גיא מרוז
הגדל

עסקה משתלמת

פעמיים בחודש אני מתנדב כי הבנתי שאם אני מתפרנס מפתרון בעיות של אחרים, עליי להחזיר משהו. רק שלפעמים זה לא כל כך מצליח

 

אני חושב שלא אטעה אם אומר שלהוציא את המהומות בטורקיה, קצת טילים בסוריה וכחלון אחד - העניין שהעסיק את כולנו היה הפיכתו של נוחי דנקנר לקדוש המעונה התורן, כולל הרעיון לצעדת הכסילים למענו - ראשי ערים רצו להראות לגביר שהם מוכנים להזיע עבורו ולצעוד למענו, ולבסוף דנקנר הבין את גודל השטות וביקש מהם לחדול.

בין כל אלה דיברו המון על כמה דנקנר תורם למען האוכלוסייה במדינה, "מיליונים רבים", אמרו מקבלי המיליונים, וזה נכון. אבל אתם יודעים מה עוד נכון? אני חושב שאני (וכנראה גם חלק גדול מכם) תורם לא פחות ממנו. אם ניקח את מה שיש לי ואת מה שיש לו, נבין שאני כנראה תורם יותר. אני גם משלם מס יותר, אבל לזה לא ניכנס עכשיו.

כן ניכנס לכל העניין של הנתינה ואולי ההתנדבות שכל כך לכאורה חשובה בארצנו. ראשית, רק שיהיה ברור, אנחנו מתנדבים הרבה פחות מאשר באמריקה. זו עובדה סטטיסטית. יש אצלנו המוני עמותות, אבל אלה בחלקן עושות יותר לביתן מאשר לבתינו. אני כן מתנדב. למדתי את זה מאשתי ומסבא שלי. סבא שלי תמיד סיפר על כל התנדבות שלו וטען שבכך הוא גורם לאנשים אחרים להתנדב גם.

אז הנה גם אני מספר: אני מתנדב פעמיים בחודש באופן רשמי, בין היתר כי השכלתי להבין שאם אני מתפרנס מפתרון בעיותיהם של אחרים, אני צריך להחזיר משהו וזה מה שאני מנסה לעשות. אני רוצה לספר דווקא על מקרה שקצת ירחיק אותי מנתינה לחודשים הקרובים: במשך יותר מחודשיים ישב לי על העורק בחור שנקרא לו דני והתחנן שאנהל את טקס חידוש הנדרים שלו ושל אשתו.

שפם? רע מאוד

הוא טען שהיא מעריצה אותי עוד מהתקופה שהייתי פסנתרן במועדוני לילה. הם לא אנשים אמידים והם לא יכולים לשלם (כאילו שהתכוונתי לקחת כסף) ואנא-אנא שאבוא. האירוע יתקיים ביום שישי אחרי הצהריים במושב ליד אשקלון. יום שישי זה היום היחיד שבו אני לא עובד, אבל ברגע קצר של חולשה אמרתי כן והבטחתי שאבוא ואנהל את הטקס. ואורלי, שאל דני, גם היא תבוא? לא (אני חושב שצרחתי עליו), אורלי תבלה עם הילד שלה בזמן הזה ביום שישי, אני אבוא לבד. ביי.


וכך ביום שישי, במקום קריאת העיתונים בואכה שנת הצהריים, נסעתי לקיבינימט פינת טיזנאבי לנהל טקס חידוש נדרים של זוג שמעולם לא הכרתי. הגעתי בזמן כי אני דייקן משוגע, בחוץ חיכה לי שפם גדול עם איש קטן ואמר שלום, אני דני, תודה שבאת. איפה הכלה? שאלתי בצחוק, אבל השפם לא כל כך ענה והסתכל סביב כמחפש דבר מה. אני: הכל בסדר? השפם: איפה אורלי? אני: כמו שאמרתי לך, באתי לבד, אורלי לא הייתה אמורה להגיע ולכן גם לא באה. שנתחיל? השפם: רע מאוד. אני: מה? ? ? השפם : רע מאוד.

הרבה אנשים חיכו לך פה, עכשיו הם מאוד יתאכזבו. טוב, בוא אתה תיכנס. אם הייתי יותר חזק, אם הייתי לומד ג'ודו, אם הייתי בגולני - הייתי כנראה מרביץ לו. אבל לא עשיתי את כל אלה. למדתי פסנתר במקום וחבל. גם לא הלכתי הביתה באותו רגע כדי לא לאכזב את הכלה שכל כך חיכתה ל. . . אורלי . אז אני כנראה לא ארוץ יותר למען אנשים שלא ממש זקוקים לי, אבל אם רק תחשבו על המחקר שהתפרסם לא מזמן וקבע שאנשים שמתנדבים חיים 11 שנים יותר, תבינו שזו אחת העסקאות המשתלמות בשוק.  

 

באדיבות מעריב    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/477/802.html   צילום רועי שפרניק

עבור לתוכן העמוד