מגורים תמורת התנדבות
הגדל

 
המחאה החברתית. 
 
במרחק 25 דקות נסיעה מתל אביב ייפתח בקרוב כפר סטודנטים. זה לא היה מסעיר אלמלא הם היו מגיעים אליו מסיבות אידיאולוגיות ומתוך כוונה שלמה לעורר את העיר. וכשהם אומרים מרכז העיר, הם מתכוונים למרכז העיר לוד.
                                                              
"זה היה טלפון קורע לב, אפילו בכיתי אחריו", נזכרת רותם אלון ומחייכת במבוכה. "יום לאחר שקיבלתי את ההחלטה, סבתא התקשרה בבהלה. כשהיא דיברה רעדתי, הבקשה שלה היתה כל כך כנה והיה קשה להרגיע אותה. גם עם ההורים שלי, שבסופו של דבר גאים על המהלך שאני עושה, לא היה מיד קל. אבל דיברנו על החששות והם איתי עכשיו. סבתא לא. היא רואה את הדברים לגמרי אחרת, היא אמרה לי: 'רותם, אף פעם לא ביקשתי ממך דבר, אני אוהבת אותך, את חשובה לי, בבקשה אל תלכי ללוד. תעשי כל מה שאת רוצה, תהיי כל מה שאת רוצה, רק אל תלכי לשם'".

למרות התחינה המהדהדת של סבתה, אלון, סטודנטית בת 25 לפסיכולוגיה ופוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, לא נסוגה מההחלטה לקבל לידיה את ניהול כפר הסטודנטים הראשון, שייפתח בלוד באוקטובר הקרוב. זה קרה בחודש שעבר. "הרעיון לעבור ללוד התגבש מתוך שאיפה להתנסות בניהול כפר סטודנטים", היא אומרת. "אני מתגוררת יחד עם בן הזוג שלי בכפר הסטודנטים שהקימה עמותת איילים ביישוב אשלים שבנגב. טוב לנו שם. אני אוהבת מאוד את המקום ואפילו חשבתי שאשאר שם, אבל אז סיפרו לי על כפר חדש שאמור להיפתח בלוד. חשבתי שלוד יכולה להיות בשבילי אתגר גדול".

לבושה חולצת טריקו אדומה היא יושבת בבית קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב. אלון, המעבירה את השבוע האחרון במאהל המחאה שבמקום, נזכרת בסיור היכרות שערכה לפני חודש ברחובותיה של לוד. "זה היה רגע מכריע", היא אומרת. "יצאתי לשם עם עומר, בן הזוג שלי. כבר בהתחלה היה ברור לנו שהמעבר ללוד צריך להיות מקובל על שנינו, שזאת החלטה משותפת. במשך הביקור שם קרה לנו משהו, תוך כדי התקרבות למקום ולאנשים דברים התחילו להיות פתאום מאוד מעניינים. כשחזרנו הביתה, אחרי שיחה לילית, החלטנו לעוף על זה עד הסוף".

לפני שבועיים בא לרוטשילד השחקן מריאנו אידלמן בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בנאום פרודי שנשא הבטיח למוחים: "אנחנו נבנה עבורכם 50 אלף דירות חדשות בתוך שעה וחצי, סליחה שנה וחצי, סליחה עשר שנים וחצי. הדירות הללו יהיו במרכז העיר, וכשאני אומר במרכז העיר אני מתכוון למרכז העיר לוד". נראה שהתייחסתם ברצינות לבדיחה, אתם יכולים לראות את עצמכם נשארים בלוד?

"בטח. יש כמובן אמביוולנטיות בסיפור, כי הגרעין שעזבנו באשלים הוא בית עם חברים. אבל מצד שני, אחת המטרות המרכזיות של כפר סטודנטים היא שאנשים שמתגוררים בו במשך הלימודים שלהם, יישארו אחר כך בעיר. כל זה לא מסלק את החששות הרבים שעוברים לי בראש, אבל אני שמחה על ההחלטה. היום, על רקע מה שקורה סביבנו, המעבר ללוד רק מקבל יותר משמעות. זו לא בדיחה. כפר הסטודנטים מהווה הוכחה לכך שיש אלטרנטיבה. אני לא מזלזלת במאבק לגור בכבוד בתל אביב ולשלם שכר דירה הגיוני, אבל אני גם יודעת שיש אלטרנטיבות לא פחות טובות. אני מאמינה שזאת האחריות שלנו לייצר אותן. זה דבר שאנחנו צריכים לעשות בשביל עצמנו". 

