צל"ש - צעירים למען ניצולי שואה - למתנדבים
הגדל

מגיע צל"ש - צעירים למען ניצולי שואה

 "היא שיתפה אותי הרבה בהיסטוריה והעלתה מולי חוויות דרך עיני הילדה שהייתה פעם וכנראה תישאר שם תמיד. היא סיפרה על הרצח של שני אחיה, על החיים בגטו, על להינעל בבתי כנסת כדי לא להירצח בפוגרום, על הקושי בידיעה שהגנה לא עומדת להגיע והסבירות למות גבוהה מהסבירות לשרוד". מתנדבת מספרת על היחסים שנרקמו בינה לניצולת שואה.

ניצול שואה הוא מינוח קשה עבורי - מורכב, מעניין ומסמל כוח, צלקות, עולם אחר שאין לי שום יכולת להבין או לדמיין, וכאב שאין לו סוף.. אבל גם את הבחירה בחיים. אני בעצמי נכדה ונינה לניצולי שואה, אנשים מדהימים שנותנים לי השראה לחיים והבנה אמיתית על מה שהמילה כוח מסמלת.

 כשראיתי את צמד המילים הללו מופיע בפרויקט התנדבות של המכללה האקדמית אשקלון בה אני לומדת, לא היה לי כל ספק שזאת חוויה מעצבת וזאת ההזדמנות הקטנה והסמלית שלי לתת לאנשים שאני מאמינה שהזכות הראשונית לקבל היא שלהם.

 בשנתיים הראשונות ללימודים לא לקחתי חלק בפרויקט, אולי בגלל שרציתי להגיע לבשלות מסוימת או לדעת שבאמת יש לי את היכולת להיות מספיק קרובה - יחד עם האיזון להיות מספיק רחוקה ולא להישאב לטלטלות הרגשיות שבוודאי מצפות לי עם הכרות אינטימית של המקומות הבלתי נתפסים הללו.

 בשנה השלישית, כשהחלטתי להצטרף לפרויקט, היווה עבורי צמד המילים "ניצול שואה" פאתוס וגבורה וציונות. כשהתחלתי בפרויקט, התמקד הפאתוס לשם "לאה", וזה נהיה הרבה יותר קרוב ומוחשי.. הכרתי את לאה בבוקר חורפי וגשום ולא ידעתי הרבה על הדמות, אולם השתתפתי במספר מפגשי הכנה שעזרו להתמודד ולהבין מה בעצם אני עושה וכמובן את החשיבות שאין לה סוף בעשייה הזו. הייתי מאוד דרוכה לקראת הרגע הזה. ניסיתי לחשוב כיצד לגרום לכך שהיא לא תרגיש מאוימת ממני, לא ללחוץ יותר מדי, להבין שאני נכנסת גם לבית הפיזי של האישה הזו וגם לבית הנפשי הפרטי שלה ושל בן זוגה והכול צריך להיות מתון ומכבד.

 לשמחתי האווירה הייתה נוחה וחמימה ואחרי דקות ספורות של מבוכה קלה ואולי מתיחות מסוימת של הבנת התפקיד במערכת היחסים העתידית הזו, החלה בינינו שיחה על האדם שהיא, על החוויות שפקדו אותה בחיים, על כך שהיא מאמינה שהמצב הבריאותי הלא פשוט שלה הוא בעצם מראה של ההיסטוריה שהיא עברה, וחשוב מכך ראיתי אישה שמעוניינת "בחברה הצעירה שלי" כמו שהיא החלה להגדיר אותי במהלך הזמן.. החיבור היה מאוד נעים וקל, ומכוס תה אחת לשנייה, הדמויות שהיא תיארה לי קיבלו חיים וצבעים, הכאב היה אמיתי והאהבה שלה למדינה וללאומיות הייתה אולי התרופה עבורי בחיים המאוד לא פשוטים והציניים של סטודנטית שמנסה לתפוס מקום במדינה שכלל לא פשוט לחיות בה.

 היא שיתפה אותי הרבה בהיסטוריה והעלתה מולי חוויות דרך עיני הילדה שהייתה פעם וכנראה תישאר שם תמיד. היא סיפרה על הרצח של שני אחיה, על החיים בגטו, על להינעל בבתי כנסת כדי לא להירצח בפוגרום, על הקושי בידיעה שהגנה לא עומדת להגיע והסבירות למות גבוהה מהסבירות לשרוד.. היא סיפרה על לילות וחיים שלמים של שיחזור הרגעים הללו ועל ההבנה שזה חלק ממי שהיא היום.. ועכשיו אני יכולה לומר שזה גם קצת חלק ממי שאני היום.

 לאה עבורי היא שילוב מעניין שבין סבתא לחברה. אני יכולה לדבר וליהנות איתה, לצאת איתה ביחד לטייל (אפילו שזה קשה עבורה אבל היא לא מוותרת), ללמוד ממנה לבשל ולשמוע רבות על מדינת לוב ממנה היא באה ועל כל מארג החיים שם שאני כמובן לא מכירה. הפרויקט הזה מאפשר לי להכיר את הדמות הזו המוחשית הנמצאת מאחורי המילים הגדולות- "ניצול שואה", "קשיש" "אדם בסוף ימיו", ולהבין שכל המילים מצטרפות עבורי כרגע לדמות אנושית אחת -לאה. עבורי מהווה הפרויקט סוג של השראה המסייעת להבין כמה טוב ונכון אתה מרגיש שאתה מתפנה לשנייה מהלחץ של המבחנים והחיים והעבודה ועוצר כדי לעשות טוב לאדם שמגיע לו באמת ויותר מכל לעצמך.

 · הכותבת יערית אטרקצי, משתתפת בפרויקט צל"ש (צעירים למען ניצולי שואה) הפועל ביוזמת המכללה האקדמית אשקלון ובתרומת מלגות המכללה האקדמית אשקלו וקרן 'אלעזרא לזולת'. הפרויקט פועל גם במסגרת תוכנית 'קהילה תומכת' המופעלת ע"י האגודה למען הזקן אשקלון והאשכול לרווחת הקשיש באגף הרווחה באשקלון. · "בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים.  באדיבות ynet

·                         http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4216038,00.html 

עבור לתוכן העמוד