עמותת "לב אל לב" מחולון מצילה ילדים מכל העולם
הגדל

מלב אל לב: עמותה מחולון מצילה ילדים מכל העולם
ילדה חמודה מעיראק עם מום בלבה, בפיג'מה של בית חולים "וולפסון", מספרת את סיפורה המופלא של עמותה מחולון. הרופאים של העמותה מבצעים ניתוחי לב בילדים מכל העולם, גם ממדינות עוינות ומצילים את חייהם.

ברחוב פסטורלי ושקט באזור, בתוך וילה גדולת מימדים בת ארבע קומות ועשרה חדרים, גרים ילדים ממדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. לעתים אפילו מעיראק או מרוקו או סודן.

חלקם מלווים בהוריהם וחלקם מגיעים לארץ בקבוצה מלווה באחות אחראית. המשותף לכולם הוא מום בלב עמו נולדו. מתנדבת בבית הילדים  (בתמונה)


את ימיהם לפני ואחרי ניתוח שייערך בבית החולים "וולפסון" בחולון, לתיקון המום בלבם, הם מעבירים בווילת הילדים הצבעונית, עד שניתן להשיבם בריאים לארצם.

הצצה לפרויקט ההומניטארי המרשים והמיוחד הזה, "הצל לבו של ילד" שמו, כשם העמותה המפעילה אותו, נתנו בשבוע שעבר ארבעה מכוכבי סדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "האוס", שהגיעו לביקור בישראל, בבית החולים וולפסון ליתר דיוק.

המדובר בדרמת בית חולים בדיונית למדי, אבל להפתעת השחקנים ליסה אדלסטיין, ג'סי ספנסר, עומאר אפס ואמבר טמבלין – המציאות לעתים עולה על כל דמיון ותסריט טלוויזיוני: ילדים חולי לב מכל העולם, אף ממדינות שאין לישראל קשרים דיפלומטיים עמן, גם ילדים פלסטינים, מטופלים בבית חולים ישראלי.

כאמור ארצות המקור של הילדים הן רבות ומגוונות: מחציתם מגיעים מהרשות הפלסטינית, רבים מגיעים ממדינות אפריקה כגון אתיופיה או קונגו, חלקם באים מאסיה, סין למשל, ויש אף ילדים מעיראק, סודן, ירדן ומרוקו.

הנה, בביקורם של שחקני "האוס" בארץ הם פגשו ב"וולפסון" ילדה מתוקה מעיראק, לפני ניתוח לב, יושבת על ספסל במסדרון בית החולים לצד אמה. הילדים מאותן מדינות "עוינות" מאותרים על ידי ארגון נוצרי שמביא אותם לירדן, והעמותה הישראלית דואגת להכנסתם לגבולות הארץ מבלי שיהיה צורך להחתים את דרכונם.


הילדים גדלים ומתרוצצים
פרויקט "הצל לבו של ילד" החל בשנת 1995 ביוזמם של ד"ר עמי כהן המנוח וד"ר ציון חורי, מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים בוולפסון, אז ועד היום. החזון של השניים היה להציע לילדים מכל קצוות תבל, ללא הבדלי דת, גזע או מין, ניתוח לב לטיפול מומים בלבם.

ד"ר חורי התמחה באוניברסיטת UCLA שבארה"ב בטיפול נמרץ ילדים, ושב ארצה ב-1995 לבית חולים וולפסון. "ד"ר כהן המנוח אמר לי בזמנו שהוא רוצה להביא לבית החולים וולפסון

ילדים מאתיופיה לצורך ניתוחי לב", מספר חורי בחיוך, "אחרי שבדקתי לו שתן וראיתי שהוא לא שיכור או משהו כזה, אז אמרתי לו בסדר, והבאנו שני ילדים מאתיופיה לניתוחי לב".

