אחרי 76 שנה, צל"ש למתנדבי הבריגדות הבינלאומיות בספרד
הגדל

מכאן למדריד: המתנדבים הארץ-ישראלים לבריגדות הבין-לאומיות בספרד 1936-1938, תערוכה במוזיאון ארץ-ישראל וקטלוג בעריכת גניה דולב, הוצאת מוזיאון ארץ ישראל ויד בן צבי, 2012, 300 עמודים

בקצה הדרך העולה מגראוס - שביל צר המטפס בהרים מיוערים מעל נחל צלול - הפתעה. למלוא העין נגלה אחו ירוק, ובו בקתות אבן כהות וסוסים לבנים: אלה הן בקתות נוארה, מקום היישוב האחרון בהרי הפירנאים, קילומטרים אחדים מדרום לגבול ספרד-צרפת, שהשביל הזה ממשיך וחוצה אותו. והנה הפתעה שנייה: שלט המספר את חשיבות המקום במלחמת האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה. כאן שכנה מפקדה של הבריגדיסטים האנטי-פאשיסטיים, וזו היתה תחנת מעבר שוקקת של מבריחי גבול, בין השאר יהודים, מצרפת לספרד.

הידיעה הזאת לא היתה צריך להפתיע כל כך לולא הדחקתי את מלחמת האזרחים בספרד, שפרצה ב-18 ביולי 1936, לפני 76 שנים. הלא נוארה הוא מקום אידיאלי, רחוק מעין וקרוב למעבר הרים נוח יחסית בפירנאים התלולים, אבל הגעתי לטייל בפירנאים דווקא כדי לשכוח דברים חמים כאלה. גם הטבע מקשה על הזיכרון, מתעקש להמשיך בדרכו, להדשיא דשא ולמחות את עקבות דם האדם.

שום תאריך עגול אינו מצדיק לציין השנה במיוחד את מלחמת האזרחים בספרד, ומה עוד שלא חסרים לנו ימי זיכרון משלנו. בעצם אף פעם לא היו חסרות לנו צרות, בוודאי לא בימי המרד הערבי הגדול שבראשיתו פרצה המלחמה בספרד. אנשי היישוב "הביעו תמיכה בספרד הרפובליקאית ואספו כסף, מזון ותרופות, כדי לסייע לרפובליקה בשעתה הקשה", כותב רענן ריין במאמרו "כניסה מאוחרת", אבל "כמעט כל מגזרי היישוב, כולל קבוצות מקרב השמאל הציוני על גוניהן השונים, הביעו התנגדות לנסיעת צעירים מארץ ישראל לספרד כדי להצטרף למתנדבי הבריגדות הבין-לאומיות".

מאמרו של ריין מופיע בקטלוג החדש "מכאן למדריד: המתנדבים הארץ-ישראלים לבריגדות הבין-לאומיות בספרד 1936-1938", שיצא עם התערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ-ישראל. התערוכה והקטלוג הם מחווה נדירה ליוצאים מן הכלל, שהיו מוכנים להילחם ולמות לא בעד ארצנו, אלא בעד חירותם של עמים אחרים. עוד לפני היציאה לספרד היה עליהם לנצח שתי התנגדויות: זו של היישוב, שקרא להעדיף את המאבק בארץ-ישראל על ספרד, וזו של המפלגה הקומוניסטית, שרוב המתנדבים השתייכו אליה, וגם היא העדיפה שיישארו בארץ וייאבקו בציונות. לימים התנאתה המפלגה הקומוניסטית במי שהפרו את ציוויה אז, והתפארה במתנדבים הארץ-ישראלים. כך עשתה מאוחר יותר גם מדינת ישראל, כפי שמראה רענן ריין במאמרו, המנתח את האופן שבו נהפכו מאאוסטסיידרים לחלוצי המלחמה בנאצים.

