קרן ידידות בין נוצרים ליהודים
הגדל


הרב יחיאל אקשטיין החליט לחצות את הקווים כדי לסייע לנזקקים בישראל ובעולם היהודי. הוא זכה לנאצות, חשדות וחרמות אבל אי אפשר להתווכח עם ההצלחה הגדולה: קשר עמוק ונדיב עם נוצרים אוונגליסטים בארצות הברית וקנדה, שממהרים לפתוח את הארנקים ולתרום מאות מיליונים לישראל וליהודים באמצעות הקרן לידידות בין נוצרים ליהודים שבראשה הוא עומד .
יחיאל אקשטיין מביט לאחור בסיפוק. מי שנחשב בקרב קהילות מסוימות כמוקצה, כמיסיונר או סתם תימהוני עם אג'נדה חסרת סיכוי, מרגיש כי את המשימה הגדולה ביותר של חייו המקצועיים הוא צלח בהום ראן מהדהד:
 
הנוצרים האוונגליסטים, בני בריתו וחובבי ציון מן המעלה הראשונה, הפכו למיינסטרים בקרב רוב מקבלי ההחלטות הפוליטיים בישראל, וכן אצל כמה רבנים מזרמים שונים – וזה כבר הישג מרשים בפני עצמו.
אקשטיין, שהחל לקשר בין בני אברהם לפנסיונרים וכמרים מטקסס ופלורידה כבר בשנות השמונים, הוא מייסד ונשיא הקרן לידידות בין נוצרים ויהודים, "אירגון מגשר המחויב לקידום הבנה הדדית ולחיזוק התמיכה בישראל". ובעברית: מלאי תרומות למטרות שונות זבות חלב ודבש. תחת הסלוגן, "עושים טוב נותנים תקווה", הקרן חילקה עד היום למעלה ממיליארד ש"ח, בעיקר דרך סיוע, לאוכלוסיות החלשות בישראל: עולים חדשים, משפחות מעוטות יכולת, נוער במצוקה, חיילים בודדים, ילדים ובני נוער בסיכון, קשישים, אמהות חד הוריות ועוד.
 
כמובן וכמו תמיד, העסק לקח זמן. פירות מבשילים רק לאחר מאבק עיקש באיתני הטבע, מזיקים ושאר עניינים לא צפויים, אבל התוצר הסופי כמעט תמיד יהיה מתוק מהצפוי, ואקשטיין מתענג על העסיס. 


"ישנם כשישים מיליון אוונגליסטים בארצות הברית וממש נהייתי השגריר של הקהילה הזו בישראל".
 
ההורים לא הירשו
יחיאל צבי אקשטיין, הקיץ בן 60, הוסמך לרבנות ב"ישיבה אוניברסיטי" בניו- יורק וקיים לימודי דוקטורט בפילוסופיה של הדתות באוניברסיטת קולומביה. הוא אף שימש כמרצה באוניברסיטת קולומביה, בסמינר התיאולוגי של שיקאגו ובסמינר הצפון בפטיסטי. הוריו, הרב סיי ובל אקשטיין, גרו באוטווה, קנדה (אביו נולד בפלשתינה אבל עזב את הארץ לאחר פרעות תרפ"ט). "רציתי להיות רב או מרצה באוניברסיטה או רופא. ממש לא חשבתי על יחסי יהודים-נוצרים בגיל צעיר", הוא משחזר.
 
לאחר לימודיו בישיבת הסדר בישראל, חזר אקשטיין לארה"ב. "יש לי עוד שתי אחיות ואח", הוא מרחיב את התמונה, "אבל ההורים לא הרשו לי להתגייס. מה שכן, כולם גרים בארץ או בדרך לשם. זה היה בית מאוד ציוני".
 
"כשחזרתי הלכתי לעבוד בשיקאגו, בליגה נגד השמצה, כשרק התחילו ההפגנות של הנאצים בסקוקי, אילינוי. לפני כ-35 שנים ארגנתי את הכנס האוונגליסטי-יהודי הראשון, וכמו תמיד היו ביקורות. הבוס של הליגה נגד השמצה אז היה נייט פרלמוטר, כן, עוד לפני אייב פוקסמן. בסוף עזבתי ולקחתי את כל הדסק האוונגליסטי איתי".
 
