הכנס השנתי של החברה האזרחית "כסף חדש - עצמאות כלכלית למגזר השלישי"
הגדל

הכנס השנתי של אנשי המגזר השלישי: לא מבקשים מהממשלה עוד כסף, כי אם הסרה של החסמים המונעים מהם לפרוץ קדימה.
 
רבים בישראל נעזרו או נפגשו בשלב כלשהו בחייהם במגזר המלכ"רים (מוסדות ללא כוונות רווח), שעם המוכרים שבהם נמנים ארגונים כמו יד שרה, על"ם או האגודה למען החייל.

 יותר מ-30 אלף ארגונים חברתיים ועמותות קיימות בישראל ב-2011, אשר מתמודדים עם בעיות חברתיות כמו אבטלה, תעסוקה או שיפור מערכת החינוך.  
לפני כחמש שנים, במלחמת לבנון השנייה, היו אלה ארגוני החברה האזרחית שמנעו את קריסת העורף והם, ולא משרדי הממשלה, היו הגורם הדומיננטי ביותר שפעל בשטח, בעיקר בשבועות הראשונים. 

מדובר במגזר ענק שאחראי ל-6% מהתמ"ג במשק, מספק 353 אלף משרות (13% מכלל משרות השכיר במשק) ונהנה מהכנסות של 104 מיליארד שקל ב-2010 - גידול של 5.4% לעומת 2009.
למרות מרכזיותו בכלכלה ובחברה הישראלית, מגזר זה מתקשה להגיע לעצמאות כלכלית: עיקר ההכנסות מתבססות על תשלומי העברה מהממשלה (כ-53%) ועל תרומות (כ-15.5%), בעוד שהכנסות ממכירת שירותים מהוות פחות משליש מהכנסותיו, והכנסות מריבית ורכוש כמעט שאינן קיימות. הממשלה, הלקוח העיקרי של המגזר, מקצצת בעקביות במחיר שהיא מוכנה לשלם עבור השירותים שהיא קונה ממנו. במקביל, גם התורמים, בעיקר היהודים שמעבר לים, מאותתים כי ישמחו להעביר חלק מהנטל לעמיתיהם הישראלים, שמצדם לא ממהרים לשלוף את פנקס הצ'קים.
על רקע נתונים אלה, לפני כשבועיים נערך בשכונת התקווה בתל אביב הכנס השנתי של החברה האזרחית: "כסף חדש - עצמאות כלכלית למגזר השלישי". הכנס נערך ביוזמת ארגון מנהיגות אזרחית, ארגון הגג של ארגוני המגזר השלישי ובשיתוף BDO זיו האפט - והוקדש לא רק להצגת הקשיים הכלכליים אלא גם להצגת דרכי פעולה שיאפשרו לעמותות לצאת לעצמאות כלכלית. הפרטה, התייעלות או התנערות?