25 דקות נסיעה ממאהל המחאה ברוטשילד, על גבול העיר העתיקה, במתחם שבין רחוב הרצל, הפארק העירוני ומבנה המשטרה בלוד - נבנה עכשיו פלא שמשתרע על פני שני דונם וחצי. צחוק הגורל, אבל במאי השנה, חודשיים לפני פרוץ המחאה שסוחפת את הציבור בישראל, אישר הקבינט החברתי-כלכלי, בראשות שר האוצר יובל שטייניץ, את הקמת כפר הסטודנטים בלוד. בכפר, שבנייתו נמצאת בשלבים מתקדמים, יתגוררו בשלב הראשון 24 סטודנטים וקומונה של שבעה בני שנת שירות, לפני גיוס. הסטודנטים, שלומדים באוניברסיטאות ומכללות שונות באזור המרכז, יהיו זכאים לקבל - תמורת שמונה שעות התנדבות שבועיות בקהילה - מלגת לימודים מלאה ומגורים בכפר במחיר מוזל של כ-500 שקל בחודש.

הרוח החיה מאחורי הפרויקט השאפתני היא עו"ד אביב וסרמן, העומד בראש הקרן לפיתוח לוד. בשעת בוקר הוא מסתובב בין קירות בטון חשופים של כפר הסטודנטים שהגה והשמש מכה בו בחוזקה. וסרמן, חבוש כובע בעל שוליים רחבים, חושש מתנועת המנופים שבאוויר, מציע להמשיך למסעדת אבו-מישל הקרובה. כאן, בין שיחות שקטות בערבית וריח טיגון הוא מספר שהגיע ללוד לפני שנה וחצי, לאחר שקטע את לימודי הדוקטורט שלו בלונדון, בבית הספר היוקרתי "לונדון סקול אוף אקונומיק".

"ב-2007, בזמן הלימודים, קיבלתי טלפון מפתיע מהמפקד שלי במילואים, אילן הררי, שכיהן אז כיו"ר הוועדה הקרואה בלוד", אומר וסרמן. "אילן אמר לי: 'עזוב אותך מלונדון, בוא תעזור לי בלוד, אני רוצה שתקים קרן ללוד, כמו שיש בירושלים ובתל אביב'".

הם קבעו להיפגש בישראל בחופשת הפסח. "לפני הפגישה הכנסתי את השם 'לוד' לגוגל וגיליתי סיפור שונה מאוד מהסיפור שהתקשורת מוכרת בשנים האחרונות", מציין וסרמן, נשוי ואב לילדה. "במקום סיפור על עיר שהיא זירת רצח וכספומטים של סמים, נגלה לי סיפור מרתק. קראתי על עיר שנמצא בה רצף התיישבותי של 8,000 שנה. קראתי על עיר סופר חשובה ליהודים, לערבים ולנוצרים, עיר שהיא מיקרוקוסמוס של כל המזרח התיכון. מתקופת האבן ועד היום, לוד היתה הבירה הטבעית של כל התרבויות שפעלו במזרח התיכון, של הכנענים, המצרים, הרומאים, היהודים, הנוצרים, הצלבנים, הטורקים והבריטים". בעקבות הפגישה עם הררי התפרסם מכרז לתפקיד, וסרמן הגיש את מועמדותו וזכה. הצעד הראשון שלו אחרי הזכייה היה שכירת דירה בבניין בשכונת פסגת לוד.

ההיסטוריה המפוארת ששבתה את לבו של וסרמן, רחוקה היום מלוד. מאז שראש העיר מקסים לוי סיים את כהונתו ב-96', נכנסו ויצאו מלשכתו לא פחות משבעה ראשי עיר, ארבעה מהם נבחרים והשאר - ראשי ועדות קרואות. "חוסר היציבות השלטונית דירדר באופן משמעותי את העיר, והשירותים העירוניים הגיעו לרמה של חוסר תפקוד", אומר וסרמן. "לצד זה התרחשו בשנות ה-80 עוד שתי תופעות שהביאו לשקיעתה של לוד. הראשונה, קליטה של אוכלוסייה גדולה של בדואים מהנגב ומשתפי פעולה מעזה והגדה. שתי הקבוצות האלה, שמהוות היום שליש מאוכלוסיית לוד, הביאו איתן תרבות של אלימות קשה. במקביל, החליטה ממשלת ישראל להקים שתי ערים חדשות: מודיעין ושהם. הקמת הערים הללו הביאה לתופעה נוספת והיא נטישה של התושבים החזקים. התופעה הזאת נמשכת ומחריפה עד היום. אם בעבר עזבו את לוד אנשי עסקים ועורכי דין, היום אפילו מזכירת בית ספר שמכבדת את עצמה תעזוב למודיעין או לשכונות החדשות של באר יעקב".