מאשתו הראשונה ואם שלושת בנותיו הוא נפרד בגיל 52, לאחר שזו סירבה לעלות לישראל. "קצת לפני גיל חמישים אמרתי לעצמי: אם לא עכשיו, אימתי? הרי לבי במזרח ואני רחוק במערב. דיברתי עם אמנון ליפקין-שחק, שהיה אז הרמטכ"ל והוא תמך ברעיון".
 
לאחר שנתיים של קשר בשלט רחוק, הזוג התגרש באופן רשמי. "הייתי רווק במשך ארבע או חמש שנים, אבל לא ממש ניצלתי את זה כמו שצריך", הוא מגחך. "לבסוף פגשתי את ג'ואל, שנולדה בברצלונה ועלתה לבדה ארצה בגיל 17. יש לה שני ילדים מנישואיה הראשונים והיא הפכה לאשתי השנייה", לזוג יש דירת חוף בנתניה, אבל הם גרים בירושלים, משם וכן מהמשרד שבשיקאגו, פועלת הקרן. "לצערי, אני מחויב להסתובב עם מאבטחים. ישנם רבנים שאסרו לקבל ממני תרומות והוציאו נגדי פשקווילים המגדירים אותי כמיסיונר. זה גם הגיע ללוחות מודעות ולמקום העבודה של אשתי. לא ממש נעים".
 
מתי באה הצמיחה המטאורית?
"עד לפני 13 שנים היה לנו תקציב של חצי מיליון דולר ושלושה עובדים, כשאני אחד מהם. אבל מאז נהיינו מפוקסים הרבה יותר בהגדרת המטרות שלנו. כיום, בירושלים יש לנו עשרים עובדים ועוד שמונים עובדים בשיקאגו. החלפנו את המנכ"לית הקודמת, דבורה גנני, והבאנו את ציון גבאי, לשעבר המנכ"ל של על"ם, אז הצוות ממש חדש ועובד היטב".
 
למעלה מאה מיליון דולר בשנה
איסוף התרומות, בעיקר מארצות הברית וקנדה, מגיע ללמעלה ממאה מיליון דולר בשנה, המתחלקים כך: 75 אחוזים לטובת נושאים קריטיים בישראל (עוני, ביטחון, עליה וקליטה), השאר מחולק בקהילות שנותרו בברית המועצות לשעבר, לאירגון הג'וינט ולסוכנות היהודית; בשני אירגונים אלה מכהן אקשטיין בחבר הנאמנים. פעילות הקרן מקיפה כ-170 רשויות בישראל וכמאתיים פרויקטים, לפי אקשטיין.
 
"יש להבין שכמו שביהדות יש כל מיני זרמים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוכסים, כך גם הדבר בנצרות. ישנם כשישים מיליון אוונגליסטים בארצות הברית וממש נהייתי השגריר של הקהילה הזו בישראל. זו קהילה שגם מאוד גדלה באמריקה הלטינית. המצחיק הוא שאת הבעיות הגדולות בארצות הברית עשו לי דווקא הליברלים, שלא ראו עין בעין עם האוונגליסטים בנושאים רבים, כמו זכויות הגייז או הפלות. יש להבין שעד שג'ימי קרטר לא נהפך לנשיא, האוונגליסטים לא באמת פרצו קדימה, והם נתפשו כקבוצה יותר קיצונית בזמנו. פשוט, אף אחד לא ראה את הפוטנציאל הטמון בהם, אך כיום ישנו כבר הדור החדש של המנהיגים האוונגליסטים. היום כבר כולם רודפים אחרינו: לא רק בשביל הכסף, אלא גם בשביל העזרה. בעבר הם נחשבו לימין קיצוני ואנטישמי המסוכן לישראל. האמן לי, זה ממש לא המצב".
 
גיוס התרומות נעשה לפי כללים מוכרים. תוכנית רדיו יומית המופצת ב-400 תחנות דוברות ספרדית. "אני לא דובר ספרדית, אז יש מי שמדבר במקומי", מעדכן אקשטיין. התוכנית "שאל את הרב" נחשבת לפופולארית מאוד גם בארצות הברית. הפרסום, השמועות מפה לאוזן וגיוס הכספים הטלוויזיוני באמריקה כל כך מוצלח עד שהחדרנית במלון הילטון במנהטן זיהתה את אקשטיין כ"רב מהטלוויזיה" וסיפרה לו בגאווה שהיא שולחת לו צ'קים בכל שנה. "זה קורה די הרבה", קורן אקשטיין מנחת. מנגד, הביקורות והפשקווילים זועקים כי "בפרסומיו בעולם הנוצרי מראה אקשטיין תמונה מעוותת ומציג את ישראל כמדינה מסכנה ומוכת עוני שיש לעזור לה".
 
