עינת שפר-רוט רצה מרטון ומתנדבת
הגדל
הרצה שניצחה את הסרטן מסתערת על מרתון ת"א
כשחייה בשיאם גילתה עינת שפר-רוט מרחובות כי היא חולה בסרטן השד. אבל שפר-רוט היא לא אחת שנכנעת: בתום הטיפולים הקשים היא הבינה שעליה לאתגר את עצמה והחלה באימוני ריצה מפרכים. במרתון תל אביב שיתקיים בחודש הבא היא מקווה לקצור את הפירות
כרמית ספיר ויץ |
בחודש מרס, הוא חודש המרתונים, יצאו לריצה מאומצת עשרות אלפי משתתפים. כולם מתכוננים לקראת הריצה הגדולה - מי מהם במרתון ווינר ירושלים הבינלאומי, ומי מהם במרתון ג'ילט תל אביב-יפו.  
ריצת מרתון, טוענים אתלטים מושבעים, היא לא רק היכולת לרוץ, שהרי כל אחד יכול לרוץ כל יום מטר עד שהוא צובר 42 קילומטר. ריצת מרתון היא יכולתו של האדם להתכנס ארבע שעות בתוך עצמו - ללא הנייד או חבריו, ובלי גירויים חיצוניים - ופשוט לרוץ.
בין עשרות אלפי הרצים נמצאת גם עינת שפר-רוט. שום דבר בחזות שלה אינו מסגיר את העובדה שעד לא מזמן נאבקה בסרטן. עכשיו, אחרי שיצאה לריצת חייה ועברה את השלבים הקשים מכל, היא נכונה להתמודדות נוספת.
המציאות מתהפכת
אל הרזומה של שפר-רוט שכלל חיי משפחה טובים ברחובות, שלוש בנות, בת 12 ותאומות בנות 8, וקריירה נאה בתחום השיווק בחברת היי-טק, נוסף סעיף בלתי מוזמן. לפני כשנה וחצי גילתה כי היא חולה בסרטן השד בדרגה 3 מתוך 4. גוש סרטני גדול פלש אל בלוטות הלימפה ושפר-רוט החליטה לא לוותר - כלומר לצאת למסכת טיפולים כימותרפיים קשים מאוד, לניתוח כריתת שד ולהקרנות ארוכות.
בימים אלה, בין ריצה מפרכת אחת לאחרת, היא מצפה לניתוח שחזור. "אני אדם שפרט לשפעת בשנים האחרונות לא סבל מכלום. אדם בריא, אריה", היא מבקשת להדגיש. "נבדקתי אצל כירורג והוא אמר לי שזה שום דבר. הלכתי לדרכי שמחה וטובת לב אבל אחרי חודשיים וחצי הרגשתי שהגוש גדל, הפך לחם, אדום ומגרד. זה הציק לי. הלכתי אליו שוב והוא צעק עלי: 'למה חיכית עד עכשיו? עופי מהר לממוגרפיה'".
וכך, בגיל 39, גילתה שפר-רוט שהיא חולה בסרטן השד. "כרעם ביום בהיר הבנתי שכל חיי
עומדים להשתנות ושאני צריכה לעבור את כל המסכת שקוראים עליה בעיתונים ושומעים עליה בטלוויזיה", היא מספרת.
"הבנתי שאני צריכה לעבור את כל השלבים שקיימים במלחמה בסרטן - טיפולים כימותרפיים, ניתוח והקרנות. עשו לי מעין תכנית אימונים והבהירו לי מראש בדיוק מה אני הולכת לעבור בכל שלב. שבוע אחד אחרי הגילוי כבר הייתי ממש בתוך העולם החדש הזה. כשאתה מקבל חדשות כאלה אתה נע בין המחשבה שהכל נגמר לרצון להבריא.