בתחילת הדרך, בהעדר מערכת תמיכה, לנו הילדים בבתיהם של חברי הצוות הרפואי. "כך התחלנו. הבאנו שני ילדים, ועוד שני ילדים ואז שלושה ילדים, כולם מאתיופיה", אומר ד"ר

חורי, "מנהל בית החולים דאז, ד"ר משה משיח, היה מהתומכים הגדולים והנסתרים של הפרויקט, והוא למעשה אפשר לנו את כל השיגעון הזה תמורת תשלום סמלי.

"היחידים שעזרו לנו אז בגיוס כספים היו ההורים של ד"ר עמי כהן, שגרים עד היום בוושינגטון ועדיין מגייסים כסף בשבילנו. הם גייסו כסף בבית הכנסת, בבתי הספר. אנחנו לא תמיד ערים

לזה, אבל לאנשים מאפריקה לעתים אפילו לא הגיוני לשלם את מחיר האוטובוס שאנו משלמים פה, אז איך אפשר לדרוש ממשפחה אתיופית לשלם 10,000 דולר לטיפולים?".

ד"ר חורי נזכר כי התרגשו במיוחד לפגוש את הילדים המנותחים על ידם, כשהם בריאים ומתפקדים. "אחד הדברים שגרמו לנו לרצות את הפרויקט הזה היה הפעם הראשונה שנסענו לאתיופיה לראות

את הילדים שכבר ניתחנו, וכל הילדים שהיו כל כך מסכנים לפני הניתוח פתאום גדלו והתרוצצו שם.

"או למשל, הייתה אמא פלסטינית שבאה אליי יום אחד עם חיוך ענק על הפנים ואמרה 'ד"ר חורי, מה עשית לי? בעלי לא מרוויח מספיק כדי להאכיל את הילד הזה'. מדובר בילד שלא עלה גרם מאז הלידה ולפני הניתוח, ואחריו הגוף השלים את הפערים והוא עלה המון במשקל בזמן קצר".
 
250 ניתוחים בשנה
בהמשך היה מתבקש להקים בית לעמותה, וזה אכן הוקם על ידי מנהל המחלקה הקרדיולוגית לילדים, ד"ר אקי תמיר, ועל ידי ד"ר כהן ד"ר חורי וכל הצוות התומך. מבית קטן בבת ים עברו לבית אחר בתל גיבורים, וכיום כאמור שוכן בית הילדים של העמותה באזור, ברחוב שקט.

בבית הילדים אנו פוגשים את תמר שפירא, מנהלת קשרי החוץ של העמותה, ואת לורה כפיף, אם הבית, העוסקות במלאכה יומם ולילה. בין אם מדובר בדאגה לצרכיהם הבסיסיים של הילדים,

כגון מצעים למיטה ומצרכים להכנת הארוחות, או בהגעה לשדה התעופה עם ד"ר חורי על מנת לאסוף ילדים שאך הגיעו ארצה אל הבית.

הבית מתופעל על ידי חברי העמותה והאמהות המלוות את ילדיהן, והילדים השוהים – לפני או אחרי הניתוח בלבם - נהנים מחברתם של סטודנטים ומתנדבים אחרים, חלקם מגיעים למספר שעות ביום וחלקם דרים בבית עצמו כשלושה שבועות.

"יש לנו סטודנטים מתנדבים ערבים, יהודים ונוצרים. הייחוד של הפרויקט מתבטא בכך שאנשים מכל הקשת הפוליטית, מכל הגוונים והדעות, מתאחדים על מנת לעזור לילדים האלו", אומרת שפירא.

בשונה מהילדים מטנזניה, קונגו או סין, למשל, הילדים הפלסטינים מגיעים לניתוח וחוזרים הביתה לאחר התאוששות בבית החולים, כמו ילדים ישראלים. הילדים ממדינות רחוקות שוהים בבית הילדים באזור טרם הניתוח ואחריו, בדרך כלל בין חודשיים לשלושה חודשים.