ימיו הראשונים של וסרמן בעיר לא היו קלים. "תוך כדי תנועה הבנתי שאני נמצא בסיטואציה לא פשוטה", הוא אומר ומביט מהחלון אל מבנה עתיק מעוטר פיתוחי ברזל צפופים. "לא הכרתי אף אחד, גם לא היתה לי משכורת כפי שהובטח לי. התחלתי להסתובב בעיר כמו אנתרופולוג. ניסיתי להבין מה קורה סביבי. מצאתי ש-75 אלף התושבים מחולקים לשבטים וקהילות שלא מדברות אחת עם השנייה. ההחלטה הראשונה שקיבלתי היתה לכנס יחד נציגים אותנטיים מכל שבט. לאותו מפגש הגיעו חרדי, ותיק אשכנזי, ותיק ספרדי, רב הגרעין התורני, נציגה לרוסים, נציגה לאתיופים, נציגה לנוצרים ונציג לבדואים. סיפרתי להם על עצמי והם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. בלי להתבלבל, למרות חוסר הנוחות, הוצאתי טפסים והחתמתי אותם על מסמך שהסמיך אותם להיות המייסדים של הקרן לפיתוח לוד".

וסרמן, שצבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה שלוש שנות עבודה בהתנדבות בעמותת "קו לעובד", סיפר באותו מפגש על שני פרויקטים חברתיים ומעוררי השראה שהוביל.

 הראשון, הקמת המכללה החברתית-כלכלית ב-2003, שמפעילה היום יותר מעשרה סניפים ברחבי הארץ. "רציתי להקים מוסד לימודי ללא כוונת רווח, שמטרתו קידום סדר כלכלי וחברתי חדש בנוף הישראלי", הוא אומר עכשיו. "רציתי לפתוח מקום שבו תינתן במה לכל מי שרוצה להציג פתרון אלטרנטיבי למדיניות הקפיטליסטית. כולם אמרו לי 'עזוב, זה לא יצליח, מי יבוא ללמוד, מי יבוא ללמד במקום כזה. אבל תוך פחות משנה פתחנו ארבעה סניפים של המכללה ונוצר צוות של מאה מרצים, בהם: אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה; פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה; ואביה ספיבק, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל. במכללה נפגשו תלמידים שבאו מעולמות שונים, מנהלים יחד עם פועלי ניקיון, מובטלים יחד עם מורים. כולם רצו ללמוד יחד איך מסדירים את שוק העבודה, את מערכת החינוך ואת מערכת הבריאות והפנסיה - בצורה סוציאל-דמוקרטית".

בהמשך, כשהוא בן 29 בלבד, התמנה לראש חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן. מתוקף תפקידו שיכנע וסרמן הצעיר את המכללה להגיש במארס 2005 את העתירה ההיסטורית נגד תיקון החוק לפקודת בתי הסוהר, חוק שהתיר לראשונה להקים בישראל בית סוהר שיופעל וינוהל על ידי תאגיד פרטי. התערבותו הקריטית עצרה ברגע האחרון את מימוש העסקה בין המדינה לבין איש העסקים לב לבייב, שזכה במכרז להפעלת בית הכלא שהוקם ליד באר שבע. חמש שנים לאחר שהכנסת אישרה את הקמת בית הכלא הפרטי, קיבלו שופטי בג"ץ את עתירתו של וסרמן וקבעו כי מערכת הכליאה לא תופרט. הרכב השופטים קבע בהכרעת רוב כי "העברת הסמכויות מידי המדינה לזכיין פרטי, גורמת לפגיעה קשה וחמורה בזכויות האדם הבסיסיות של האסירים הכלואים וכן בכבוד האדם".