"הסתכלתי על הילדות שלי ושאלתי את עצמי:'מה יהיה? לא תהיה להן אמא עכשיו? תהיה מישהי אחרת?'. מצד שני, גם אמרתי:'אעשה מה שצריך ומה שאני יכולה בשביל להיות אמא לבנותיי ואישה לבעלי'. לא היה לי שמץ של מושג איך אתמודד עם זה כי אין שום הכנה למצב כזה. יש עולמות מקבילים בחיים האלה, כדורי ארץ אחרים לגמרי שעד שאתה לא מגיע אליהם אתה לא יודע עליהם. אתה חותך הצידה וחי במעגל צדי, אחר לגמרי משל אחרים.
"כך יצאתי למלחמה. כמו כל השותפות שלי לעניין הזה אחרי שבועיים נשר השיער וזה הדבר שהכי פחדתי ממנו. היה לי שיער ארוך שטיפחתי שנים וברגע אחד באים עם מכונה ומורידים אותו מהראש. הכנתי פאה מיוחדת כדי שאראה כאילו אותו דבר וכשאסתכל במראה אגיד לעצמי שהנה, זאת אני. כך, במשך חמישה חודשים עברתי טיפולים כימותרפיים אגרסיביים".
עם אלו כלים יצאת למלחמה?
"קודם כל נשברתי ובכיתי. אחר כך ניגשתי למאמרים ולכתבות באינטרנט ולמדתי אותם. בהמשך התקשרתי ל' אחת מתשע' ו'לאגודה למלחמה בסרטן' והחלטתי שאני תוקפת מכל הכיוונים. חברה שלי שידכה לי חברה שלה, שהייתה חולה. היא הייתה הגורו, הקביים והמשענת שלי. תמכה בי מאוד.
"היא אדם תכליתי וככזאת היא עזרה לי עם רשימה של מה צריך לעשות כדי להקים משרד של ממש, לקחת קלסר ולערוך את החיים שלי בצורה מסודרת. החיים שלי עברו לדפים. בסופו של יום מהרגע הראשון הכל היה פתוח על השולחן והתנהגנו מאוד בטבעיות. הבנות שלי לא רואות במחלה ובהתמודדות איתה דבר יוצא דופן".
את העבודה היא עזבה למשך שנה. "לא חזרתי אותה עינת", היא אומרת. "ככל שהתרחקתי מהסיפור הזה פיזית ונפשית, זה נעשה יותר קל. כשחזרתי לעבודה זה היה בהתחלה בום. לעבוד כמעט יום שלם, להיות במשרד עם אנשים, לעבוד על המחשב אחרי שלא עשיתי את זה כל כך הרבה זמן. אבל גם נתתי לעצמי מספיק זמן בשביל להתחזק ולחזור לעצמי. עכשיו אני מתכוננת לקראת מרתונים".
היא החליטה לא להישבר. פעמיים בשבוע המשיכה להתייצב בשיעורי הספינינג. גם בימים הכי קשים היא לא ויתרה על ההנאות שהיא מכירה. "זה גם עוזר ותורם להחלמה", היא אומרת. "אתה לא אותו אדם ועוברים עליך דברים מטורפים אבל אסור להיכנע. פשוט אסור.
"צריך להרים את הראש ויאללה, קדימה. נתתי לעצמי בעיטה בתחת וזרקתי את עצמי החוצה מהבית לעבר חדר הכושר עם כל הדרעק והאיכסה שעברו עליי. שמתי מטפחת על הראש ויצאתי לדרך. ככה זה צריך להיות בעיניי. למה לא ללכת על הצד החיובי? אני תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה".

ביום שישי ה-15.3 צפויים להשתתף כ-35 אלף רצים ורצות במרתון "ג'ילט" של עיריית תל אביב-יפו. 14 אלף מתוכם כבר הבטיחו את מקומם באירוע הספורט הבינלאומי הגדול ביותר שייערך בישראל. המרתון יכלול 8 מסלולים: מרתון (42.195 ק"מ), חצי מרתון (21 ק"מ), URBAN RUN (למרחק 10 ק"מ), מרוץ 10 אחוז (4.2 ק"מ), מרוץ אופני יד לנכים, מיני מרתון ילדים (420 מטר) ומרוץ רולרבליידס.