המלחמה הגדולה של אותם מתנדבים - שמנו בין 150 ל-250 - היתה בלאומנות. הם נלחמו בה כבר בארץ-ישראל (בערכי העבודה העברית וכיבוש האדמה), ובהמשך טבעי לכך יצאו להילחם נגדה בספרד. למרד של הגנרל פרנקו ברפובליקה הספרדית קדמה התגוששות ארוכה בין שתי תפישות עולם. הצדדים הסתדרו מימין ומשמאל, ועם הראשונים נמנו אנשי הצבא, הכנסייה, בעלי הקרקעות והלאומנים הספרדים, שוללי זכויות המיעוטים בקטלוניה ובחבל הבאסקי, בין השאר. כמה חודשים לאחר בחירתה הדמוקרטית של "החזית העממית", שכללה את מפלגות השמאל, בפברואר 1936, פרץ המרד שהוביל פרנקו, והוא הצליח לגייס מיד את תמיכתם של היטלר ומוסוליני. לצדם של הרפובליקאים עמדו עשרות אלפי הלוחמים המתנדבים, שבאו לספרד מכל העולם. בקריקטורה "הלאומנים", המוצגת בתערוכה, יושבים בסירה אחת כל בעלי הברית של פרנקו: בישוף, גרמני, איטלקי ושני מאורים מצפון אפריקה (המייצגים את הלוחמים הראשונים לצד פרנקו).

רחל בונפיל, אוצרת התערוכה (יחד עם בתיה דונר), במאמרה "בין האישי לציבורי" קוראת את מכתביהם ויומניהם של המתנדבים הארץ-ישראלים לבריגדות הבינלאומיות בספרד. בין השאר מצוטט מכתבו של רוברט אקוויסט (שנהרג במלחמה), הנלהב כולו מהסולידריות הבינלאומית: "צרפתים נלחמים לצד גרמנים נגד גרמנים. מרוקאים או חבשים מפקדים על יחידות בני גזע לבן. כושים משמשים מדריכים פוליטיים לאמריקאים". הדברים, כותבת בונפיל, "מייצגים ערכים אוניברסליים של סולידריות ושוויון ומתארים עולם משולל הפליה וגזענות, שבו מתגלה תודעה חברתית, אוטופית וכמעט משיחית, המתקיימת בדמותה ובזכותה של הבריגדה הבין-לאומית".

בהמשך המאמר מצוטט מכתב אחר (שכתב אבא של לוחם), המחזיר את הקונפליקט בין בינלאומיות לאוניברסליות לתחומי היהדות: "אנחנו השתחררנו, אזי יש לנו תפקיד, והוא לשחרר ארץ מסכנה. האלוהות דורשת עולם תרבותי יפה וטהור... במקום בו היו יהודים ודרכו על אדמה מסוימת או ארץ כלשהי, קם מאבק למען זכויות האדם!" הדברים האלה הופכים על פיה את המשמעות המסורתית של "העם הנבחר": לא לטובת עצמו הוא נבחר, אלא כדי לתקן עולם. זו התפישה היהודית החדשה, שהקומוניסטים היהודים נדרשו לנסח מתוך סתירה, ואחד הניסיונות שלהם היה במלחמה זו. מניין היהודים בין לוחמי הבריגדות מכל העולם נע בין עשרה לעשרים אחוזים, והשיעור הגבוה הזה היה משמעותי בעיצוב דמותו החדשה והמהפכנית של היהודי בן המאה העשרים. חנה ארנדט ראתה חשיבות רבה בלחימת היהודים "הן כדי לתת ביטוי לעמדתם האנטי פאשיסטית, אך גם לשם חיזוק דימוים העצמי".

היתה לכך גם מטרה נוספת, כפי שכתב אחד המתנדבים, שמואל שטמלר: "חייל ספרדי ביחידה שלנו אמר לי שלפני המלחמה הוא חשב שיהודים הם סוחרים, רמאים, ועכשיו הוא רואה מתנדבים יהודים הלוחמים עבור חירות כמו הספרדים". ההתנדבות והלחימה במלחמה הבינלאומית לא רק הוכיחו אם כן שהיהודים מסוגלים לצאת מגדרם ולהילחם למען אחרים; הם הגדירו מחדש את היהודי, כמי שהאלטרואיזם האוניברסלי יכול לגבור בו על האגואיזם והשוביניזם הלאומי.

זו היתה יכולה להיות תחילתה של מהפכה עולמית ויהודית. אבל הרעיון הסולידרי האנטי-לאומני נכשל בימים ההם בזמן הזה. כעבור שנתיים של לחימה עקובה מדם ניצחו פרנקו והלאומנים, ובאוקטובר 1938 נפרדה ספרד מהמתנדבים הבינלאומיים ועד מהרה נכבשה בידי המורדים הלאומנים. ואף על פי כן, מלחמת האזרחים בספרד היא הוכחה לכך שההיסטוריה נכתבת לפעמים בידי המנוצחים. בספרד היא חיכתה זמן רב להיכתב, עד מותו של פרנקו ב-1975, אבל בסופו של דבר ברור היום מי היו הטובים והרעים בסיפור.