 
יורם גבאי: "בשנים האחרונות הממשלה מקטינה דרמטית את ההוצאה הממשלתית כשיעור מהתוצר, ויש לכך השלכות דרמטיות על התקציבים החברתיים. השאלה היא האם אנחנו רואים תהליכי הפרטה, התייעלות או התנערות מתחומים חשובים?"
 "הדרך ליציבות כלכלית מתנהלת באופן שונה במדינות שונות. מדינות יציבות כמו דנמרק, שוודיה, אוסטרליה, פינלנד, קנדה וישראל עברו את המשבר הפיננסי מצוין והגיעו ליציבות. במקרה של ישראל זה לווה בצמצום בהוצאות. ב-2003-2010 הורידה הממשלה את משקל ההוצאות בתוצר מ-50% ל-43% - 7% מהתוצר, שמסתכמים בכ-50 מיליארד שקל. המדינה הפחיתה את ההוצאות בעיקר בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה. לכן, המיקום היחסי של הוצאות הממשלה על רווחה מהתוצר הוא בין הנמוכים בעולם המפותח.
"המדינה גילגלה את הוצאות הממשלה לציבור. כתוצאה מכך, בתוך כ-15 שנים ההוצאות השנתיות של הציבור עלו למשל בבריאות מכ-33% ל-43%, ובהוצאה על חינוך מ-20% ל-25%. המשמעות היא שהאזרח נאלץ לשלם יותר עבור שירותים אלה מכיסו הפרטי. העומס הוטל על הציבור, ולכן גם באותה רמת שכר יש לנו הרבה יותר הוצאות. זה גילגל עומס אל המגזר החברתי, ואם לפני 20 שנה 14% מהמשפחות היו עניות, כיום שיעורן גדל ל-20%, והמעמד הבינוני כבר נדרש מדי פעם לסיוע של המגזר החברתי.
"חלק גדול מגלגול ההוצאות נעשה באמצעות הפרטה, שזה דווקא 'מעשיר' את המגזר השלישי. המדינה לא רוצה לספק בעצמה שירותים כמו אחיות בבתי ספר או בתי חולים סיעודיים, אז היא מגלגלת למלכ"רים או למגזר העסקי מטלות רבות. פעמים רבות היא עושה זאת בתת-תמחור, וכך יוצרת עומס על המל"כרים, אבל גם מגדילה את המקורות שהם מקבלים מהממשלה.
"לכן, תפקיד המגזר השלישי נעשה כה קריטי: מצד אחד הוא נדרש לספק הרבה שירותים, מקבל הרבה כסף מהמדינה אבל התקצוב שלו נעשה בתת-תמחור - כלומר, תעריפי הממשלה עבור השירותים אותם היא רוכשת ממגזר זה אינם מכסים את העלות בפועל. זו הדילמה המקרו-כלכלית שאנו נמצאים בה, וזה גם מסביר למה המגזר השלישי צריך להיות יעיל מאוד ולקבל סיוע פילנתרופי כדי לעשות את התפקיד שלו. חשוב להבין כי המודל הזה של גלגול הוצאות הממשלה לאזרחים לא ייעצר".

 
ניסן לימור: "אנחנו מבחינים בתופעה מעניינת שלפיה בעשור הזה הולכת ונוצרת שחיקה במשאבי המלכ"רים כולם, וכלפי הארגונים החברתיים, שמהווים 30% מתוכם, מדובר בתופעה חמורה עוד יותר. מעודף שהיה לעמותות ב-2004 אנחנו נמצאים במגמת ירידה וגירעון מ-2007 ואילך. את 2010 המגזר סיים בגירעון של 4 מיליארד שקל - 108 מיליארד שקל הוצאות מול 104 מיליארד שקל הכנסות.
"הסיבה היא תהליך של תת-תמחור ואף גרוע מכך, כי אפילו מחיר ההון לא מתומחר. הציפייה של הממשלה היא שאת ההשלמה של התת-תמחור יביאו מהפילנתרופיה. אלא שהיא לא עומדת במבחן המציאות. הארגונים מתחרים על מכרזי הממשלה אף שיש להם בעיית תמחור ונותנים מחירי הפסד, כי הם לא רוצים להפסיד את המכרז. אבל הפילנתרופיה שאמורה להשלים את הכסף נמצאת בירידה ומי שסובל הם בעיקר הארגונים הקטנים".