נקודת הזינוק תמוקם בחוף ימה של תל אביב, בשדרות קויפמן וצ'רלס קלור, סמוך למתחם התחנה. משם ימשיך המרתון למסלולי ריצה ברחובותיה ובאתריה המרכזיים של העיר בהם: שדרות רוטשילד והעיר הלבנה, נמל תל אביב וחופי הים, מרכז עזריאלי ומתחם שרונה, טיילת רידינג ופארק הירקון, יפו העתיקה ונמל יפו, אבן גבירול, כיכר רבין ודיזנגוף.
בואי נדבר על ריצה.
"במשך כל חיי היה לי קשה להתמודד עם ריצה. תמיד אמרתי 'שהמשוגעים ירוצו ושיעזבו אותי בשקט'. יותר ויותר אני מבינה שאנשים שרצים עושים לעצמם טוב. אתה מאתגר את עצמך ורואה פרי בעמלך. ריצה זה יותר עניין מנטלי מכיוון שמבחינה פיזית הגוף שלנו בנוי לתנועה, וטוב לו. מנטלית אנחנו עצלנים ולא מאמינים בעצמנו.
"כשחזרתי לעבודה מישהו שלח מייל שיש קבוצת ריצה. אמרתי לעצמי שריצה זה משהו שתמיד שנאתי, פחדתי ממנו וסבלתי כשעשיתי אותו - והנה, הגיע הזמן לאתגר את עצמי, הרי עכשיו הכל קטן עליי. אם עברתי דבר כל כך מטורף ופסיכי, אז את זה אני לא יכולה לעשות? נעלתי נעליים והתחלתי לרוץ".
במשך חודש היא רצה ומתאמנת ותוך כדי מרגישה את השינוי. "כבר בשיעור הראשון השארתי אבק מאחוריי", היא אומרת. "נתתי לעצמי טפיחה על השכם. אני מרגישה שאם אני והסרטן ביחד זו חבילה - כי הרי אדם לא חוזר לעצמו במאה אחוז - אין דבר שעומד בדרכי. אני יכולה לעשות הכל. מיד נרשמתי למרוץ והצבתי לעצמי אתגר. זהו, אני הולכת לעשות את זה".
בספירת המלאי של החיים הנוכחיים של שפר-רוט מופיעים כעת חיי המשפחה, העבודה והקריירה, ודבר נוסף: התנדבות. "הבנתי שקיבלתי כל כך הרבה מאחרים בזמן שהייתי חולה ובשל כך אני חייבת לעשות בשביל אחרים, הקהילה והסביבה", היא אומרת.
"הלכתי להתנדב ב' עזר מציון' ואני מסייעת לכמה משפחות שבהן אחד מבני המשפחה חולה בסרטן. מבחינתי אין אפשרות אחרת. פתאום ראיתי את העולם הזה, שמי שלא נמצא בתוכו לא מכיר, והבנתי שיש המון אנשים שצריכים עזרה ואני רוצה לעזור להם".
היא מתנדבת בהבאת משלוחים במסגרת חלוקה שעורך הארגון לחולים שהמציאות אינה מאפשרת להם לערוך קניות או לבשל. "התחברתי לשתי משפחות שיש להן ילדים קטנים", היא מספרת. "אני לוקחת אותם לכל מיני אירועים שעזר מציון מארגנים, להצגות ופעילויות. בראש השנה הכנתי עוגות דבש והבאתי להם הביתה, שיהיה להם כיף.
"אני יושבת איתם, מדברת איתם ושומרת על קשר הדוק", מספרת שפר-רוט.  "אני מוציאה אותם החוצה לנשום אוויר, לשתות קפה או לסרט ויוצאת עם הילדים לגינה או לפעילויות אחרות. אלה טיפות של שפיות. כשהייתי חולה הבנתי עד כמה זה עוזר - גם למשפחה וגם למי שחולה. הרי המשפחה מאוד סובלת. לילדים יש פחדים וצריך מישהו מבחוץ שירים את הכפפה וייתן להם קצת אור".  באדיבות מעריב http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/435/207.html
עבור לתוכן העמוד