מכינת צור שלם מכינה צעירים במצוקה לשירות קרבי ,מקצוע ולהתנדבות
הגדל

 

הדור הבא של סטף ורטהיימר

"אני אעבוד עד שארגיש שזה לא בראש שלי, אבל בינתיים אני משקיע. גם אם לא ארצה את זה יותר - יהיה לי מקצוע ביד" ■ מכינת צור שלם מכינה צעירים במצוקה לשירות קרבי ומכשירה אותם במקצועות החרטות ועיבוד השבבים - התחום שממנו מגיע הוגה הרעיון והמממן הכמעט בלעדי - סטף ורטהיימר

.

לקראת הגיוס הוא חיפש באינטרנט מכינה קדם-צבאית שתכשיר אותו לשירות צבאי, ונתקל במכינת צור שלם שבגליל המערבי, שם מכינים את החניכים לשירות קרבי בנח"ל, אבל נותנים להם גם הכשרה מקצועית כדי שיוכלו להשתלב בתעשיית החרטות ועיבוד השבבים - התחום שממנו מגיע הוגה הרעיון להקמת המכינה והמממן הכמעט בלעדי שלה, סטף ורטהיימר. "קיבלנו כאפה", מתאר שירקולקר את הימים הראשונים במכינה, שבהם היו צריכים להתרגל לסביבה חדשה ולשגרה תובענית. זה גם הייחוד של צור שלם: החניכים לא באים מבתים מבוססים או ממעמד הביניים, אלא ממשפחות בעלות רקע סוציו־אקונומי נמוך, ונתקלו בדרך כלל בקשיי הסתגלות במוסדות החינוך.

"זה פרויקט מיוחד ויוצא דופן", אומר דן פרת, שהיה המנהל הראשון של המכינה, וכיום אחראי על החינוך וההכשרה בעמותת צור לבון שייסד ורטהיימר ומפעילה תוכניות הכשרה מקצועיות נרחבות. "אנחנו רוצים לעשות משהו שהוא לא בית ספר. לקחת ילדים שלא הצליחו במערכת, ילדים מרקע סוציו־אקונומי חלש עד חלש מאוד, שהנתונים הצבאיים שלהם הם כאלה שאם היו מגייסים אותם זה היה לתפקידי תומכי לחימה - ובעצם אומרים 'בואו ננסה לראות אם הם באמת כאלה כישלונות'. המלה מכינה לא ממש מדויקת, כי זו תוכנית ארבע־שנתית שהמכינה היא רק החלק הראשון שלה. הילד בא מרצונו, זה לא בית ספר שמכריח אותו. אנחנו אומרים לו: 'תראה, אתה לא ילד ממעמד גבוה וחזק שיכול ליהנות מפעילויות העשרה. אם אתה לא הולך לעבוד ולהרוויח או לא מתגייס כי חייבים, אז אנחנו רוצים לתת לך עסקה טובה כדי שתוכל להתחיל את החיים חזק יותר'".

חיי המכינה. "לרוב החבר'ה שבאים הנה אין צל של מושג מה זאת תעשייה"עופר וקנין

להוציא את החניכים מקצה המסדרון

שמונת החודשים הראשונים של המכינה מתמקדים בהכנה לשירות הצבאי: אימוני כושר, עמידה בזמנים וביעדים, שיעורי מורשת ועוד - והכל על הר מבודד סמוך לפארק התעשייה לבון, המשקיף על כרמיאל. החניכים גם מקבלים טעימה מעולם התעשייה באמצעות שיעורים תיאורתיים על חריטה ועבודה בסדנה. אחרי שנתיים וארבעה חודשים של שירות צבאי קרבי חוזרים החניכים, על חשבון הפז"ם, ללימודי תעודה. בהתחלה, מתאר פרת, הם מבינים "מה זה להיות בעל מקצוע בתחום המתכת". סדר היום דורש מהחניכים הסתגלות: הם מתעוררים ב-6:00 בבוקר והולכים לישון ב-23:00 בלילה, עוברים סדנאות ואימונים כשהם מנותקים לגמרי מהסביבה המוכרת להם. אפילו הטלפונים הסלולריים נשארים בחדר.

