על אהבה התנדבות ונתינה
הגדל

מה הלב שלכם עשה היום? את מי אהבתם?
אומרים לי שאין הרבה אנשים כאלו היום, אבל אני רואה אותם בכל מקום. אנשים עם לב אוהב. אנשים שמבינים שאהבת חינם הוא לא מושג של דתיים ומחפשי גאולה. בימים שהציניות השתלטה על כל חלקה טובה, לא הגיע הזמן להשתחרר ממנה? 

ביום שישי שעבר ישבתי בארוחה אצל הוריי. לאבא שלי, מורה לתנ"ך וספרות בדימוס, יש תמיד עושר של מילים להעביר ולספר. אלא שהפעם העסיקה אותו הומלסית שראה ברחוב. האיש ראה דבר אחד או שניים בחייו, אבל הדבר הזה הטריד אותו. בסוף הארוחה ביקש מאמא שלי להכין לה צלחת אוכל. וכך אני מוצאת את עצמי ב-11 בלילה בהליכה הזויה עם אבי, נושאים צלחת אוכל. אנחנו מחפשים אותה ולא מוצאים. ואז היא נגלית מולנו, אשה בכפות רגליים שחורות. אבי מנסה לשוחח איתה, אך ללא הועיל, הוא מגיש לה את הצלחת ואנחנו הולכים. הרגע הזה בו אני הולכת עם אבי הוא רגע שנחקק בזיכרון. זהו רגע שמזכיר לי אלו אנשים גידלו אותי. שאני חלק משרשרת שאסור לי לעצור - שרשרת של אנשי אהבת חינם.
 
 
סבי ז"ל היה רב שחיתן בזמנו עולים בהתנדבות. הם התגוררו בבית פרטי בשפלה, והשער שלהם היה פתוח תמיד לייעוץ ועשיית שלום בית, בתיווכו של סבי. כשקבצן דפק על דלת ביתם וביקש נדבה, סבתי נהגה לומר לו: "קודם כל שב תאכל".
 
אומרים לי שאין הרבה אנשים כאלו היום, אבל אני רואה אותם בכל מקום. אנשים עם לב אוהב. אנשים שמבינים שאהבת חינם הוא לא מושג של דתיים ומחפשי גאולה. בימים שהציניות השתלטה על כל חלקה טובה, האם לא הגיע הזמן לקחת חירות מאותה ציניות, צפופה ונוכחת כמו כל עמישראל בפארקים של יום העצמאות. האם אותה אהבת חינם, אותה פשטות, עומדת על אי תנועה קטן, או שמא יש יותר אהבה לזולת ממה שאנחנו מסכימים ורוצים לראות?
 
בבוקר ליל הסדר קיבלתי מייל מרגש ששלחה לי מכרה מהעבר. היא כתבה שנהגה לקרוא את הטור שלי בו אני מאחלת לעצמי להיפרד משנה של כמעט ולקבל שנה של בדיוק. שנהגה להקריא את הטור למשפחתה ולבכות. "מצאתי את שאהבה נפשי", בישרה לי. היא כתבה שהיתה חלק מעולם הדייטים עד לא מזמן, ושהיא מתחתנת. שכל בחור שיצאה איתו קירב אותה לנכון.
 
למחרת אני יושבת במסעדה מול זוג שנשוי 27 שנה ונראה מאוהב מתחבק להתלטף. הבוקר, לעומת זאת, חברה אחרת מדברת על מחשבות של רצון באהבה כזאת בטוחה ששמים את הרגליים על השולחן ונחים. במקום זה יש קשיים מידי דייט, נשים וגברים מגלים עד כמה הם רחוקים מהאהבה.
 
יש לכם באמת חדר פנוי לאהבה?

אדם דובז'ינסקי, משורר ואיש נדיר, כתב שיר מחאה חברתי על שאלתו של גיא זוהר בתוכנית "לילה כלכלי": אז מה הכסף שלכם עשה היום?. מה שגרם לי לחשוב על השאלה: אז מה הלב שלכם עשה היום? את מי אהבתם, שנאתם? איזו גווייה עדיין דרה בחדרי הלב שלכם. האם האקס/ית עדיין דייר/ת קבע מוגנת בדמי מפתח שאתם מסרבים לסלק? האם חדרי הלב האחרים מושכרים לפחד, ייאוש, שנאה היושבת בלב כמו קעקוע? האם יש לכם באמת חדר פנוי לאהבה כמו שאתם מבטיחים לעצמכם? או שיש תפוסה מלאה, שאינה מאפשרת לאהבה להיכנס?
 
אנחנו מחוברים זה לזה, ומתוך כך משפיעים זה על זה. כך ש"בכל פעם שאנחנו אוהבים מישהו אנחנו משפיעים על המעגל הסביבתי שלו", הזכירה לי ר' השבוע. כשאדם חולה במחלה כל המערך הסביבתי שלו מושפע נפגע מכך. כשאדם נהרג בתאונת דרכים כל המעגל המשפחתי שלו נסדק לנצח. אין איחוי, יש רק שכחה מאולצת. וכשאנחנו אוהבים ונאהבים - גם כן כל המעגל מושפע. כל מה שאתם שולחים חוזר אליכם ומועבר הלאה למעגלים שסביבכם ולמי שבא במגע איתכם. לכל אהבה או שנאה שהרעפתם יש אדוות. אילו אדוות הפצתם היום?
 
ולמי שבוחר לזרוע שנאה בטוקבקים, ללבות חוסר כבוד - יש ביניכם כמה שנפגעו ממעגל של שנאה של כאב. תחשבו על האדוות....   

אנחנו משפיעים גם על חפצים, אפילו על מים. המדען היפני ד"ר מאסארו אימוטו הוכיח שיש למים זיכרון. הוא עשה ניסוי בו ביקש לבדוק את ההשפעה של מילים ומחשבות על מים. הוא ביקש מקבוצת אנשים לחשוב מחשבות חיוביות ולכנוון למים, שם מדבקות על צנצנות סגורות של מים ועליהן כתב מילים של הכרת תודה, השמיע למים יצירה של בטהובן וגילה שהמים, שאינם נוטים להתגבש בקלות, התגבשו לגבישים יפים. בניסוי נוסף כתב על צנצנת של מים: "אתה מחליא אותי", "אני אהרוג אותך", וגילה שהמים התעפשו. למים יש זיכרון למילים למחשבות. אז תחשבו מה זה עושה לבני אדם?
 
בפעם הבאה שאתם נותנים אהבה, דעו שנתתם חזרה לעצמכם ולמעגלים נוספים. אהבה מרחיבה את חדרי הלב. בונה מרפסות לא חוקיות שאף אחד אינו מלשין עליהן לעיריה. הגדילו, נקו את הלב, פתחו אותו. יש מעגל שלם שסביבם שמחכה לאהבה הזו. זכרו את האדוות. גם אם לא רואים אותן - הן שם. ynet
 

עבור לתוכן העמוד