אבל הקבלות הכבדות שהחזיק בידיו לא פתחו לו במהרה את הדלתות בעירו החדשה. "למעשה, עברה עלי תקופה מאוד קשה", הוא מגלה. "הייתי צריך איכשהו לשרוד. לוויתי כסף מחברים. האופק תמיד היה חודש קדימה. למזלי, בשלב מסוים פגשתי את ירום אריאב, שהיה אז מנכ"ל משרד האוצר. אריאל רובינשטיין, מורה שלי וחבר, הפגיש בינינו. אריאב סיים אז את הקדנציה שלו והזמנתי אותו לסיור בלוד. הוא יצא מכאן מזועזע ומאז, במשך שנה וחצי, הוא מגיע לכאן לפחות פעמיים בשבוע. הוא התחיל כמתנדב והיום הוא מכהן כיו"ר הוועד המנהל של הקרן. מאז שירום נכנס לתפקיד, האופק התייצב מבחינה כלכלית ואנחנו לא תלויים כל חודש מחדש בתרומה שתגיע. היום יש לנו שישה מלאכים-תורמים שמחויבים אלינו".

אריאב הוא גם זה שהעלה לראשונה את הרעיון להקים כפר הסטודנטים בלוד. "בדיוק לפני חצי שנה הוא סיפר לי על הבן שלו שסיים שנת שירות בכפר הסטודנטים של עמותת איילים", אומר וסרמן. "הוא אמר שכפר סטודנטים זאת הדרך הכי קלה להביא אוכלוסייה חזקה ללוד. חשבתי שזה רעיון מצוין ופנינו מיד לעמותת הסטודנטים איילים שפועלת בגליל ובנגב. כיוון שאין לנו באמת ידע כיצד לנהל כפר סטודנטים, ניסינו לשכנע אותם לעזור לנו והם הסכימו להיכנס לפרויקט כיועצים. כשהם נתנו אוקיי, ירום רתם את משרד האוצר לפרויקט. הכל קרה מהר מאוד. במאי הובטח לנו תקציב ופנינו לראש העיר, מאיר ניצן. הוא נענה לנו מיד, בזמן אפס. תוך שבוע הוא הקצה לנו מקום, בשטח, שבאופן מעט פרדוקסלי אמור היה להיבנות בו בית תמחוי".

אתם מתחילים את הפרויקט עם מספר קטן מאוד של סטודנטים. זה לא מעט מדי?

"חשבתי ככה. לוד זה לא נגב ולא גליל; בגוש דן נמצאים עשרות אלפי סטודנטים ולכן נכון היה לגייס לכפר מאה סטודנטים. בדיונים שהתקיימו בממשלה, היו סקפטיים לגבי המספר הזה. שם חשבו שיהיה קשה לגייס אפילו 30 סטודנטים. חבל, כי למרות שפירסמנו את הכפר רק בשבוע האחרון לסמסטר, הצלחנו להביא ליום המיונים למעלה ממאה מועמדים. זה היה אחד מהימים הכי מרגשים שהיו לי. סטודנטים שהם מלח הארץ באו לפה ואמרו שהם מוכנים להגיע ללוד ולעסוק בעשייה חברתית".

מה הציפיות שלך?

"החזון הוא שלפחות חצי מהסטודנטים בכפר יקימו את ביתם בלוד. כמו שאני עשיתי. זה הדבר שיעשה את השינוי. לוד אמנם נתפסת כמקום עני וקשה, אבל לטעמנו אפשר להפוך אותה למודל, לחברת מופת שמגבשת בהרמוניה את כל התרבויות שחיות בה. ערים שוקעות ברגע שאוכלוסייה חזקה עוזבת אותן וערים נוסקות ברגע שאוכלוסייה חזקה נכנסת אליהן".

לפני עשר שנים התמקם בעיר גרעין תורני-דתי, והקהילה שהתפתחה סביבו מונה היום אלף נפשות. "הגרעין התורני הוא בהחלט מודל התפתחותי", אומר וסרמן, "אבל בניגוד אליהם אני רוצה להביא אוכלוסייה חזקה נקודה, בלי קשר לדת ומוצא. כשגייסנו את הסטודנטים הקדשנו תשומת לב לסוגיה וניסינו לייצר דרכם תמונת מראה לאנשים שחיים בעיר. לא רצינו לשנות את האיזון הדמוגרפי בשום צורה וקיבלנו סטודנטים ערבים, יהודים, דתיים, חילונים, בני העדה האתיופית, נשים, גברים, רווקים, זוגות ואפילו זוג עם ילד. את כולם". 

