חולמות לתרום למדינה
הגדל

"צוות 6 אנ'לא אשקר לכן. אתן תאכלו הרבה חרא" מזהירה סמלת אלכסיס מרקוב ומניפה את צמתה הבלונדינית לאחור. "יכאבו לכן הרגליים יכאבו לכן הידיים. כל הגוף שלכן יכאב. אתן תהיו גמורות. אבל הכל בראש . אף אחד לא ישבור אתכן. לא בנים ולא בנות. אתן תהיו לוחמות ולוחמות לא נשברות. יש צוות 6 ? ."  

   14 נערות מהנהנות בעייפות. חמושות במימייה דולפת מדי ב' הגדולים למידותיהן כובע טמבל ורצון שאולי קצת התערפל בשעות האחרונות להיות לוחמות בצה"ל. כי "קרבי זה הכי אחותי"! כך לפחות קורא להן שלט מתכת חלוד שהוצב בבסיס הטירונים דותן במיוחד לכבודן.
   26 שעות נמשך יום הגיבוש לתפקידי לחימה לבנות. 158 בנות שני מחזורים. השלב האחרון לפני שיהפכו מנערות בנות 18 בטייטס הדוקים ושיער סתור ללוחמות עם רעל בעיניים כמו הסמלת אלכסיס - לוחמת אב"כ בחיל ההנדסה שיוצאת בקיץ לקורס קצינות "כדי להוכיח לכולם שבנות מסוגלות לעשות בול מה שבנים עושים ולתרום את המקסימום."
   צה"ל עבר בעשור האחרון תהליך של יצירת שוויון הזדמנויות של הכרה בכוח הנשי ומציאת הדרכים לשלב נשים בקו הראשון על אף "שונותן הרלוונטית" כמו   שקוראים לזה בצבא. לנשים למשל צפיפות עצם נמוכה משל גברים לכן יתאימו ללוחמות אפוד מיוחד ומשאות מתאימים ויעשירו את חדר האוכל במוצרי חלב מכילי סידן. יש גם שונות לא רלוונטית כמו הטענות שנשים רגישות יותר חרדות יותר ומיידלעך. את התפיסה שאלה מכשולים העומדים בפני אישה בדרכה להפוך ללוחמת הותיר צה"ל במאה הקודמת.
   נשים מהוות 2.4 אחוזים מהכוח הלוחם בצה"ל וזה כמובן מעט מאוד יחסית לשיעורן בצבא. עד כה נפתחו מגוון תפקידי לחימה לנשים: גדוד קרקל ללוחמות חי"ר חילוץ והצלה של פיקוד העורף לוחמות אב"כ ביחידת ינשוף של חיל ההנדסה לוחמות במערך ההגנה האווירי של חיל האוויר לוחמות בחיל התותחנים בחיל האיסוף הקרבי ובמשמר הגבול לוחמת ומפעילת כלב ביחידת עוקץ לוחמת סנפיר בחיל הים וכמובן חובלות וטייסות. נכון להיום צה"ל לא פותח לנשים תפקידי לחימה נוספים ומתמקד בבחינה ובעיבוי של הקיימים. אבל במטה הכללי בכל זאת מרוצים כי התהליך מוכיח את עצמו.
   "אני רוצה שירות קשה"
   את פניהן של בנות צוות 6 מקבלת סמ"ר גל דור (22) מפקדת הצוות. סוליות נעליה הצבאיות שחוקות   ציפורניה ארוכות ומטופחות קומתה נמוכה ונוכחותה עצומה. "צוות6 "!  היא שואגת "באתן להיות לוחמות או מה."?
   היא מבת-ים. לפני ארבע שנים התגייסה להיות חובלת בחיל הים אבל אחרי שבעה חודשים הבינה שחובלת לא תהיה ושלפעמים חלומות משתנים והצטרפה למערך ההגנה האווירי של חיל האוויר. לאחר שלוש שנים קרביות האריכה את שירותה פעמיים. "חתמתי קבע כי הרגשתי שלא עשיתי מספיק" היא מסבירה בלי שמץ של ציניות. "נכון בתור לוחמת בסוללה עשיתי הרבה אבל בער לי לתת עוד. זה נשמע פלצני אני יודעת לא הרבה מדברים ככה היום אבל זה אמיתי. אין לי ארץ אחרת ואני מרגישה את זה מאז שאני ילדה. זה לא טריוויאלי שאני יושבת כאן ומדברת איתך. לא טריוויאלי שאנחנו יכולים לנסוע לירושלים ולגעת בכותל. אני אומרת את זה לבנות בכל סוף גיבוש."
   את הבנות שולחת דור לבוחן כושר. קצת כפיפות בטן שכיבות שמיכה. מסביבן מתהלכים אנשי ונשות מילואים מתבוננים בהן כותבים רשמים בקלסריהם הצבעוניים. הבנות נשלחות לריצת

