אני פוטר את הרשויות מאחריות? האם להתנדב זה לעשות עוד ועוד את מה שאני מכיר ואוהב או שאני צריך לחפש את המקום בו אני נחוץ ביותר? מה באמת מניע אותי בכל הסיפור הזה? האם זה אופי? האם זה החינוך שקיבלתי? האם זאת אידאולוגיה טהורה או שכרון של כוח? ושאלת מיליון הדולר - מהי המשמעות של כל העשיה החברתית או התרומה לקהילה לעומת תרומה אחת של מיליון דולר לבית חולים?
 
כיון שעד עצם היום הזה אין בידי תשובות, אני נאחז בשאלת המשמעות. גם לשאלה זאת יש שתי פנים: מהי המשמעות עבורי ומהי המשמעות עבור האחר. אין לי דרך לבדוק את המשמעות עבור האחר. אני יכול להרגיש פחות או יותר, או לנחש, לפעמים לא אדע לעולם ולפעמים התשובה תגיע כעבור זמן רב.
 
 
לעומת זאת, אני אישית מוצא משמעות במגע עם אנשים, אני מוצא משמעות בערך הנתינה ואני מוצא משמעות במחאה האישית, הקטנה שלי כנגד חוסר שוויון ההזדמנויות בחברה בה אנו חיים. אני מרגיש בר מזל שהורי העניקו לי חינוך מוסיקלי בילדותי ואני מנסה לתת מעט ממה שאני קיבלתי ולחשוף עוד ילדים ובני נוער למתנה הזאת שניתנה לי. אני מוצא משמעות בסיפורים האישיים. ומעבר לכך, כמובן שיש בעשייה גם הנאה גדולה.

 
אני רוצה לסיים את הטור הזה, עם משל קטן שחביב עלי מאוד. אורח מגיע לגיהינום, ורואה שם שולחנות גדולים עמוסים בכל טוב. משני צדי השולחנות יושבים אנשים, מצויידים בכלי אוכל ענקיים אשר אינם מאפשרים להם לאכול. אותו אורח ממשיך בדרכו ומגיע לגן עדן. גם שם הוא מוצא את אותם שולחנות עמוסי כל טוב, וגם שם כלי האוכל ענקיים. אלא שהאנשים היושבים משני צדי השולחנות מאכילים כל אחד את האיש שיושב מולו...
 
ד"ר מיכאל קלינגהופר הוא דיקאן הפקולטה לאומנויות הביצוע באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. בתפקידו הקודם כדיקאן הסטודנטים פיתח פרויקטים בקהילה אשר זיכו את האקדמיה בפרס המועצה להשכלה גבוהה בשנת 2009. באדיבות ynet צילום באדיבות "תזמורת הדרום"
 
 


 

עבור לתוכן העמוד