מועדון הגלישה שמטפל בנוער בסיכון נמצא בסכנת סגירה

כבר תשע שנים שגולן גוטיירז מקדיש את חייו לשיקום נוער בסיכון. אולם כעת, מועדון הגלישה המעורב שהקים והפך עבורם לבית חם נמצא בסכנת סגירה. “זה כמו ללדת ילד שאתה לא יכול לעזוב", הוא אומר
11/01/2017 15:00
אחרי למעלה מ־20 שנה של נתק, פגשתי אותו. מקועקע, פנים קשוחים וזיק של שובבות בעיניים. בינתיים התחתן פעמיים והביא ארבע בנות לעולם. פרט לבנות, יש לו גם בנים. 17 בני נוער שמגיעים אליו לבוטקה בין חוף גורדון להילטון, בהם אחד שעבר בין שמונה משפחות אומנה, ואחד שהיה ילד זרוק על החוף. לכל אחד מהם סיפור. אצל גולן ישראל גוטיירז, שהיה עד לפני שנים ספורות בעליו של משרד גבייה בכיכר אתרים, הם מצאו מקלט. 

הילדות שלו כולה תלישות ועקירה, ניסיון להתמקם ושוב עקירה. הוא נולד בשארם א־שייח, אופירה. אחרי הפינוי עזבו ההורים לכרמיאל. משם נדדו למושב יערה בגליל העליון ואז הרחיקו לאיים הקנריים בעקבות הפרנסה. הגעגועים שלו היו קשים מנשוא, והוא החליט לחזור לארץ, הפעם לפנימייה בשדה בוקר. שוב בחזרה לקנריים, ומשם למצפה רמון, למשפחה מאמצת. רק בכיתה ד’ למד לקרוא. בגיל 16 שרף את בית הספר ונשפט. “העונש הכי גדול לא היה המעצר, לא הנידוי ולא עבודות השירות, אלא הכעס והאכזבה של המשפחה המאמצת”, הוא מספר בתמצית. שוב קנריים, שוב חזרה לארץ בגיל 19 לטובת שירות צבאי מקוצר (“היה קשה לשכנע את צה”ל שכדאי להם לגייס אותי. אני גאה בעצמי מאוד שסיימתי את השירות”). 

בחניה שמול המשרד שלו היה הבוטקה של עבד מיפו, השומר בחניון. סאמר, בנו בן ה־10 של עבד, היה מגיח לשחק אצלו משחקי מחשב במשרד מדי פעם. ילד מופנם, בעייתי, בודד. יום אחד נכנסו לים יחד. אחר כך הגיעו שנתיים של גלישת סאפ. “בתוך המים אנחנו מקולפים מכל התארים ומכל הקליפות. הים לא סופר אף אחד. כולם חווים את אותה חוויה במפגש על הגל. זו נקודת המוצא”, אומר גוטיירז. תוך זמן קצר תפסה השמועה כנפיים והחלו להתקבץ שם נערים. הוא החליט להצטרף לקורס מאמני גלישה בווינגייט. למועדון קרא “לוקאל”. כולם מגיעים מרקע של פשיעה – דקירות, תיקי עבירות רכוש וסמים. 

בזמן שהם איתו במועדון, אין להם יותר התנגשויות עם החוק או עם הסביבה. חלקם חזרו ללימודים, ואפילו מצטיינים בהם. “הם הופכים להיות אזרחים ובני אדם יותר טובים ויותר פרודוקטיביים", הוא אומר. "הכלל הבסיסי - שלא ישקרו לי. פה הכל מתחיל. אם אני עובד עם האמת אני יכול לתקן ולהתמודד. לא קל להם, כי השקר הופך לדרך חיים כדי לשרוד. אני הדבר הקבוע בחיים שלהם. גיליתי שזה סוג של גזירה. הרי תמיד ברחתי מדברים חשובים. פה זה כמו ללדת ילד שאתה לא יכול לעזוב. אני לא רוצה רק טפיחות על השכם. רק להאיר לאנשים את העיניים ולבקש מכל מי שיכול – שיבוא. המועדון משכיר ציוד ומעביר שיעורי גלישה. כל פעילות אצלנו היא בעצם תרומה”. 

זה מועדון הגלישה המעורב היחיד בארץ. דרוזי אחד, שבעה ערבים ותשעה יהודים. הפעילות הזאת, שנמשכת כבר תשע שנים, הפכה לעמותה מסודרת ורשומה לפני שנתיים. כל שישי הם מתכנסים יחד לארוחת ערב. הכל הוא מממן מכיסו. משרד הגבייה הפך למועדון שפתוח 24 שעות. לכל ה־17 יש מפתחות. גוטיירז הוא סמן של גבולות רחבים עבורם. אם הם פורצים אותם, יש מי שיחזיר אותם לתלם. גם אלו שנחשבים בעיני החוק לבוגרים, נשארים. התוצאות המקצועיות מדברות בעד עצמן. הם בעלי דירוג עולמי ואלופי הארץ בסאפ. “אין פה שום עניין כספי. רק מלאכת תיקון מתמשכת”, הוא מדגיש. עכשיו הפעילות הזאת בסכנה. הכיס שלו התרוקן. אני מסתכלת על הילד הזה שנהג לפזר אבקת קסם על המציאות הלא פשוטה שלו, רואה איזה מבוגר הוא הפך להיות ומבינה שאני מוכרחה לכתוב עליו. שרק ימשיך.

באדיבות מעריב

http://www.maariv.co.il/Parents/Article-569740


עבור לתוכן העמוד