 2000 מטרים ואסתר טמאנו מסיימת אותה ראשונה בפער של דקות ארוכות מהיתר. טמאנו לומדת במכינה הקדם צבאית   היא האתיופית הראשונה שם. "הקב"א שלי נמוכה בצו הראשון לא השקעתי ולולא המכינה לא הייתי יכולה להגיע לגיבוש לוחמות" היא אומרת.
   טמאנו נולדה בשדרות והיא השנייה במשפחה של שבעה אחים ואחיות. אלא שהיא למדה בפנימייה דתית בתל-אביב "כי הקסאמים לא איפשרו לי ללמוד. פספסתי כמעט שנה של לימודים בגלל המצב הביטחוני. ההורים שלי לא עובדים ולכן אחותי הגדולה אני ואחי שלומד בתיכון תמיד עבדנו והבאנו כסף הביתה."
   בניגוד למרבית הבנות בפנימייה שבחרו בשירות לאומי טמאנו היתה נחושה לשרת כלוחמת. "אני רוצה שירות קשה כדי להתקדם. אצלנו בעדה אין הרבה אנשים שממלאים תפקידים מובילים."
   אז הרצון להיות לוחמת קשור גם למעמד החברתי שלך כאתיופית?
   "אני רואה בעדה אנשים שלא עושים עם עצמם מספיק בצבא וחבל לי. הצבא הוא ההזדמנות להוביל. ברור שקשה לי כאתיופית. מדברים איתי באנגלית כי חושבים שאני פליטה תוהים אם אני יהודייה צועקים לי 'יא חתיכת שחורה' או סתם שואלים אותי אם אני מורחת קרם הגנה. אני צברית אבל בגלל שאני מהעדה האתיופית אפשר להסתלבט עלי אפשר להתנשא.   אנחנו הרי לא עונים לאף אחד.

 אלה דברים שמניעים אותי להגיע למעמד גבוה בצבא ובחיים בכלל ולנער את המדינה הזאת מהתפיסות המפלות שלה." טמאנו אגב התקבלה לשרת כלוחמת בגדוד קרקל - אחד מתפקידי הלחימה המבוקשים ביותר על ידי בנות. עוד נשמע עליה.

 
   "כל פציעה קטנה מלחיצה"
   בתשע וחצי בערב כבים האורות בבסיס הטירונים דותן. בנות צוות 6 מצטנפות במיטותיהן החורקות על מזרנים דקים ומוכתמים. בארבע בבוקר הקפצה. הן מדדות בקושי אל רחבת הבטון שמתחת למגוריהן שם ממתינה להן דור ועיניה רושפות: "מה עם עמידה בזמנים צוות 6 "? היא מכרכמת את פניה. "יש לנו זמן לחכות נכון? בטח. שטויות. כמה שניות איחור אה צוות6 ?