 
אבנר סטפק: "לפני כחצי שנה פורסם מאמר של פרופ' מייקל פורטר מהרווארד תחת השם 'איך לתקן את הקפיטליזם'. לפי המאמר, תאגידים מסתכלים על הפעילות הפילנתרופית שלהם בשוליים, ומפספסים את כל המנוף והכוח והשליטה העצומה שיש לסקטור העסקי בחיינו. הוא אומר: 'בוא נעביר את כל התפישה החברתית לתוך ליבת התהליכים העסקיים שלנו'. זה דבר מושך מאוד, מרתק ומנומק. אבל האם לדעתכם זה דבר מציאותי?"
"יכול להיות שזה מציאותי, והעובדה שעסק צריך להתנהל על בסיס ערכים ואחריות תאגידית זה ברור. המגזר העסקי והתורמים הפרטיים צריכים לתת משהו פשוט הרבה לפני התנדבות עובדים, וזה צ'קים. הייתי רוצה גם שארגונים לא יתרמו רק לפתיחת כיתות, אלא גם לניהול הפרויקט. בנוסף, הגישה של המגזר העסקי כלפי המגזר השלישי היא פטרונית מדי, ויש יותר מדי התערבות ניהולית בשאלה לאן הולך הכסף.
"אחת הבעיות העיקריות היא שתורמים מהמגזר העסקי מגזימים במעורבות, ורוצים לדעת לאן הולך כל שקל. מי שקונה מוצר צריכה לא אומר לתנובה שהוא רוצה שהרווחים ילכו לפרסום או לפיתוח מוצר חדש. לא צריך להעמיק יותר מדי את המעורבות, ובטח לא בדברים אינפנטיליים שלא נותנים כלום. גם עובדים שהוציאו 100 במתמטיקה לא צריכים ללמד ילדים משכונת התקווה - כי הם לא יודעים ללמד.
"אני מעדיף שמשרד רואי חשבון ייקח עוד עמותה פרו בונו בחשבונאות מאשר שיבוא לצבוע בתים של קשישים. הביקורת שלי על המגזר העסקי היא שאנו מחפשים תירוצים לא לרשום צ'קים, אז שולחים עובדים באוטובוסים לצבוע בתים או תורמים לקמפיין, כמו שראינו במלחמת לבנון השנייה שילוט חוצות שבו אנחנו מחבקים את תושבי הצפון. זו לא תרומה. בשורה התחתונה צריך כסף והתנדבות אפקטיבית: תשבו בוועדים מנהלים ותעזרו לעמותות לגייס עוד כסף".

 
ג'קי גורן: "צריך שעסקים ימקדו את הפעילות החברתית שלהם בליבת העסקים שלהם, למשל שבנק ייתן הלוואה לעסק חברתי שיוכל לממן את עצמו, שחברת תרופות תפתח תרופות לקומץ אנשים שלא משתלם להם לפתח לו תרופות".חסמים ואיפה הפוטנציאל?

 
אבנר סטפק: "יש בון טון לתקוף את הממשלה על חסמים בהקשר של מיסוי, הטבות מס לתורמים. לדעתי קצת מגזימים: לא זו הבעיה. מהתאגידים הגדולים ועד החברות שאנשי עסקים שולטים בהן, בודדים ממצים את התרומה עד מגבלות המס. מי שרוצה לתרום מצליח, ולא נתקלתי במישהו שממש רוצה לתרום ולא מצליח.
"אפשר לשחרר הרבה כסף למגזר השלישי באמצעות צעדים פשוטים. האחד הוא חוזים ארוכי טווח לחמש עד עשר שנים מול העמותות. כגופים מוסדיים נדע לממן אותם, כשעומד מולנו חוזה ארוך טווח. בנוסף, יש אפשרות של ערבות ממשלתית לפרויקטים של תשתית. זה אמנם לא רלוונטי להרבה עמותות, אבל עמותות שרוצות למשל לפתח את המגזר הערבי או להשקיע בנדל"ן ובכבישים - אם הממשלה תיתן ערבות לפרויקטים בלי להכניס יד לכיס בפועל, זה יאפשר להשיג מימון מבתי השקעות ומבנקים בהיקפים אדירים שיאפשר את הפיתוח, כמו כביש או 1,000 מיטות בבתי חולים.
"לצערי הממשלה נהפכה לגוף שמסרטן את המגזר השלישי: עמותות לא יודעות מתי יגיע הכסף שמגיע להן מהממשלה. נותנים 10% מקדמה בינואר ובפברואר, וב-31 לדצמבר, אחרי שהשערות מרוטות ומנהלי העמותה עמדו מחמש בבוקר במשרדי הממשלה, אולי ישחררו להם את הכסף. בתיווך הגופים היותר חזקים בקרב העמותות צריכים לקחת הלוואות, לגשר על בורות. הממשלה לא צריכה לתת הטבות כי המגזר שלישי יודע לעשות את העבודה לא רע. בעיקר הממשלה צריכה לא להפריע. היא צריכה לתת ודאות פיננסית לעמותות".
ניסן לימור: "המגזר העסקי נהנה מאשראי של יותר מ-700 מיליארד שקל. האשראי הפרטי למשקי בית הוא בערך 340 מיליארד שקל, ואילו האשראי של המגזר השלישי שואף לאפס, כי מי ייתן אשראי למגזר שהחוזים שלו עם הממשלה הם לשנה? מאחר שגם התשתית הפיננסית נשחקה בשנים האחרונות, יש לנו מגזר שתלוי ב-80% מכספי מדינה לעומת %-30-40% במדינות המערב.
"בעיה קשה נוספת היא מס השכר שהעמותות משלמות, שהוא מס הזוי שאין לו מקום. בנוסף, עמותות משלמות מס על דיווידנד מחברה בת, לעומת עסקים שלא משלמים. אני רוצה להפנות את תשומת הלב לבית הדין הפדרלי העליון באוסטרליה, שב-2008 פסק בהרכב מלא שמיסוי על כל הכנסה, לא חשוב מה מקורה, ייבחן לא לפי הדרך שבה היא נוצרה - מעסק או לא מעסק - אלא אם זה הולך למטרה חברתית ואז אין עליה מס. זה לא המצב בישראל".