התמסרות טוטאלית

המיונים לכפר הסטודנטים נערכו בחודש שעבר, בבית הנוער שנמצא בפינת הרחובות כצנלסון וחנה סנש. מתוך עשרות המועמדים שהגיעו, הדס פרץ, בת 23, סטודנטית דתייה למנהל חינוכי בארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, היתה אחת מאלה שחצו את קו הגמר. "הכרתי את הקונספט של כפר סטודנטים דרך חברה שלי שגרה בכפר הסטודנטים באשלים", היא אומרת. "זה נשמע לי דבר מדליק כי זה אומר לגור במקום שיש בו אווירה סטודנטיאלית, אבל גם במקום שיש בו עשייה. אני לא אוהבת את האווירה שיש במעונות באוניברסיטה, שלימודים הם כל החיים".

באפה נזם זעיר מזהב ועיניה הירוקות נוצצות באור השמש שנכנס דרך חלון בית הוריה ברחובות, שבו היא מתגוררת. "לא ידעתי איך יתנהלו המיונים", אומרת פרץ, שמתכוונת לצאת בשבוע הבא לטיול באתיופיה. "הם היו די קצרים בסך הכל, חצי שעה של דינמיקה קבוצתית שכללה בין השאר גיבוש של פרויקט שניישם אם נתקבל לכפר. הדבר החשוב בעיני היה שהמיונים נערכו בלוד, כי רק בואנו לעיר מיקד אותנו לקראת מה שמצפה לנו. אחרי שבוע קיבלתי תשובה חיובית ומאוד שמחתי. מאז שסיימתי את השירות הלאומי הרגשתי שאני צריכה לחזור להתנדב, אבל זאת תמיד היתה מחשבה שעברה בראש ולא יושמה. מהסיבה הזאת לוד מבחינתי היא אפשרות מצוינת לעשייה בצורה הכי אינטנסיבית שיש, כמו שרציתי. זו התמסרות טוטאלית ומגניבה, שכנראה לא תהיה לי הזדמנות לחוות בהמשך".

בשביל קאזם חג'אזי, סטודנט לתקשורת ופרסום במכללת רמת גן, הכניסה לכפר הסטודנטים משולה למלחמה על הבית. בדומה לפרץ, גם הוא גר בבית הוריו, אבל בלוד. "גדלתי פה והמראות שאני רואה מחוץ לחלון הם שהביאו אותי לכפר", הוא אומר. "יחד עם חבר שלי חיפשתי עמותות שעוסקות בפרויקטים חברתיים בלוד. המטרה היתה לתרום לעיר אבל גם לקבל מלגת לימודים. החבר שלי הוא זה שמצא באינטרנט את הפרטים על הכפר. הלכנו יחד למיונים, לצערי הוא לא עבר. מאז שהתקבלתי אני מלא באנרגיה. אני רוצה מאוד להתחיל כבר לעבוד, לשפר ולשנות את העיר שלי. לוד צריכה את החיזוק של הסטודנטים, היא צריכה אנשים שיובילו אותה. אמנם פועלות פה עמותות, אבל הן לא יוצרות שינוי דרמטי. לדעתי סטודנטים יכולים להוסיף הרבה יותר כוח".

חג'אזי, בן 20, שחולם להיות "איש פרסום מוביל", כדבריו, טרוד מהדימוי שחונק את העיר שלו. "יש פה קיבעון חברתי, תודעה חברתית לא טובה", הוא אומר. "אנשים התרגלו לחיות את מה שחושבים עליהם, את מה שהם שומעים מבחוץ. אנשים כאן חיים את הסטיגמה, מזדהים איתה ומגלמים אותה כמו במשחק. באמת כואב לראות את זה. אני בא לכפר עם המון רגש. המטרה המרכזית שלי היא לעבוד עם ילדים צעירים, מבית ספר יסודי ועד חטיבת ביניים. אני רוצה להוציא אותם מהקופסה. יחד עם סטודנטים נוספים, שמגיעים מקבוצות שונות בחברה, אנחנו יכולים לגרום לאנשי לוד להזדהות עם המסר שלנו, שמופנה לכל הקהילה ולא יוצר הפרדה בין אנשים. אם נצליח במשימה, נוכל להוכיח שאפשר אחרת, ששוויון יכול להתקיים בחברה הישראלית".