מהיכן מגיע החשש שהאוונגליסטים מבקשים מהיהודים להתנצר?
"רוב האוונגליסטים, ורוב הנוצרים כנראה, כן מאמינים שבאחרית הימים כולם יתנצרו. ההבדל הוא שיש כאלו שחוצים את הגבול ובאמת מנסים לגרום לאנשים להתנצר עוד בחייהם. עם כאלו אני לא עובד ולא לוקח מהם כסף. אני לא מתקרב לאוונגליסטים אקטיביים כאלו. וכמו אצלנו, גם בתוכם יש חילוקי דעות פוליטיים. נכון, רובם רפובליקאים אבל יש בהם מספר לא מבוטל של דמוקרטים. התמיכה בקרן שלנו מגיעה מהמדינות הבאות, לפי סדר: קליפורניה, פלורידה וטכסס. אנשים מופתעים מהנתון הזה. אבל יש לציין שיש לנו תורמים מכל מיקוד שקיים בארצות הברית! אני מדבר על מיליון ומאה אלף תורמים רשומים עד היום. בכל מדינה וכמעט בכל עיר".
 
למה להם לתרום, למעשה?
"כי הם מאמינים בתנ"ך. בבראשית, פרק י"ב פסוק ג', הקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם: 'ואברכה מברכיך ומקללך אאר'. כלומר, מי שמברך את העם היהודי יבורך בעצמו. לכן זו ממש מצווה עבורם. הם מחויבים להזדהות ולעזור לעם היהודי".
 
זה בעצם אנוכי מצידם.
"נכון, אבל רובם אומרים שהם לא עושים את זה בכדי לקבל את הברכה, אלא כדי לעזור. גיוס התרומות הטלוויזיוני שלנו מאוד מרגש ומאוד אפקטיבי. זה ההבדל בינינו לבין נדבנות יהודית, המבוססת על חובה, על חלק מהקהילה. הגישה שלנו שונה ואומרת שזה צריך לבוא מהלב ולבוא ברצון".
 
ומה על הביקורות?
"אני כבר רגיל לזה. במשך השנים הייתי מאוד נזקק, רציתי את ההכרה של מישהו שעושה את הכל למען ישראל מתוך הציונות ולמען היהדות, אבל איש לא חשב ככה. פעם אחת עליתי לתורה בארגנטינה ולאחר מכן הרב סיפר לי שאנשים באו אליו ושאלו אם זה בסדר שמיסיונר מקבל כבוד כזה. מאוד מאוד נפגעתי. היה לי חשוב להוכיח לכולם וכל הזמן שהמניעים שלי טובים וטהורים, אבל זה היה קשה. היום אני כבר לא נזקק, אני כבר לא צריך את הלגיטימציה. זהו, זה מאחורי".
 
אתה עדיין נשמע לי פגוע. היה גם את הסיפור בו אורי לופוליאנסקי, לשעבר ראש עיריית ירושלים, שסירב לקבל ממך סיוע. כך גם אלי ישי.
"לופוליאנסקי עשה כל מה שהרב אלישיב אמר לו לעשות. בתחילה רבנים שם קיבלו ממני סיוע, אבל אמרו לאנשיהם שלא לדבר על זה ולא להחצין את זה. היו שם דיונים של ממש ובסוף הם חתמו על צו שאוסר לקבל ממני כסף. לאלי ישי הבטחנו כבאיות ומסוקים, אבל כשהגיע הרגע החגיגי לעשות תמונה משותפת הוא התחמק וסירב, והבנו שהוא כבר לא יכיר בנו".
 
יש לנעשה במזרח התיכון השפעה על מצבכם?
"שאלת המפתח היא יותר השפעתו של המשבר הכלכלי עלינו ואני חייב להגיד שאנחנו דווקא בסדר. לא סבלנו מפרשת ברני מיידוף, ועד כה גיוס הכספים שלנו בארצות הברית עוקף את התקופה המקבילה אשתקד ב-16%, וכן ב-35% בקנדה. בקצב הזה נגיע לסכום 120-115 מיליון דולר בשנה. בדומה לאירגונים יהודים אחרים, בעיתות מלחמה אנו דווקא מצליחים יותר".
 