ג'קי גורן: "ב-IVN אנחנו מסייעים לעמותות לפתח הכנסות עצמיות, להגדיל את העוגה ולצמצם את התלות שלהם בפילנתרופיה ובתקציבים ממשלתיים. אנחנו מוצפים מצדן של עמותות ברעיונות מצוינים, שיכולים להפריח את המשק לצד פתרון בעיות נקודתיות. החסמים הם להכיר שקיים מגזר כזה: אנשים רוצים לקדם מטרה חברתית ולייצר הכנסות עצמיות, והרגולציה צריכה לאפשר לעמותות להקים חברות בנות, להכניס משקיעים, לחלק דיווידנדים ולא למסות ב-25% מס, ולאפשר לאגור הון".


חנוך ברקת: "לפני 15 שנים ישראל הסתכלה על עולם ההיי-טק והקימה את תוכנית 'יוזמה', לקחה את היזמות שיש בישראל וטיפחה אותה. צריך להעתיק את המודל הזה מעולם ההיי-טק לעולם החברתי. המדינה צריכה להעתיק את המודל הזה ולהקים מסגרת שתקים קרנות השקעה חברתית. זה באחריות ראש הממשלה ומטה, שכן זה לא שייך רק למשרד אחד מאחר שמשולב בזה מיסוי ורגולציה. כשיחליטו לעשות זאת יביאו שינוי שיאפשר למגזר השלישי וגם למגזר עסקי לעשות צעדים משמעותיים בזמן קצר ובמעט כסף".
אפשר לשכנע את הממשלה להקים קרן 'יוזמה' כמו שהממשלה הקימה בתחום הון הסיכון, לתחום ההון סיכון החברתי?


יורם גבאי: "יש דילמה שראשי מנהיגות אזרחית, ארגון הגג של המגזר השלישי, אחראים לתיקונה, והיא שמידת האמון בין הסקטורים אינה גדולה. כמו שאנשי מסים חשדנים כלפי מלכ"רים וכמו שהסקטור העסקי חשדן ורוצה להתערב בכל דבר בעמותות, המפגש בין שלושת הגורמים באופן שוטף הוא תנאי לתחילת מציאת פתרונות. לאחר שישתכנעו שהפעילות היא מקצועית, יהיה קל יותר לוותר על מס מעסיקים, וגם הסקטור העסקי ישתכנע שהניהול טוב ולא ירצה להתערב בניהול העמותות. בנוסף, צריך לנצל את יתרונות הגודל. המל"כרים צריכים להתאחד".

 
ענבר הורביץ: "ללא ספק, חובת ההוכחה היא על המגזר השלישי. מבחינת הפוטנציאל אני רואה חדשנות ויצירתיות שקיימים במגזר השלישי כמו בעולם ההיי-טק. צריך להדביק את השיח הזה לשיח המשותף תוך רכישת אמון והבנה שלכל אחד מהסקטורים יש תפקיד בעולם הזה, ולשים את החשדנות בצד".  באדיבות דה מארקר

 

עבור לתוכן העמוד