מתנדבים מתעדים את סיפורי ניצולי השואה החיים בארץ
הגדל

 

 

"הורגים פה יהודים ואין אוכל"

פרויקט תיעוד קורות חייהם של ניצולי השואה לדורות הבאים מזמין אתכם: קרובי משפחה, חברים ושכנים של ניצולי שואה, לסייע בהנצחת סיפור חייהם לפני תוך כדי ואחרי מלחמת העולם השנייה. במסגרת המבצע יועלו הסיפורים לאתר אינטרנט ממשלתי שישמר את הסיפורים למען הדורות הבאים. לפניכם סיפור חייו של נחמיה הוכמן

שמי נחמיה הוכמן. נולדתי בזאקשובק, מחוז לובלין שבפולין. אבי, ישראל, היה בעל חנויות אטליז ואמי, זלאטה, עקרת בית. היו לי 2 אחים גדולים: חיים ואשר ו-3 אחיות: מרים, פייגה ואתי. הספקתי ללמוד 3 כיתות בבית ספר של גויים. אהבתי לעזור לאמא בעבודות הבית ובמשלוחים לחנויות האטליז שלנו. הקונים בחנויות היו יהודים וגויים כאחד והיחסים בינינו היו טובים.

 

גדלתי בבית מסורתי: היינו שומרים שבת וחג ומזמינים עניים לחגוג איתנו. בבית דיברנו יידיש ופולנית, הוריי היו הולכים לתיאטרון ביידיש. כילד רציתי להיות סוחר ולהמשיך לעבוד בעסק המשפחתי. 

"אתה נראה כמו גוי אז תברח"

החיים השתנו כשהגרמנים נכנסו. פחדנו לצאת החוצה והייתה תחושה של חוסר ודאות. הוקם היודנרט שדרש מהיהודים להתייצב בתחנת הרכבת לעבודה. במקביל הם גם חיפשו בקדחתנות יהודים לעבודה ולקחו את אחיי. אני ושאר המשפחה ברחנו למחבוא בתקרה ליד המחסנים שלנו. כשאחותי ירדה מהמחבוא להביא אוכל תפסו אותה וכשבאו לתפוס אותנו אמי אמרה לי: "אתה נראה כמו גוי אז תברח" ,נתנה לי שקית עם זהב וכסף ואכן ברחתי.  

את הוריי ואחיותיי לקחו הגרמנים והגויים הפולנים. הגעתי לאסם של גוי ונאלצתי לתת לו את הזהב והכסף כדי שיחזיק אותי. התחבאתי באסם בתוך ערימת הקש שם והרגשתי מבוהל ומפוחד. הוא תיאם מפגש ביני ובין 2 אחיי ובני הדודים שלי שלחמו בשורות הפרטיזנים.  

אחרי כמה זמן הוא פחד להחזיק אותי וביקש שאעזוב אז הלכתי ליער לחפש את אחיי.

במשך ימים חיפשתי ולא מצאתי אותם אז ביודעי כי ישנו מחנה עבודה בבוזין - 10 ק"מ מזאקשובק - החלטתי ללכת לשם כדי למצוא יהודים. בהגיעי לשם הקאפו אמר לי לברוח כי "הורגים פה יהודים ואין אוכל", אך אני החלטתי שגורלי יהיה כגורל שאר היהודים ונשארתי שם.

 עבודה יומיומית קשה

גילחו את שערי, סימנו אותי בצלב קרס אדום על הברכיים והגב. בכל בוקר היה מסדר ("אפל" בגרמנית) והגרמנים היו הורגים עשרה אנשים על כל אדם שהיה בורח. כך, באותו היום, הצלתי עשרה אנשים משום שאחד ברח ונספרתי במקומו. לכן גם נתנו לי שם אחר, את שמו - יצחק רוזן.  

החיים במחנה היו קשים - מעט תה בבוקר וכיכר לחם אחת ל-10 אנשים לכל היום. הרבה אנשים היו דחוסים בקסקרטין הארוך, שלושה אנשים מתכווצים בכל "מיטה" ללא שמיכות ומזרונים כמובן.  

