מיוחדים במינם

6/07/2019
מיוחדים במינם (הגדל)

הוריו של נועם זרביב בן העשר התקשו לראות את בנם יושב כל הזמן בבית, בלי אף חבר בן גילו, צמא לקשר. נועם, שגר בבית הגדי, סובל מלקות למידה הנקראת דיספרקסיה ורבלית – הפרעה שבאה לידי ביטוי בקושי בשימוש ובהפנמת שפה. מאז שעבר לבית־ספר חדש לחינוך מיוחד, הלקות משפיעה באופן מהותי גם על חיי החברה שלו.

והנה, לתוך היאוש נכנסה קרן אור: ורדה טל, סטודנטית לחינוך מיוחד שהפכה לחונכת שלו. "שלחו אלינו מלאך משמיים", אומרים דקלה ויגאל, הוריו של נועם, ועיניהם מתמלאות בדמעות. דקלה מספרת ש"עובדת סוציאלית של המועצה יצרה איתי קשר ושאלה אם אני מעוניינת שיצמידו לנועם סטודנט. ישר אמרתי לה לא. היה לנו בעבר, מפרויקטים אחרים, סטודנטים שבאו לתת כמה שעות התנדבות. אבל הרבה פעמים הם לא היו מגיעים, היו מאחרים ולא מחויבים באמת.

"למרות הסירוב שלי, היא ביקשה שאנסה פרויקט חדש, 'מיוחדים במינם', והחלטתי לתת לזה צ'אנס. לא התחרטתי. ורדה היא אישה מדהימה, אנרגטית, שכל הזמן מחויכת. אכפת לה מהבן שלי בצורה שאני לא יכולה לתאר. הפכנו להיות משפחה אחת גדולה. היא לא באה רק לשעות שהיא חייבת, אלא עושה הרבה מעבר". 

האמא מספרת שהחיבור ההתחלתי לא היה מובן מאליו. "נועם התבייש מאוד. קשה לו להיפתח לאנשים שהוא לא מכיר. אבל היא פשוט זרמה איתו, לא נלחמה על תשומת הלב שלו ומהר מאוד הוא הרגיש הכי בנוח בעולם", היא מספרת.

ומה כוללת החונכות? "הכל מהכל. היא מסייעת לו בשיעורים, לוקחת אותו לטיולים, סתם ככה הולכת איתו ליער לעשות מדורה", אומרת האם.

"כל המשפחה מחכה למפגשים איתה", מוסיף יגאל, אביו של נועם, "יש לה שלושה ילדים והוא ממש כמו ילד רביעי בשבילה. בנוסף לחונכות היא מקנה לו ערכים, עושה מעבר למה שצריך, עוזרת לו ותומכת בו. אני מאחל לכולם חונכות כזו".

וכשנועם נשאל מה הוא הכי אוהב לעשות עם החונכת שלו, הוא משיב: "אני הכי אוהב לעשות את הפעילויות שהיא מכינה לי. אתמול עשינו חוג קרמיקה".

ורדה החונכת היא סיפור מרגש בפני עצמה. היא החליטה להתחיל ללמוד בגיל 46, כשהיא היא אמא לשלושה. למרות העומס, היא החליטה לקחת על עצמה את תפקיד החונכת, פעילות שתמורתה היא זוכה למלגת לימודים מטעם מפעל הפיס.

"החונכות הזו היא מתנה נפלאה שזכיתי בה". אומרת ורדה. "התחלתי אותה עם חששות וספקות לגבי היכולת שלי לעמוד בלוח הזמנים לצד מסגרת הלימודים האינטנסיבית וגם לגבי זהות הילד שאוצמד אליו. נוכחתי לגלות ילד מדהים ביופיו ובייחודו. בפגישה הראשונה, הוא ראה אותי מתקרבת לביתו – וברח. לקחתי לטיול רגלי את אחותו ואת חברתה, הוא הצטרף, ומאז הכל היסטוריה. נועם ושני אחיו ואני ושניים מילדיי הפכנו לחבורה עליזה. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ואפילו יותר. הוריו מקסימים וחמים ואפילו לסבתא התחברתי. התאהבתי. לא אוותר על הקשר בינינו גם לאחר שפרויקט החונכות יסתיים".גם אצל הראל עמר בן ה־14, המצב החברתי הלך והפך לבעיה. הראל, שלומד ב"מגן הלב" באשדוד, הוא ילד מלא שמחת חיים, עם חיוך מאוזן לאוזן. עם זאת, יש לו קושי מסוים בקריאה ובכתיבה ולפעמים קשה לו להתבטא, בייחוד בחברת ילדים בני גילו. כתוצאה מכך, הוא החל לחוות ניתוק.