פרת אומר שאחד הדברים הראשונים שעושה צוות המכינה הוא לבנות לחניכים "תמונת עתיד", כהגדרתו. "הם צריכים לדמיין מה הם רוצים להיות. הם הגיעו ממקום שממנו תמיד זרקו אותם, הם קיבלו מסר שהם כישלונות - ואז לא רואים כלום כשמסתכלים קדימה. הציור של תמונת העתיד הוא החלק הראשון בעבודה לקראת התמונה. אז חייבים לתת להם ביטחון, לאפשר הצלחות קטנות, חייבים להסביר שהדרך ארוכה, שאפשר ליפול, אבל צריך לדעת לקום".

כדי ליצור את התמונה היפה שאותה מתאר פרת, מתמודד צוות המכינה עם קשיים רבים בדרך. ישראל סגל, מנהל המכינה, אומר שלעתים יש חיכוכים עם החניכים, ומתוך 54 חניכים שהתחילו את התוכנית ביולי, יסיימו אותה רק כ-45. "בשבועיים־שלושה הראשונים יש חבר'ה שאומרים שזה גדול עליהם, והם צודקים. יש חבר'ה שיודחו בהמשך בגלל חוסר שיתוף פעולה", מסביר סגל. לדבריו, גם גיוס החניכים לא קל, וחלק מהם פשוט נבלעים במערכת החינוך. "כשאנחנו מאתרים את החניכים, הם בקצה המסדרון או בקומה מינוס 1, והם מעבירים את הזמן שם. אבל קשה לבקר את מערכת החינוך, ובהרבה מקומות אתה מרגיש שמגלגלים את הבעיה הלאה".

שמונת החודשים הראשונים של המכינה מתמקדים בהכנה לשירות הצבאי: אימוני כושר, עמידה בזמנים וביעדים, שיעורי מורשת ועוד עופר וקנין

רבים מהחניכים לקחו חלק בפרנסת הבית. איך הם מתמודדים עם הניתוק הזה?

"זו סוגיה כואבת ומוכרת. בתפישת העולם שלי, ילד לא צריך לטפל בהורים שלו בשלב הזה. נניח שאתה שליח בפיצה במשרה מלאה ומרוויח 5,000 שקל בחודש. אין לך מקצוע. יש לך עבודה מכובדת, אבל לא מקצוע. זו עבודה עד שלב מסוים. אתה לא יכול לפרנס את הבית וזה לא התפקיד שלך. החניכים יבינו שאם הם יתאפקו ויקבלו מקצוע, תהיה להם יציבות. אני אומר להם שמלצרות היא לא מקצוע, זו עבודה. תמצאו מקצוע, תהיו מקצוענים במשהו, יהיו לכם הרבה יותר אפשרויות בחירה.

"לצד זאת, מכיוון שהרבה מהם עוזרים למשפחה, יש איזושהי אפשרות לעבודה בסופי שבוע. אנחנו עוזרים להם להתקבל למקומות עבודה סביב המקצוע שלנו. אנחנו קשורים לישקר והיא יכולה לקבל כמות מסוימת של חניכים שצריכים ורוצים להתמקצע ולהתקדם. הם לומדים יומיים בשבוע את התחום המקצועי, וביום שישי הם יכולים לבוא לישקר ולראות איך זה עובד שם באמת - ובשכר".

יעקב קסה, 21, מחיפה, למד עד כיתה ט' בבית הספר עירוני ג' בחיפה, והרגיש שהוא נבלע בתוך המערכת. הוא מספר על החברים בשכונה שהעבירו את הזמן בשתייה ברחוב, והרגיש שהוא צריך חיזוק. לכן הוא ביקש לעבור לפנימיית אדם חברה וטבע בכרמיאל, "כי רציתי מסגרת שתחזיק אותי. היה להם קשה להחזיק אותי. הייתי חוצפן, ומה שהייתי חושב - הייתי עושה עם הידיים. היו מעיפים אותי כל שבוע. אבל היתה להם סבלנות כלפיי, כי האמינו שאני יכול להשתנות. התחלתי להתפתח שם".