עיר חסרת לב

 שני שחקני נשמה נוספים בכפר הם צביקה ואביבית בנגוס, המתגוררים היום בקרוון של חדר וחצי על קו החוף של מושב מכמורת. הוא, בן 28, במקור מרחובות, סיים לאחרונה תואר במדעי הים בקמפוס מכמורת של מכללת רופין. היא, בת 25, במקור מרמלה, תתחיל השנה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. "התחתנו לפני שנה וחצי", פותח צביקה. "הכרנו בבית קפה מיוחד ברחובות, שעובדיו היו נערים בסיכון. התפקיד שלי היה אחראי משמרת בקפה, שפעל בשיתוף רשת ארומה ורשת המתנ"סים ברחובות. במסגרת התפקיד הייתי סוג של מדריך חברתי, אבא ואמא של ילדים שיכלו להחריב את הסניף אם שכחו במקרה בבוקר לשתות ריטלין".

אביבית הגיעה לקפה כמדריכה בוגרת, לאחר שסיימה שנת שירות בעמותת "אחרי" שהקים עומר בר לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, במטרה לטפח מנהיגות צעירה. "מתוך הניסיון שלי, כמי שמגיעה בעצמה משכונת מצוקה וכיוון שפגשתי בשלבים קריטיים של גיבוש הזהות שלי אנשים שחיזקו אותי - אני רוצה לאתר חלומות של אנשים ולעזור להם להגשים אותם. יש לזה ערך עצום בעיני. אני רוצה לקדם בני נוער לכיוון של התנדבות בשנת שירות. זאת דרך אפקטיבית מאוד ללמוד על הכוח שיש בך וגם לבטא אותו. שנת שירות היא צומת שבו אתה מבין את היכולות שלך ומחזק את הדימוי העצמי שלך. מבחינתי, זו המשימה העיקרית שלי בלוד".

"אני זוכר שאביבית אמרה לי בפעם הראשונה שהיא מרמלה ומיד אמרתי לעצמי 'וואו'", מתערב צביקה ומחייך. "אפילו שגרתי ברחובות, עשר דקות מרמלה, חשבתי שאם אגיע לשם יש סיכוי שאחטוף כדור בראש. רמלה נשמעה מאוד מלחיצה. אבל אחרי שנכנסתי לשם הבנתי עד כמה הסטיגמה שולטת בנו. הרי שלשום היה רצח בנתניה ואתמול בתל אביב, אבל אף אחד לא חושב לעצמו שמסוכן לבקר בערים האלה, זה עובר. משום מה דווקא רצח בלוד או רמלה נשאר בתודעה שלנו כסוג של תמרור אזהרה. לכן, אולי בזכות הביוגרפיה שלנו, אנחנו מסתכלים על הדברים קצת אחרת. אנחנו יודעים לסנן את רעשי המשנה. לוד לא גורמת לנו שנייה אחת של חשש".

הם גם לא מתרגשים כשמזכירים להם שהווי הנתינה הסטודנטיאלי לא מתיישב תמיד עם הצורך לפרנס משפחה צעירה. "אין ספק שקריירה היא דבר משמעותי", אומרת אביבית, "אבל בתפיסה שלנו חייב להיות בשגרה משהו מעבר. בלי העוד משהו, נטבע בחיים ולא נממש אותם. השאלה היא, האם אתה רוצה וילה חדשה, רכב יוקרתי, או שאתה רוצה לחיות ולהרגיש שהנפש שלך מלאה? עזרה לאנשים היא דבר שמחזק אותנו. אני לא רוצה להישמע סופר-הירו שבאה להציל את העולם, אנחנו פשוט אוהבים את אורח החיים הזה".

יושב ראש הוועדה הקרואה בלוד, מאיר ניצן, שנכנס לתפקידו בפברואר, מתמוגג מצעירים כמו בני הזוג בנגוס. "הם מסמנים את הפוטנציאל האדיר של לוד", הוא אומר בשעה שש וחצי בערב, כשהוא ספון בלשכתו. "הסטודנטים הללו חשובים לי ביותר, הם פשוט ברכה. חלק ניכר מהילדים בלוד זקוקים לעזרה באופן משווע. העיר ממוקמת במקום רביעי מתוך עשרה בסולם הסוציו-אקונומי, מתוך 17 אלף ילדים בלוד, 5,000 מוגדרים ילדים בסיכון. כמעט שליש. לכן, מבחינתי זו רק ההתחלה. אנחנו נמצאים רבע שעה בנסיעת רכבת מאוניברסיטת תל אביב והפקולטה לחקלאות ברחובות. אין שום סיבה שלא יהיו פה לפחות 200 סטודנטים. מספר כזה של סטודנטים שיתערבו בחיים של העיר, שיתמכו בילדים, יחולל מהפכה. ככה עושים מהפכה".