לאחר המסדר היו שולחים אותנו לעבודה מהבוקר עד אחה"צ בכל מיני מפעלים - אני עבדתי במפעל הנקלברג (henkel). במפעל תיקנתי כנפי מטוסים ורחצתי חלקי מכונות. האחראי שם העריך את העבודה שלי והיה מחביא עבורי סנדוויץ' במגירה של הכלים. עבדתי גם בהכנת מטאטים מענפים שביער. משם שלחו אותי למחנה סטאלווולה (ליד קראקוב). שם עבדתי בהתכת ברזל וייצורו מחדש לתותחים וכלי מלחמה.  

באותו הזמן הייתי בערך בן 13 אבל לא חשבתי על בר המצווה כלל ולמעשה אפילו לא ידעתי מהו התאריך, מתי שבת וכו'. בסטאלווולה הייתי קרוב לשנה ואז לקחו אותי לפלאשוב - מחנה ענק עם הרבה אנשים כולל הונגרים. לעיתים עבדנו בתוך המחנה ולעיתים היו לוקחים אותנו לקראקוב להעמסה ופריקה של משאיות.  

"אין מקום במחנה בשביל הזבל הזה"

אחר כך לקחו אותנו ברכבות לאושוויץ. שמעתי את המפקד שם אומר: "אין לי מקום במחנה בשביל הזבל הזה" ולכן לקחו אותנו למחנה גרוס-רוזן. תנאי הנסיעה ברכבת היו מאוד קשים, שכבנו על הרצפה אחד על השני, בסביבות 100 איש בקרון קטן, אנשים מתו בדרך ושכבנו על גופותיהם.  

מדי פעם הגרמנים זרקו מעט אוכל פנימה דרך החלק העליון של הקרון שהיה פתוח ומי שהצליח לתפוס משהו הרוויח. במשך כל הזמן הזה חשבתי הרבה על המשפחה, מי נשאר בחיים ובכלל מה יקרה איתי בעתיד. משם המשכתי למחנות ווכנהיים ובוכנוולד  - מחנה ענק שבכניסה היה השלט "העבודה משחררת" ובתוכו צריפים רבים ובלוק של ילדים שם ישנו.
 

פעם ביום, בצהריים, נתנו לנו לאכול מרק דלוח. משם המשכנו לקראווינקל (krawinkel) - עבדנו בהכנת בונקרים ותעלות על ידי פיצוצים בעזרת דינמיט. משם חזרנו לבוכנוולד דרך ווימאר (Weimar) אחר מכן המשכנו לטרזינשטט

(theresienstadt) שם חליתי בטיפוס שנמשך כשבועיים שלושה במהלכם הרגשתי חולשה וצמא בלתי פוסקת. שם גם השתחררנו על ידי הרוסים והחיילות הרוסיות טיפלו בי עד שהבראתי. 

היחיד שנשאר בחיים מכל המשפחה

לאחר השחרור פגשתי שתי בנות דודות שלי שהוחזקו גם הם בטרזינשטט. היה לי רצון עז לחזור לזאקשובק ולמצוא את המשפחה אך האנטישמיות שם עדיין הייתה בשיאה ולכן נסעתי ללודג', שם פגשתי בקרוב משפחה שלי שלחם לצד אחיי בפרטיזנים - ברש רוייזנר. הוא סיפר לי ששני אחיי נהרגו בקרבות. היה לי קשה לשמוע את הבשורה הזו ולאט לאט הפנמתי שלמעשה אני היחיד שנשאר בחיים מכל המשפחה.  

הסוכנות היהודית דאגה לי שם למזון ולכל מה שהייתי צריך. בלודג' פגשתי גם את בן דודי נחמיה ברונר ואת שני אחיו אותם לא פגשתי למעשה מאז שהוחזקנו במחנה בוזין יחד. החלטתי בכל זאת לנסוע לזאקשובק עם נחמיה וחיילים סובייטים. הלכנו שם לבניין העירייה, קיבלתי מהם דרכון ורק אז נודע לי בן כמה אני!! וגם שיש לי שני שמות פרטיים (נחמיה ברק הוכמן).  