 
לורה, אם הבית, עלתה ארצה מאירלנד לפני כ~15 שנים, ודומה כי חשוב לה לשמור על צביון כמה שיותר ביתי ומזמין לבית הילדים. "הילדים הם בני גילאים שונים ודוברי שפות רבות וחלקם לא היו מעולם בבית ספר", היא אומרת, "אבל יש לנו מתנדבים שעושים איתם פעילויות והילדים לומדים מזה. יש ילדים שלא עשו פאזל בחיים שלהם".

החיים בבית הם צנועים. בכל חדר ילדים עומדות מספר מיטות קומותיים, כשאמו של הילד ישנה עימו במיטה על מנת לספק לו את התמיכה הרגשית לה הוא זקוק  טרם ניתוח הלב או אחריו. בסלון הבית מפוזרים צעצועים רבים, המשמשים שתי מתנדבות קנדיות למשחק עם הילדים, והקיר הפונה לגינה מלא בגזירי לבבות - על כל אחד מהם שמו של ילד שלבו ניצל בזכות הפרויקט.

"בעולם הזה, אחד מכל מאה ילדים נולד עם מום לב, ושליש מהם זקוקים להתערבות כירורגית כלשהי על מנת לחיות", מסבירה שפירא. עד כה הצילה העמותה 2,600 ילדים מכל רחבי העולם, כשקצב הניתוחים הוא 200-250 בשנה, והעמותה אינה נחה על שמריה לרגע.

תמר, נתקלתם בקשיים בהבאת ילדים פלסטינים לניתוחים בארץ?
"לא. כולם אוהבים לבכות על כמה שאנחנו לא בסדר ומדינה אכזרית, אבל אנחנו מצליחים להביא אותם לכאן על בסיס הומניטארי ואין לנו בעיות במעברי הגבול.

"המקרה הכי טוב שמדגיש את זה הוא ילד עזתי, שקיבלנו הודעה לגביו בתשע בבוקר, שהוא זקוק לניתוח חירום, וכעבור שלוש שעות הוא היה על שולחן הניתוחים. אנחנו לא ארגון פוליטי, ולא משנה לאיזה כיוון יורים, הילדים יגיעו לכאן לטיפול".

 
תורמים מכל העולם
העמותה לא מסתפקת בטיפול בילדים ופועלת גם להכשרת רופאים לניתוח לב בילדים. "אנו מביאים רופאים מאותן מדינות להכשרה ושולחים אליהם משלחות רפואיות כדי לבדוק ילדים ולטפל בהם שם.

אם יש תשתיות מתאימות, בחלק מהמקומות אנחנו גם מנתחים. ההשקעה היא בבניית היסוד והתשתיות במדינות עצמן כדי שבסופו של דבר הן יוכלו לטפל בילדים לבדן", מבארת שפירא.

"בסין למשל", אומר ד"ר חורי, "פעם ראשונה שנסענו לשם לפני ארבע שנים, אפשר היה לבצע ניתוח מאוד פשוט ואנחנו עשינו אותו יחד עם הצוותים המקומיים. היום הם מבצעים ניתוחים הרבה יותר מסובכים. זו דוגמא מצוינת למדינה שלא יכלה לעשות כמעט כלום, ושעושה היום ניתוחים מורכבים".

בעוד ד"ר חורי ואני משוחחים, חולפת על פנינו מתמחה סינית שהגיעה להשתלמות בארץ. "הבנו שמה שלא נעשה, זה יהיה כמו טיפה בים", מציין ד"ר חורי, "והתחלנו בתהליך של הבאת רופאים ואחיות שישתלמו אצלנו אחרי שניתחנו בבית החולים שלהם מספר פעמים. כרגע נמצאת פה רופאה משכם שעושה התמחות בפגיית ילדים".