זו לא הגזמה? אתה הרי הוזעקת לעיר לאחר שרשרת מעשי רצח שבעקבותיה הכריז ראש הממשלה נתניהו על פרויקט מיוחד למלחמה בפשיעה בלוד, שבמסגרתו יוצבו 130 מצלמות אבטחה שיהפכו את לוד לעיר תחת מעקב צמוד. אתה באמת חושב שכמה עשרות סטודנטים יכולים לחולל מהפכה? הם לא טיפה בים עכור?

"ברגע שמתחיל זרזיף של זרימה הוא יכול להפוך לנחל. חייבים להתחיל במשהו. כיוון שהחוק מתיר לבנות בשטחים ציבוריים דיור לסטודנטים, היה קל לאשר להתחיל לבנות במהירות את הכפר. אבל אני לא מתכוון לעצור כאן, הכפר עורר אצלי את הדמיון. אני מתכוון לבנות עוד יחידות דיור בתנאים משופרים לסטודנטים שיבואו להתגורר בלוד. יחד עם זאת, נכון, צריך לזכור שזה לא עניין פשוט, כי לוד היא עיר חסרת לב, אין לה מרכז, אין בה מקום לבלות או לשתות כוס קפה. אין באמת לסטודנטים לאן לצאת בערב. לכן, צריך לשלב כוחות: מצד אחד להביא סטודנטים ומצד שני ליצור תשתית שתרכך את בואם".                                                             

בית חם לילדים

רגע לפני שהכל מתחיל, הטלפון הנייד של רותם אלון לא מפסיק לצלצל. "פעם מתקשרים סטודנטים ופעם תושבים מלוד שזקוקים לכוח התנדבות", היא זורקת כבדרך אגב. "אני מאמינה מאוד בחונכות אישית, זאת לדעתי הדרך להיכנס למשפחות, להכיר אותן מבפנים, להעצים ילדים. עיקר המאמץ יופנה לבית הספר מעפילים. אנחנו מתכוונים לפתוח שם חממה שבה יתוודעו התלמידים, יחד עם הסטודנטים, לנושאי חקלאות, טבע ואקולוגיה. אנחנו יודעים, שחוויית הצלחה בשטח בית הספר מעלה הישגים לימודיים".

מעבר לזה, היא מתכננת לפתוח בתוך הכפר מועדון לילדים, שיפעל אחר הצהריים עד הערב. "יהיו בו חוגים, מערכים בקבוצות גיל, פרויקט מנהיגות, פרויקט בר מצווה. בעצם כל סטודנט ייתן מעצמו מה שהוא יכול, שם תהיה הבמה שלו להפגין את כישוריו במוזיקה, בתיאטרון ובכל נושא שקרוב ללבו. זה יהיה מרכז שיכול להכיל המון תכנים ואנחנו ניתן לילדים שיבואו בית חם".

בינתיים, בשל ההיענות העצומה לפרויקט, נבחנת אפשרות שסטודנטים נוספים ישתקעו בעיר. "כיוון שממשיכים לפנות אלי, אנחנו בודקים את האפשרות שסטודנטים ישכרו דירות בשכונות סביב הכפר, אבל לא יגורו בו", אומרת אלון. "זה בהחלט הפתיע, אפילו אותי, שאני רואה ביום-יום שלי סטודנטים מתנדבים מהבוקר עד הערב. אבל יש גם מי שמוכנים לקחת את האתגר מבלי לקבל את הדירה היפה ושלל התפנוקים והתמיכה שנמצאים בכפר הסטודנטים. זה מראה בעיני עד כמה הם מחויבים למקום ולתרומה".

את מהרהרת לפעמים באפשרות שלא תצליחו, שהמציאות המורכבת תשבית את כל הכוונות הטובות והחלומות?

"לא. אבל אני לא אומרת את זה מתוך יהירות, אלא מתוך אמונה במקום וביכולת של הסטודנטים. אני בטוחה, שגם אם לא יתממש כל החזון שאני רואה לנגד עיני, כישלון לא יהיה".*  באדיבות הארץ    coby.bs@gmail.com

   

עבור לתוכן העמוד