בינתיים לא נספיק לשים מסיכה בזמן ייפול עלינו טיל נשאף גז רעיל ונמות. ומה עם הציוד שהשארתן מאחור? נשאיר ציוד בשטח האויב יטבחו בנו כמו בעדר כבשים."
   דור היא כנראה אחד מהמרכיבים הקשים להתמודדות בגיבוש כי פיזית הבנות לא ממש מאותגרות. הן רצות מעט עם אלונקה זוחלות על הקרקע חופרות בור מתחת לגדר תיל - ובזה פחות או יותר מסתכם האתגר הפיזי. "את לא יכולה לקרוע להן את התחת כי הן צריכות לחזור בשלום הביתה" מסבירה לי דור אחר כך בשקט. "אלה אזרחיות לא חיילות. ובסופו של דבר לוחמת זה אופי. זה שתקרעי אותה אז אוקיי היא בכושר טוב אבל מה עם עבודת צוות מוטיבציה אמינות. אני קשוחה איתן כי זה לא יעבוד אחרת. הן צריכות להיכנס לאווירה. אבל אם תתזזי אותן יש סיכוי שתפגעי בהן וזה סיכון שאנחנו לא יכולים לקחת."

 
   הראשון שיסכים איתה הוא רס"ן הרצל דרעי (30) מפקד הגיבוש. לאן שבנות הגיבוש יפנו הרצל יהיה שם מביט בהן מהצד דרוך מוודא שהכל בסדר. "את לא מבינה איזו אחריות זו" הוא אומר ומיישר את משקפיו על חוטמו. "כל פציעה קטנה שלהן מלחיצה אותי כי אני אחראי עליהן והן לא חיילות. אין לי רקע עליהן בכלל. אני לא יודע מה הן עשו אתמול בלילה. יכול להיות שיש לי פה פתאום מישהי שהיתה במסיבה עד הבוקר שתתה ועכשיו אני מתחיל לעשות לה פעילות עצימה."
   הפעילות פה לא מאוד עצימה.
   "האימונים הפיזיים די קשים אבל מיועדים לא פחות לבחון את היכולות החברתיות שלהן התנדבות התמודדות עם מעברים קיצוניים. אני לא מוכן שאף אחת כאן תיהרג ולכן התרגילים לא מעלפים. אם אני רואה שמתחילים לשחוק את הבנות ולחלופין שיש פגיעה בכבוד האדם - אני מפסיק את זה במקום." "לכמה מכן אמרו 'פראיירית"?'
   "מה קרה בשנת "?1995 שואלת רס"ן גלי אילת ראש מדור שילוב נשים בלשכת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים את הבנות המכונסות באולם ההרצאות.
   "מלחמת לבנון"? מציעה אחת הבנות.
   "הסכם השלום עם מצרים"! קוראת אחרת.
   "לא זה היה בשנות ה"70- מתקנת אותה חברתה "הסכם השלום עם ירדן היה ב."!'95-
   "עוד הצעות"? שואלת גלי ומילותיה מהדהדות ברחבי האולם המאובק. אולי בגלל שב1995- היו הנערות האלה בנות שנתיים.


