מתנדבי ליצנות הרפואית במתנ"ס גבעת שמואל
הגדל

הצחוק יפה לבריאות: על ליצנות רפואית

אין גיל להתנדבות: שחר ילון, נערה בת 14, תלמידת תיכון, מתנדבת בבתי חולים כליצנית רפואית, ומביאה רגעים של שמחה למאושפזים. למרות שלעיתים מדובר במראות לא נעימים, היא לא שוכחת רגע את המטרה, "זאת הזדמנות גדולה עבורי כאדם לקבל מהחולים חיזוק למשימה החברתית שלנו לתת"

זה התחיל במקרה. אחותי מעיין סיפרה לי על השתלמות לנוער כ"פרחי ליצנות רפואית" ושהיא עצמה הייתה פעם אחת וזה היה מדהים. מכאן יצאתי למסע מדהים שכל כולו נתינה, התנדבות וערבות הדדית.

 

המסע החל במספר חודשי הכשרה לפרחי ליצנות הרפואית, שקיימה יחידת הנוער במתנ"ס גבעת שמואל, מתוך רעיון ערכי המעודד התנדבות אצל חולים המאושפזים בבתי החולים. מה שנראה לנו בהתחלה כסוג של חלום - שתוך זמן קצר נוכשר להיות דור צעיר של ליצנים רפואיים, נעלה חיוך ונפיג את תוגת החולים - התממש מאד מהר.

 

להעניק את הצחוק לאחרים

נפגשנו פעם בשבוע למשך שלוש שעות, למדנו שם להשתחרר, להיות חופשיים, איך לגשת לחולה ולהורים שלו. למדנו טכניקות שונות של עשיית קסמים, פעילויות של אלתור ונגיעה במשחק ובתיאטרון. בעיקר למדנו, , בתוך תהליך אישי וקבוצתי, להוציא את השמחה והצחוק שלנו ולהעניק אותם לאחרים.

 

החבורה העליזה. להנעיק לאחר אך גם לעצמך 

 בהתחלה, היה לי חשש לא קטן בלב. איך החולים יגיבו? איך להתנהג עם חולים? צעירים בגילי, בדרך כלל, לא מסתובבים בבתי חולים ופחות חשופים לאירועים ומחלות, מהן סובלים אנשים. למרות ההכשרה וההכנות – לא ידעתי בדיוק למה לצפות.

 היום, במבט לאחור, זה היה פשוט מדהים. כשהגענו למחלקות הילדים, עם פרץ העליזות והשמחה, הילדים התחברו אלינו ונסחפו לשעה ארוכה של חיוך ושכחה מהכאב ומהמחלה. החיבור לא מתקיים רק ביננו לבין הילדים אלא גם להורים. הצלחנו להתקרב להורים, לצחוק איתם, לדבר ובעיקר לתת להם קצת זמן לשכוח מהמחלה ולראות את הילד שלהם שמח ונהנה.

 תמיד אומרים לנו בבית הספר, שאנחנו דור העתיד, שעל הכתפיים שלנו המשימה של הנהגת הדור הבא. אני מרגישה, שכבר עתה, הרבה לפני שהגעתי לגיל 18, אנחנו עושים פעילות חברתית חשובה מאד.

״את תחזרי אליי מתישהו, נכון"?

אני לא יודעת אם אני מייצרת אופטימיות אצל החולים, אבל מה שבטוח הוא, שאנחנו נותנים להם קצת הפוגה מהשגרה הלא פשוטה בתוך בית החולים. כשאנחנו שם, הפנים אומרות הכל. אנשים וילדים שמחים לראות אותנו ורוצים שנשאר עוד ועוד. היה ילד מקסים ששאל אותי אם אני אבוא מחר. כשאמרתי לו שלא בטוח שאוכל, הוא המשיך לשאול אם אני אוכל לבוא בעוד יומיים או שבוע. בסופו של דבר הוא וויתר אבל אמר לי: ״את תחזרי אליי מתישהו, נכון"? אלו משפטים שנחרתים עמוק בתוכי ואני מודעת לשליחות וההתנדבות הכה חשובה שלי.

 

נכון, לא תמיד המראות נעימים. יצא לנו, כקבוצת ליצנים, לפגוש ילדים קטנים, או זקנים, כשהם מחוברים למכשירים רבים והמראות לא נעימים. המבחן האישי שלי, ושלנו כקבוצה, הוא להוציא את שמחת החיים שלנו לחולים, לתת להם רגע של שמחה ואופטימיות, כי זוהי המשימה החברתית שלנו: להעניק לאחרים שמחת חיים.

 

לא פעם יצא לי להיות במחלקות שבהן מאושפזים קשישים עריריים. הרגעים שאנו באים למיטה שלהם, שרים וצוחקים מעניקה להם הרבה מאד. היא מדליקה את החיים שלהם. הרגע שלנו איתם עושה להם את היום.

הדבר החשוב, כך הסתבר לי, הוא שההתנדבות היא לא רק הענקה לאחר. היא גם הענקה אישית. זאת הזדמנות גדולה עבורי כאדם לקבל מהחולים חיזוק למשימה החברתית שלנו לתת. אני מרגישה שלא פחות ממה שאני נותנת לחולים, אני מתחזקת מהם. זה מחדד בי את תחושת האחריות ומעצים את סל הערכים האישי שלי.

·  רוצים גם אתם לעשות טוב? הצטרפו עכשיו ליום מעשים טובים והבטיחו את מקומכם ביום שכולו חגיגה של מעשים טובים 

 ·   לפרטים נוספים - "יום מעשים טובים" גם בפייסבוק .

באדיבות    ynet

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4628650,00.html 

 

עבור לתוכן העמוד