בתקופה שההיסטוריה התרחשה ובטרם תיכתב, לא זכו המתנדבים הארץ-ישראלים לברכת הדרך מהיישוב העברי. ניר אריאלי מראה במאמרו בקטלוג "התנדבות מכורח הנסיבות?" שהקומוניסטים הארץ-ישראלים נרדפו בפלשתינה הן על ידי ההנהגה הציונית והן על ידי שלטונות המנדט, ופעמים רבות הם הגיעו לספרד לאחר שגורשו בפועל מארץ ישראל. ב"דבר", עיתון פועלי ארץ-ישראל למשל, התפרסמו לעתים קרובות התקפות עליהם וכן מודעות (המופיעות בקטלוג) של כל מיני ח"מים, המבהירים "שלא השתייכתי ואיני שייך לשום מפלגה" קומוניסטית.

השינוי ביחס אליהם חל, לדעת רענן ריין, אחרי משפט אייכמן. אז "נוצרה זיקה בין המאבק בספרד נגד המורדים הלאומנים ובין הלחימה בנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבקים הצבאיים של ישראל באויביה הערביים". השינוי ניכר בעצרות לאומיות, בהקמת אנדרטה ובהצדעתו של נשיא המדינה חיים הרצוג ב-1986 ללוחמי הבריגדות, "אנשים אמיצים בני אומות רבות... הם התלכדו בחזית משותפת ולחמו נגד האבדון והשואה שאיימו על העולם".
סרטו של ערן טורבינר, "מדריד לפני חניתה", שיצא ב-2006, סיפר ברבים את סיפורם של המתנדבים ההם. הוא הספיק לראיין את אחרוני המתנדבים ולהנציח את עדויותיהם המרגשות של אנשים בלתי רגשנים כמו שמואל סגל. הסרט הזה (ששודר בטלוויזיה הישראלית ומוקרן בתערוכה) הנכיח את המתנדבים הבינלאומיים האלה בסיפור הארץ-ישראלי המורכב והכאוב. המהלך נמשך בתערוכה במוזיאון: דיוקניהם של המתנדבים מכסים קיר מחווה לזכרם. בתערוכה מוצגים מכתבים, תעודות, יומנים, תצלומים מימי המלחמה, וכן גלויות וכרזות. מלחמת האזרחים בספרד היתה מלחמה עממית ודלה ברליקים; ובכל זאת התערוכה מצליחה להיות אסתטית ולהמחיש את המלחמה ההיא, וחשוב לבקר בה למרות הקטלוג, המצוין כשלעצמו.

צריך לשמוח בעצם קיומה של התערוכה החדשה, ובכל זאת אפשר לתהות על התקבלותם של הלוחמים הלא-ציונים הללו במוזיאון ארץ-ישראל ובציבור הישראלי בכלל. קשה להאמין שפועלם של נכדיהם הרוחניים של הלוחמים הללו, בהווה, יזכה לכבוד דומה. אין זו אלא נטייתם העצובה של בני אדם לגלות גיבורים רק בדיעבד, ואז לאמץ את היוצאים דופן, במיוחד אם הם קשורים בשואה, שכל הקשור בה עבר הלאמה. סרטו החדש של ערן טורבינר, "בונדאים" לוכד גם הוא ברגע האחרון ישראלים אחרים שלחמו למען מטרות לא-ציוניות: למען סוציאליזם עולמי ויידיש. מש"ל: "בונדאים", הסרט היפה והחשוב הזה, מתקשה למצוא מימון ורצועת שידור בטלוויזיה הישראלית.

אבל אפשר לבחור בסוף טוב לרשימה הזאת: בהצדעה למחווה החגיגית של "מכאן למדריד": התערוכה והקטלוג. לפעמים, המוסרי והיפה דומים זה לזה, ממש כמו נאות הדשא של נוארה בהרי הפירנאים שבצפון ספרד.

באדיבות הארץ  http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1774883

עבור לתוכן העמוד