   גלי שואלת: "אליס מילר? מישהי שמעה על אליס מילר."?
   אל מול מצחים מתקמטים היא מפרטת: "אליס מילר היתה עתודאית לאווירונאוטיקה שחלמה להיות טייסת בחיל האוויר. לאחר שלא התקבלה לקורס בשל היותה אישה עתרה לבג"ץ עתירתה התקבלה ובג"ץ הורה לצה"ל להשוות את זכויותיהן של נשים לאלה של גברים. כך נפתחו בהדרגה תפקידי הלחימה שאליהם אתן מתמיינות היום. לכמה בנות אמרו 'את פראיירית'? לכמה בנות אמרו 'את הולכת לשרוף סתם שלוש שנים בשמירות' 'אף אחד לא באמת יאפשר לך להיות חיילת קרבית' 'רק הבנים יוצאים למבצעים והבנות נשארות מאחור להכין צ'ופרים." כ30- אצבעות מונפות באוויר. 
גלי נאנחת. "בואו נסגור את זה אחת ולתמיד: לצבא אין פריבילגיה להשאיר כוח לוחם מאחור כדי   להכין צ'ופרים. צה"ל זקוק ללוחמות. שילוב נשים בתפקידי לחימה לא נעשה רק לשם שוויון ההזדמנויות. נכון כנראה לא תיכנסו לקסבה של שכם. לוחם גולני סוחב על עצמו 50 קילו ורץ למרחקים לרוב הנשים יהיה קשה לעשות את זה. אנחנו שוקלות פחות אנחנו יותר נמוכות העצמות שלנו פחות צפופות והכתפיים שלנו פחות רחבות. אבל אחרי עבודת מטה של שנים ארוכות נפתחה שורה ארוכה של תפקידי לוחמה שנשים מסוגלות לעשות   מצוין כמו גברים. להיות לוחמת זה הדבר האמיתי. עשיתן בשכל שהגעתן לכאן היום. אל תישברו כי מרעילים אתכן בסביבה שלכן ומזלזלים בחלומות שלכן. תוכיחו לכולם ולעצמכן שכולם טועים. אף אחת מהחברות שלכן שלא יהיו לוחמות לא תפיק מהשירות הצבאי את מה שאתן תפיקו. אתן תיטלו חלק משמעותי וחיוני בהגנת המולדת."  
   אולם ההרצאות מוחשך ומקרינים להן סרט שהוכן במיוחד לגיבוש. התמה המרכזית: כל הסובבים אתכן ינסו להוציא לכן את הרוח מהמפרשים. רגע השבירה: אחת הכוכבות מהרהרת לעצמה: "אולי ציונות זה דבר שכבר לא קיים"? המסר הסופי מבטיחה כוכבת אחרת הוא "יהיה לך קשה אבל פתאום את תראי את דגל ישראל מול העיניים ותביני שבזכות זה שאת מסוגלת   למנוע פיגוע או חדירה ובזכות זה שאת לא ישנה בלילה - המשפחה שלך יכולה לישון בשקט."   התוצאה: האור באולם שב ועולה חושף 71 זוגות עיניים נוצצות.

 
   "מדינת ישראל וצה"ל עוברים תהליך חברתי איטי" תסביר לי רס"ן אילת אחר כך. "הנערות האלה מתמודדות עם לחצים כבדים מהסביבה שלהן שאין להן מה להתאמץ כי בלאו הכי הן לא יהיו לוחמות. אבל אנחנו לא משקיעים בהן זמן ואנרגיה כדי שיהיו שוליות ללוחמים. לא הן לוחמות כתף אל כתף לצד הגברים."
   נעמה לוריא (19) ממשגב מספרת שאמרה לעצמה לא להקשיב למה שאומרים לה מסביב "אבל זה מחלחל." היא משרתת שירות לאומי בפנימייה בקיבוץ עין גדי ומהרגע הראשון סמלת אלכסיס מזהה שהיא "רבאקיסטית היא ברבאק על הצבא." במשגב שבו אחוז מתגייסים מהגבוהים בארץ היא אינה חריגה. "אבא שלי התגייס לגולני ואחרי שבועיים היו לו כאבים ברגל והתחלה של צהבת.

הוא לא קיבל ימי מחלה למרות שביקש והתפתח לו גידול מסוכן ברגל. בסוף הוא עבר ניתוח מורכב והאחות שטיפלה בו היתה אמא שלי. ככה הם הכירו. אז הוא לא גיבור גדול בצבא ונוצר אישיו גדול סביב השירות הצבאי אצלנו. אחי הגדול לא התגייס ואין לנו שום מורשת צבאית במשפחה.

 רציתי לתפוס את הנישה הזאת במשפחה - להיות הגיבורה הלוחמת. לעשות משהו כמו הבנים. משהו מגניב משוגע משהו שיסחט אותי לגמרי. אני רוצה להוכיח לעצמי למשפחה שלי. אני רוצה להוציא את המקסימום מעצמי ולתת את זה למדינה. מצחיק להגיד את זה נכון? חולמות  אני  נשמעת כמו טרומפלדור." •   ישראל היום

עבור לתוכן העמוד