לקסה יש נקודת מבט שונה על המכינה בצור שלם, שאליה הגיע בהמלצת המחנכת שלו. "שאלתי אותה: 'מה מכינה?'. לא ידעתי מה היא מציעה כי לא חשבתי בכלל על מכינה. היא אמרה שכדאי לי, כי אני ארכוש מקצוע. שמעתי מקצוע, אז זה ישב לי טוב בראש כי אין לי בגרויות. ראיתי שהמכינה יכולה לחזק גם את הביטחון העצמי שלי וגם זה משך אותי. לקראת סוף התיכון הבנתי שאני אסיים צבא - ולא יהיה לי כלום, וכאן אני יכול לקבל מקצוע. הביטחון שיהיה לי מקצוע אחר כך, זה חבל על הזמן. יצאתי מהמכינה בן אדם סקרן. בכל יום ראשון מביאים מרצה אורח מתחומים שונים, וזה גורם לנו לחשוב. גיליתי שאני גם סקרן, ופיתחתי כל מיני יכולות".

דן פרת: "החניכים שלנו צריכים לדמיין מה הם רוצים להיות. הם הגיעו ממקום שממנו תמיד זרקו אותם, הם קיבלו מסר שהם כישלונות — ואז הם לא רואים כלום כשמסתכלים קדימה. אנחנו חייבים לתת להם ביטחון, לאפשר הצלחות קטנות, להסביר שהדרך ארוכה, שאפשר ליפול, אבל צריך לדעת לקום"עופר וקנין

איך החברים שלך בחיפה הגיבו לכך שאתה הולך למכינה?

"הם היו מאושרים. הייתי טמבלול כזה, מופרע. אמרו שאני בטח לא אצליח - ועוד במקום שבו רוכשים מקצוע. זה דירבן אותי כי אמרתי שאני אוכיח להם. כשאני חוזר הביתה, אני רואה שיש לי חברים שנמצאים באותו מקום. הם רואים שהשתניתי ומעריכים את זה. הם מתים לעוף משם, אבל לא זזים. הם לא רוצים להיות יותר בשכונה שם. אני בקושי נמצא כיום בשכונה. מה שעושים שם כל הזמן זה לשתות".

קסה נמצא כיום בפרק השני במכינה - בחודשי ההכשרה המקצועית המקיפה שאחרי השירות הצבאי. הוא מספר שהוא רוצה להמשיך לעבוד במקצוע שרכש, כי זה מעניק לו ביטחון כלכלי. "אני אעבוד עד שארגיש שזה לא בראש שלי, אבל בינתיים אני רוצה את זה, ומשקיע. גם אם לא ארצה את זה יותר - יהיה לי מקצוע ביד".

בת עמי סדן, 23, מדריכה במכינה זו השנה השנייה. לדבריה, חשוב להעניק לחניכים יחס אישי - וזו הסיבה שיש מדריך אחד על כ-11 חניכים. "בשיחת הפתיחה עם החניכים אני אומרת שאמון הוא דבר חשוב, ושאני יוצאת מנקודת הנחה שמה שהם אומרים לי זה אמת. רבים מהם לא הצליחו בלימודים, ופתאום הם מקבלים מקצוע. זה מפחיד אותם, כי מצד אחר הם מאוד רוצים לקבל תעודה ומצד שני זה דורש מהם לשבת בכיתה - וזה קשה לחלק מהם. אנחנו מנסים לעזור להם בהנחיות איך ללמוד, לשבת בכיתה, מה כדאי לעשות במצב של בעיות קשב וריכוז. מוצאים פתרונות ביחד. הם רואים את החשיבות בהכשרה המקצועית, ולכן הם מוכנים להשקיע כל כך. זה לא כמו עשרה חודשים של מכינה 'שגר ושכח'. הם עוברים תהליך, ויודעים שאנחנו מלווים אותם לאורך זמן. אנחנו מלווים אותם בצבא, מבקרים אותם, מייעצים להם. יש מדריך שמלווה אותם לאורך הלימודים וגם אחר כך מדברים אתם, מבררים אם הם יודעים איך לבנות קורות חיים, וזה עוזר להם לצאת לאזרחות".