בנוסף אמרו לי שפוצצו את הבית שלי מכיוון שאחיי החביאו שם נשק אז מכרתי את השטח עליו עמד הבית בתמורה ל-100 דולר. את שתי חנויות האטליז שלנו שללו ממני בטענה שהן היו מושכרות וכבר לא שייכות למשפחה (כמובן שמדובר בשקר). ברש התחתן, החליט לנסוע לאמריקה והזמין אותי להצטרף אליו אך אני רציתי לעלות לארץ ישראל ולהתגייס לצבא.  

פניתי לארגון בית"ר וזה דאג לכך שאגיע ברכבת לוינה ביחד עם נחמיה ברונר. משם המשכנו ללינץ למחנה גדול של הסוכנות היהודית, אחר כך לסנט מריין (מחנה נוסף של האו"ם בו סיפקו אוכל וצריפי מגורים) ומשם לאדמונט, שם עברנו קורס נהיגה על משאית בחסות הסוכנות היהודית.  

היה שם מחסן שהכיל נשק צ'כי והוסתר בשל החשש מהבריטים ששלטו באותה העת בארץ ישראל וכך לימדו אותנו גם להשתמש בנשק. את כל המסע הזה עשיתי ביחד עם נחמיה ברונר אך באדמונט התפצלנו בשל הרצון של הסוכנות להעביר לארץ ישראל קודם כל את הצעירים כדי שיוכלו להתגייס לצבא ונחמיה היה מבוגר ממני ב-15 שנה.  

מאדמונט המשכנו יהודים רבים לכיוון הגבול עם איטליה, חצינו אותו ברגל, משם הגענו לנאפולי ואז עלינו על האונייה קאזרטה (Caserta) שכללה בין היתר גם סוסים ובהמות.

 

"בשר טרי" בארץ

בעת המסע באונייה התרגשתי מאוד ותחושה זו אף גברה כשראיתי את חופי ארץ ישראל. עגנו בנמל חיפה בסוף 1948. משם לקחו אותנו (כ-15 נערים) לבית ליד, קיבלנו מדים ונשק ומשם המשכנו ללטרון שם קיבלנו את הכינוי הלא מחמיא "בשר טרי".  

חיילים רבים נהרגו בזירת הקרב שם אך אני ועוד חייל ניצלנו משום שהג'יפים שלנו התקלקלו ולא יצאנו לשטח הלחימה. הוצבנו בחיל חימוש בצריפין ושם נהגנו בטנקים, אחר כך מוניתי לנהג בוס של אלוף משנה. כל אותה תקופה לא היה לי בית ולמעשה "גרתי" בבסיסים הצבאיים. היו לי כמה חברים בקיבוץ נען (מוישה גלקופ ושושנה ויצחק שטיינברג) והייתי עושה אצלם שבתות וחגים וכן בן דוד בת"א שהייתי מבקר מדי פעם.

 

ישראלה - על שם ישראל

חתמתי שנה קבע בצבא כי הבוס שלי היה מרוצה מעבודתי. השתחררתי מצה"ל בשנת 53' ועברתי לגור בגבעתיים. רס"ר הבסיס בו שירתתי סידר לי עבודה בחברת האוטובוסים "דן" שם עבדתי במשך 40 שנה (53'-93'). בשנת 54' הכרתי את אשתי לעתיד ציפורה ולדימירסקי בבית של חברה, היא הייתה נגנית בפסנתר והתחתנו

בשנת 55'. לאחר מכן עברנו לגור אצל חמתי בר"ג.  

לאורך שנותיי בארץ השתתפתי בכל מלחמות ישראל. בתי זהבה נולדה בשנת 56' בדיוק כששירתי במילואים במבצע סיני. כיום היא מורה לפסנתר ויש לה שני בנים ובת. בשנת 63' נולדה בתי ישראלה (קרויה על שם אבא שלי). היא למדה מחשבים ועוסקת בתחום - גם לה יש שני בנים ובת. בני משה נולד בשנת 67',הוא עובד כעו"ד ונולדו לו 2 בנות ובן. העיקר להיות בריאים!! נחמיה.