ד"ר חורי מוסיף כי בכל שלב נעזרים אנשי הפרויקט ברופאי בית החולים "וולפסון" מכל הדיסציפלינות, בין אם מדובר בכירורגים נוספים, רופאי עיניים ורופאים אורטופדים. "אמנם אנחנו נקראים 'הצל לבו של ילד', אבל אנחנו לא באמת מנסים להציל את לבו של הילד אלא להציל את הילד", מדגיש חורי, ומספר: "הייתה ילדה פלסטינית שפרט לבעיה בלב הבנו שיש לה בעיה נוספת, ואשתו של ד"ר כהן, שהיא אופטומטריסטית, הבינה שהיא צריכה משקפיים. הילדה הזו, שהייתה בת שבע או שמונה, הרכיבה את המשקפיים והכי הדהים אותי שהיא אמרה 'וואו, זו פעם ראשונה שאני רואה את אבא שלי'. זה לא יאומן, אף אחד לא קלט את זה".  


"הלב בכל הפרויקט הזה הוא צוות הרופאים. יש לנו כשבעים אנשים – רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים, טכנאים, שכולם עובדי בית החולים ומטפלים בהתנדבות בילדים שלנו", מוסיפה שפירא, "אין מחלקות נפרדות.  ילדים מאתיופיה, סין או עזה שוכבים במיטות ליד ילדים ישראלים".

כשאני שואלת את ד"ר חורי על שעות העבודה הרבות, הוא מחייך. "זו לא ממש התנדבות, אבל מאוד קרוב לזה. המשכורת שלי לא השתנתה כתוצאה מזה שאני חלק מ'הצל לבו של ילד', אבל עומס העבודה שלי הוכפל. את הזמן הזה יכולתי לנצל למרפאות פרטיות ודברים אחרים. אחד מסימני ההצלחה הכי גדולים שלנו זו העובדה שדור ההמשך שלנו גם נמצא עמוק בזה, למשל הכירורג הבכיר שלנו ומנהל הכירורגיה כרגע, ד"ר ליאור ששון, היה מתמחה צעיר כשהתחלנו את כל הפרויקט הזה, והיום הוא עומד בראש כל כירורגיית החזה בבית החולים.

"הקרדיולוגית השנייה שלנו, ד"ר אלונה רייכר, הייתה מתמחה בפרויקט והפכה למאוד מעורבת, וגם הסגן שלי בטיפול נמרץ, ד"ר אילן כהן, היה מתמחה צעיר ונשאר. זו מחלה מדבקת".

מה סדר גודל ההוצאה על ילד בודד?
"כ~10,000 דולר כולל ניתוח, אוכל, לינה, והוצאות בבית הילדים. השתדלנו להסתפק בצרכים המינימאליים".

מאיפה מגייסים כסף?
"לעמותה 700 מוקדים ברחבי העולם בהם מתבצע איסוף תרומות. מחצית מהכסף מגויס בישראל - אנו מקבלים השנה מלגה שלישית מהמשרד לשיתוף פעולה אזורי שסילבן שלום עומד בראשו ומלגה שלישית גם מהאיחוד האירופאי. יש לנו תורמים גדולים בארץ שרוצים להישאר בעילום שם. אנחנו גם מגייסים כסף בקנדה, אירופה, ארה"ב, בכל מקום בו אנו יכולים".

בימים אלו שוקדים בעמותה על בניית בית ילדים חדש ומפואר המותאם לצרכי המטופלים בקרית שרת בחולון, מכספי תרומות ובתמיכת עיריית חולון. "יש פה ילדים שמגיעים לפני ניתוח ומתקשים לעלות במדרגות לחדר שלהם, הם ממש עולים על ארבע", מסבירה כפיף, "הבית החדש יותאם לצרכים שלהם ויהיה בו חדר צעצועים לילדים, חדר כביסה ויותר שירותים ומקלחות. זה חשוב מאוד".  באדיבות מעריב צילום: רביטל פרקר

 

עבור לתוכן העמוד