סגל אומר שהמכינה מעניקה ללומדים בה אפשרות בחירה לחיים. "אף אחד לא מחויב לעבוד בתעשייה, אבל לחניך שיוצא מפה יש הרבה יותר אפשרויות בחירה. אני מסתכל על הבוגרים שלנו, שיוצאים יותר מגובשים ועם אפשרויות בחירה. הם שוכרים דירה במעלות או בנהריה, מחזקים את הפריפריה ועובדים בתחום עם חברים. אני לא יודע אם הם יעבדו בזה לאורך שנים, אבל גם אם הם יעבדו בזה רק שלוש שנים - זה בסדר".

בר שירקולקר: "זה הדבר היחיד שממנו אני יכול להתקדם בחיים"עופר וקנין

עלייה מהירה בשכר

אחרי שהחניכים מסיימים את הקורס המקצועי, מלווים אותם מנטורים שיעזרו להם להשתלב בשוק התעסוקה. יורם בן סימון, הרכז המקצועי של העמותה, אומר שהשכר ההתחלתי של מי שיבחר לעבוד בתחום מיד אחרי סיום הקורס גבוה ברוב המקומות ב-10%–15% משכר המינימום, מה שמעניק לחניכים תמריץ להשתלב בשוק במקום לבחור בעבודות טיפוסיות של חיילים משוחררים. "העלייה בשכר מהירה מאוד, והיא תלויה בכישורים וברצון. אבל הם מקבלים תעודה ויודעים שהם מסוגלים ללמוד, להבין ולהתקדם".

עד כמה יש לחניכים בכלל הבנה של התחום?

"לרוב החבר'ה שבאים הנה אין צל של מושג מה זאת תעשייה, וגם אם הם יודעים משהו - זה לא עיבוד שבבים. הם מדמיינים מקום שחור, מלוכלך ומג'ייף, אבל זה לא. אנחנו מראים להם מה מחרטה ומה זה כרסומת. ובכל זאת, לא תמיד האסימון נופל והם מבינים את העניין, אבל אנחנו עושים את המקסימום כדי שהם יבינו מה זה".

בן סימון, שעוסק בכל תוכניות הלימודים המקצועיות של עמותת צור לבון, מוטרד מהיעדר החינוך הטכנולוגי־מקצועי בישראל. "השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות. בתור רשת, אנחנו עוסקים בחינוך מקצועי. הרעיון של הרשת הוא להציג מודל: אנחנו לוקחים פרויקט, מריצים אותו ומראים למדינה שאפשר לעשות את זה. אם יהיו עוד 20 מכינות כאלה בארץ, כמובן שהן לא יוכלו להיות ממומנות על ידי גורם פרטי, אבל אם יראו שזה עובד, שזה רץ ויש מנגנון, אנחנו יכולים לסייע. אנחנו מקימים בתי ספר תיכוניים ופועלים גם בבתי ספר חזקים. יש לנו פרויקט בבית הספר הריאלי בחיפה ובגימנסיה הרצליה ובשנה הבאה זה יורחב. אנחנו מקימים מגמות שבהן לומדים כרסום, חריטה, הדפסת תלת־ממד, בקרה ועבודת מחשבים". לדבריו, תוכניות ההכשרה לא אמורות לקדם רק לימודי תעודה, אלא להכשיר את הדור הבא של הצעירים שילכו ללימודי הנדסת מכונות. "האנשים מחולקים באופן טבעי לכאלה שיש להם יכולות אקדמאיות וכאלה שיש להם את החוכמה בידיים", אומר בן סימון.