 

מתעדים את סיפורי ניצולי השואה החיים בארץ

במסגרת התכנית הממשלתית להכרה והוקרה בניצולי השואה החיים בישראל, החליטה ממשלת ישראל על תיעוד סיפורי חיים של ניצולי שואה החיים עמנו. כחלק מתכנית "לדורות", המשרד לאזרחים ותיקים ויד ושם הקימו אתר אינטרנט בו מרוכזים סיפוריהם של ניצולי שואה אודות קורותיהם בתקופת השואה, כיצד שרדו את מוראותיה, עלו ארצה וחיים בישראל עד היום.

 

איסוף הסיפורים מבוצע על ידי מערך מתנדבים ייחודי של המשרד לאזרחים ותיקים, המגויס, מוכשר ומופעל באמצעות עמותת רוח טובה והסוכנות היהודית, המתנדבים מקבלים הכשרה מתאימה ופועלים בפריסה ארצית. בפני הניצולים עומדת, במקביל, הבחירה להעלות את סיפורם על הכתב גם בכוחות עצמם, או בעזרת בני משפחותיהם. מדינת ישראל, באמצעות המשרד לאזרחים ותיקים ובסיוע הסוכנות ויד ושם, מעניקה אות ותעודת הוקרה לכל המשתתפים שסיפורם תועד במסגרת התכנית. 

"התיעוד עורר בי הערצה על כוחו הבלתי נלאה". עם המתנדב אלעד אבלגון  

קיימת חשיבות רבה לאסוף ולתעד את קורות חייהם של ניצולי השואה, לשמוע ממקור ראשון מפי הניצולים את שחוו על בשרם בתופת. לצד סיפור השואה, במיזם מתעדים את התקומה של ניצולי השואה, ואת תרומתם של האבות המייסדים לבניית המדינה. כמובן שהסיפורים מפי אלה שהיו "שם", ישמשו את הדורות הממשיכים במלחמתם בהכחשת השואה, המתגברת ברחבי העולם.

 

בואו לתעד, בשבילם ובשבילכם

אלעד אבלגון, המתנדב שתיעד את סיפורו של נחמיה הוכמן, מספר: "בתחילה פגשתי את נחמיה כדי  למצות את זכויותיו במסגרת פרוייקט "לעד" של הסוכנות היהודית והמשרד לאזרחים ותיקים. סיפורו המרתק 

גרם לי להציע לו לתעד את סיפורו במסגרת פרוייקט "לדורות"- פרוייקט בו סיפוריהם של ניצולי השואה מתועדים ומועלים בהסכמתם לאינטרנט וזאת לצורך חיזוק הקשר בין הדורות ושימור זיכרון השואה.

 

תיעוד הסיפור מפי נחמיה עורר בי תחושת הזדהות חזקה עם סבלו שכן הוא איבד את כל משפחתו בשואה ובנוסף עורר בי הערצה על כוחו הבלתי נלאה במסעו לארץ ישראל ושיקום חייו בה.

 

לעיתים, כל מה שאדם זקוק לו זו אוזן קשבת, יחס.. ובתמורה מקבלים פרספקטיבה אחרת על העולם והשראה. אני קורא לכם ליטול חלק בפרוייקט בשבילם, אבל גם בשבילכם".

 

·         ניצולי שואה? קרובים לניצולים? כדי להעלות את סיפורכם לאוויר היכנסו לאתר "לדורות" או פנו למשרד לאזרחים ותיקים במוקד 8840*.   

·         דרושים מתנדבים עם לב: עמותת רוח טובה מזמינה אתכם לקחת חלק בתיעוד סיפורים מרגשים נוספים כאלה ובסיוע לניצולי שואה במיצוי הזכויות המגיעות להם. למעוניינים נא לפנות לרוח טובה בטלפון: 1700-505-202 או דרך אתר האינטרנט.  באדיבות ynet  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4396362,00.html

 

עבור לתוכן העמוד