לאוונגליסטים לא מפריע שחלק מהכסף אותו הם תורמים מסייע דווקא למוסלמים?
"זו שאלה טובה. אנחנו לא מכחישים את זה אבל גם לא מדגישים את זה באותיות ענק. הם לא בהכרח אוהבים את זה אבל הם סומכים עלי בנושא. לא קיבלתי תלונות. אישית, אני לא הולך יותר מדי לכפרים הערבים, אני בטח צריך ללכת יותר ולמנף את הכספים שלנו באום אל פאחם ומקומות כאלו. בכל אופן, מקבלים אותי שם יפה מאוד כשאני בא".
 
אתה מרגיש שתפקידך מקנה לך מעמד רם בחברה הישראלית?
"אני כתבן צ'קים. ראה, אני מכיר את הרמטכ"לים השונים, את אהוד ברק, ביבי, עוזי ארד, דן מרידור, בוז'י הרצוג ואחרים. אך אני לא מתערב ולא מנסה למנף את כוחי באופן פוליטי. הפעמים היחידות שאני כן עושה את זה הן כשאני מנסה לגרום לממשלה להשוות את התרומות שלי ולתת יותר כסף לעניינים כמו ביטחון תזונתי, או פרויקטים כמו 'עיר ללא אלימות'. אבל אני לא מצהיר על עמדות בנושא שטחים, אלא רק בנושא העובדים הסוציאלים. מגיע להם יותר כסף!"
 
נתתם כמיליון ש"ח חסות לתוכנית 'כוכב נולד'. מדוע?
"זה בערך הסכום, והוצאנו אותו כי זה היה ניסיון לעורר מודעות להתנדבות. היה לנו פרויקט של כ-4,000 מתנדבים שהביאו חימום לקשישים, אך רובם הגיעו מתנועות הנוער כי אנחנו תורמים לכולן כמיליון וחצי דולר. לכן, זה לא היה ניסיון מוצלח כל כך ולכן לא נחזור עליו השנה. יותר מדי כסף בשביל פחות מדי תרומה. אני קורא לזה כישלון".
 


"הדהים את הקהל ודיווח על תרומת ענק בסך שמונה וחצי מיליון דולר". למען החיילים
רגע מרגש נרשם באירוע הגאלה השנתי (והשלושים במספר) של אגודת ידידי צה"ל בניו-יורק. לאחר מספר תרומות נאות, ביקש אקשטיין את הזכות לדבר. בני שבתאי, שניהל את ההתרמה הפומבית, ביקש מכולם לאחוז חזק בכיסאות, מפני שידע שאקשטיין לא יאכזב. ואכן, זה האחרון סיפר כי הוריו "סוף כל סוף עושים עליה", וכי "הם יצטרכו ביטחון". שניה לאחר מכן הדהים אקשטיין את הקהל ודיווח על תרומת ענק בסך שמונה וחצי מיליון דולר. אולם הנשפים במלון וולדורף-אסטוריה, שכבר ידע רגעי שיא בעבר, נאלם לרגע, אולם בבת אחת פרצו כולם בתשואות שיא ואקשטיין הנבוך זכה לחיבוק אמיץ מצידו של ארתור סטארק, נשיא Bed, Bath & Beyond, ויו"ר האגודה. אבל כנראה שלא רבים יודעים שאקשטיין התקשה להפנים את הרגע: "אני כבר עייף, האמת. זה היה מיוחד אבל עשיתי את זה בשנה שעברה ובשנים שקודם לכן, וזה לא שאני נותן נאום על הנוצרים או משהו כזה. מה שמעניין זה כשהתחלתי לבוא לאירוע הזה לפני מספר שנים כלל לא הוזכרו נוצרים, ועכשיו את רואה שם את הכומר ג'ון הייגי ועוד משפחה שנתנה מיליון דולר. אתה רואה את ההתקדמות. במשך שנים ניסיתי להוכיח לכולם שבניתי את הגשר ושעשיתי אותו בעצמי בהצלחה כבירה. כולם קופצים עכשיו על הגשר הזה ואני מרגיש שאין לי עוד מה להוכיח. הוכחתי כבר את הלגיטימיות, את חשיבות התמיכה הנוצרית בישראל. הוכחתי את זה בשר ודם, עכשיו פשוט צריך ללכת לפי המוטו שלנו".
 
המטרות הבאות של אקשטיין מתמקדות באבטחת מוסדות יהודיים ברחבי העולם, תוך שהוא לא זונח את העובדה ש"בגרמניה יש כרבע מיליון יהודים-רוסים".
 