הלימודים במכינה והשהות בה ניתנים לחניכים בחינם, אבל משרד החינוך אינו מתקצב את המכינה, מכיוון שהיא אינה עומדת בהגדרה של מכינה קדם־צבאית לפי חוק המכינות שחוקק ב-2008, שקובע כי מכינה קדם־צבאית היא "מסגרת חינוכית המיועדת בעיקרה למיועדים לשירות ביטחון וליוצאי צבא, ושמטרותיה הכנת החניכים לשירות מלא בצבא הגנה לישראל וחינוך למעורבות חברתית ואזרחית".

על פי החוק, בסמכותו של מנכ"ל משרד החינוך לאשר מכינות שיעמדו במסגרת החוק, בהתאם לאישור ועדת החינוך של הכנסת, אך אסור למכינות לספק מסגרת לימודית כדי לא ליצור מצב שבו חניכים יתחילו לימודים אקדמיים במסווה של הכנה לצבא. כך נוצר מצב שדווקא החניכים שמגיעים מרקע סוציו־אקונומי חלש, בעוד שמכינות אחרות שגובות כסף מהחניכים ומשרתות בעיקר את בני מעמד הביניים והגבוה מקבלות תקצוב של עד 23,500 שקל לחניך. "זו מסגרת יקרה: משקיעים כאן בחניך, ביחס חניכה, בתוכנית העשירה, בתוכנית המקצועית שעולה הרבה כסף. שואלים מי יכול לעשות את זה? ואומרים, אההה... רק סטף יכול", אומר פרת. "אנחנו עוזרים לילדים שנמצאים במסלול הידרדרות ברור לעולם הפשע. אפשר לחשב כמה כל אחד מהם היה יכול לעלות לרשויות הרווחה או לרשויות בתי הכלא. התוכנית הזו רצה ארבע שנים וחצי. מיליארדר פרטי צריך לעשות את זה? הרי ברור שאפשר לפתוח עוד עשר מכינות כאלה. החניכים מתדפקים על הדלת.

"חוק המכינות קובע שאסור לתת לימודים שיש להם משמעות של תעודה - תעודת בגרות, תעודת מקצוע - כי זה מפר את הקביעה שהחניכים באים רק להעשיר את עצמם, ללמוד ולהתנדב. אנחנו לא יכולים לבוא לילדים מהרמה הנמוכה ביותר ולהבטיח להם רק העשרה והתנדבות. אתה רוצה לתת לחבר'ה משהו אמיתי ביד, אבל אז אנחנו לא עומדים בחוק המכינות. אם ילד מבקש לעשות השלמת בגרות במתמטיקה, לשון, או אנגלית, אנחנו עוזרים לו - ואז אנחנו שוב לא עומדים בתקנה של חוק המכינות, אבל אנחנו ניתן לו את האנגלית".

שירקולקר יודע כבר עם תחילת המסלול שלו במכינה, ולמרות קשיי ההסתגלות, שיש לו הזדמנות בידיים. "זה בונוס. לא תיכננתי לבוא ללמוד מקצוע. יש לי רק 12 שנות לימוד, זה לא הרבה. מציעים לך פה מקצוע. זה הדבר היחיד שממנו אני יכול להתקדם בחיים. חוץ מזה מה יש לי?"

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "מתוך החשיבות שמייחס המשרד להכנת כלל בני הנוער לשירות משמעותי, ובעיקר בני נוער מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, יזם המשרד לפני כשנה תקנה חדשה לתוכנית הכנה לשירות משמעותי המיועדת לכלל האוכלוסיות - מכינות אופק. התקנה נתמכת על ידי משרד החינוך על פי תבחינים. גם השנה ייצא קול קורא בתקשורת לגופים אשר יהיו מעוניינים להיתמך, ובקשתם תיבחן. התוכנית החינוכית בתקנה החדשה מאפשרת יותר התנדבות בקהילה, למידת מיומנויות וכן אפשרות להשלמת בגרות במקצוע אחד או הכשרה מקצועית בהיקף מצומצם. צור שלם לא פנתה למשרד לקבלת תקצוב. באם תפנה, היא תיבחן בהתאם לקריטריונים".

       באדיבות הארץhttp://www.themarker.com/markerweek/1.2723940

עבור לתוכן העמוד