בלעדי לא היה כסף
כיום מקבל אקשטיין משכורת שנתית של מאות אלפי דולרים על תפקידו בקרן, אך בצעירותו הוא השלים הכנסה כנגן בחתונות ובקונצרטים. הוא הוציא מספר תקליטים ואף כתב ששה ספרים. כולם, כמה לא מפתיע, עוסקים ביהדות וביחסי יהודים-נוצרים:
"שרתי כי אני יכול, כמו שלמה קרליבך. שירה היא חלק מהרוחניות שלי, כבר מאז ימי באוניברסיטה. אני חייב להודות שאין לי ממש תחביבים אחרים, אולי מלבד כדורסל אותו שיחקתי בצעירותי".
 
קל להתמכר לחיבוקים ולנשיקות מכל האנשים שאתה עוזר להם?
"ההיפך! הרי זה לא הכסף שלי, למרות שאין שאלה שאני הפנים של התרומות ובלעדי לא היה כסף הזה. כפי שציינתי, במשך שנים רציתי את השבחים, את ההילולים, את ה'אתה עושה אחלה עבודה יחיאל' הרבה יותר מעכשיו. היום רק תן לי לעשות את העבודה כמו שצריך. הרבה אירגונים זהים לשלי כבר נסגרו מכל מיני סיבות: אי תקינות פיננסית, אי תקינות מינית, ואנחנו כבר בעסק כמעט 30 שנים. אני רק רוצה לעשות טוב".
 
אז מה הלאה?
"לא יודע, זו שאלה טובה, אני מתקשה. אני נח כעת. אם הקדוש ברוך הוא יתן לי עוד הר לכבוש, עוד משימה, ללכת לסין ולשחרר אסורים אז ודאי תהיה לי את האנרגיה לכך. כרגע, השלמתי את משימת חיי ועכשיו זה פשוט עוד הרבה יותר מאותו הדבר. לפחות כעת אוכל לראות את הפירות וזה מה שאני צריך לעשות בשנתיים הקרובות: ליהנות מפירות העבודה שלנו. בעבר ראיתי רק את הבעיות, הקשיים, חצי הכוס הריקה. עכשיו מגיע לי גם ליהנות ממה שעשיתי. אני לא מונע עכשיו. בעבר בארוחות כאלו כמו של ידידי צה"ל רציתי לפגוש אנשים עשירים ולהביא כסף לאירגון. שנית, רציתי להראות לקהילה היהודית מה הנוצרים עושים. שלישית, רציתי גם להרגיש טוב ולקבל סיפוק ונחת וגאווה. אבל היום, אם להיות כנה, אני לא יודע אם אמשיך לבוא. אני אוהב את ג'רי גרשון שעשה עבודה מצוינת, ואמשיך לתת כסף, אבל אם אבוא זה רק בגלל צלעות הכבש המעולות שהם מגישים!"
 
נמאס לך?
"ראה, היה נהדר לראות את האנשים האלו, ברק וגבי אשכנזי, אבל אני לא צריך את הערבים הפורמלים האלו יותר. לא אזכיר שמות אבל אני לא מהמאכערים האלו ש'מדברים בשם הקהילה' או רצים לחדר האח"מים למעלה. הם לא נותנים את אותו הכסף כמוני ולהיות בחדר הזה, למרות שהוזמנתי, לא עניין אותי".
 
מה כן מעניין?
"הגדרה עצמית זה חיפוש שאני עובר לאורך החיים. אתה כאדם מתפתח לאורך השנים. אני אדם עם נשמה טובה, שרוצה לעשות טוב. כל בוקר אני קם, אומר 'מודה אני' ובאמת מודה לאלוהים על כך שהוא מאמין בי שאני יכול לעזור לעם היהודי ולישראל. זה עוזר לי להמשיך הלאה. אני מקווה שריבונו של עולם עדיין לא סיים איתי, למרות ששוב, אני פחות נזקק כיום ואני יכול לנוח על ראש ההר בו אני נמצא. מספיק לי שהגשמתי את חלום חיי: לעלות לישראל. וגם יש לי אישה טובה וילדים טובים. אספר לך משהו: אני עדיין בוכה ב'התקווה'. נכון, אחרי הרבה שנים בישראל אני יותר ציני, אבל עדיין עם דמעות. מה שנקרא 'אף על פי כן ולמרות הכל'".   באדיבות ynet
 

עבור לתוכן העמוד