"הפרויקט הציל אותו", מתרגשת אמו, תמר. "הוא היה צריך מישהו חוץ ממני שאיתו הוא יוכל לשחק, לדבר, וזה בדיוק מה ששיר החונכת עושה. בימים שהיא נמצאת אני יודעת שטוב לו – ואני רגועה. הוא לומד בבקרים אבל אחר הצהריים הוא היה מנותק לגמרי מבחינה חברתית. חוזר מבית־הספר בשעה שלוש בצהריים ואין לו מה לעשות, משתעמם. חיפשתי המון איך אפשר להעסיק אותו, ועכשיו הפרויקט ממלא לי יומיים בשבוע. זה מדהים. איתה הוא צובר המון חוויות וזה מבורך. הוא מחכה למפגשים, הם מדברים מעבר לשעות החונכות ושומרים על קשר דרך הפלאפון".

הראל מחייך ואומר: "שיר היא חברה שלי. אני אוהב לעשות איתה הרבה דברים אבל בעיקר לעבוד בחוברת הציורים. אני מאוד אוהב לצייר".

"שיר החונכת", או שיר עידן (24) בשמה המפורש, חששה שיהיה לה קשה לחנוך ילד עם צרכים מיוחדים. תוך כמה דקות מרגע ההיכרות כל החששות שלה התפוגגו. "מי שמכיר אותו קצת מיד יכול לראות שהוא ילד קסום", היא מספרת, "התחברנו דרך שירים שהוא מאוד אוהב, משחקים ויצירות. לאט לאט גם התחלנו לצאת מחוץ לבית, לגן שעשועים, לדואר ולסופר, כדי ללמד אותו כיצד להתנהל בחיים האמיתיים.

"כשאני רואה שהוא נהנה, מחכה לי, מתקשר לשאול מתי אני מגיעה, שואל ודואג לשלומי – זו באמת הרגשה מספקת. חייבים להגיד שלעשות תואר זה לא דבר זול. המלגה תרמה לי מאוד עזרה לי לממן את הלימודים ולהיות רגועה. אבל הכי חשוב: אני מרגישה שקיבלתי יותר ממה שנתתי כי הצלחתי לגעת בלב של ילד שכולו טוב ורצון ללמוד ולדעת".

מי שעומדת מאחורי הפרויקט, שהוא, למעשה, פרויקט דגל של המועצות מרחבים ושדות נגב, היא רעות לנדאו (32). "לבעלי יש אח עם פיגור וצרכים מיוחדים", היא מספרת. "ההורים של בעלי תמיד היו צריכים למצוא מישהו שיהיה איתו אחר הצהריים כי לא הייתה לו אף מסגרת להיות בה. זו חוויה מאוד קשה להורים. הם כל הזמן סביב הילד, יודעים כמה הוא בודד וכמה קשה לו. ההורים של בעלי אפילו לקחו שנת חופש כי לא היה שום בית־ספר שייתן להם מענה. ואז גיליתי שמפעל הפיס מעוניין לחלק מלגות לסטודנטים שיתנדבו בקהילה. כבר ידעתי שבמכללת 'חמדת הדרום' יש סטודנטים לחינוך שמחפשים התנסויות וישמחו למלגות, אז החלטתי לחבר בין כל המרכיבים האלה – וכך נוצר הפרויקט".

ואיך החלטתם על השם?

"לא אהבתי שקוראים להם בעלי מוגבלויות. אני דווקא חשבתי עד כמה הם מיוחדים. בדרך שלהם הם נותנים לנו אור, התבוננות על עצמנו, הופכים אותנו לאנשים יותר טובים".

הסטודנטים שמתנדבים בפרויקט לומדים כולם חינוך מיוחד. "כדי לחנוך ילד עם צרכים מיוחדים חייבים אוריינטציה", אומרת לנדאו, "לא כל אדם יכול לחנוך ילד שהוא אוטיסט. כל הסטודנטים עברו אצלנו ראיונות קבלה נוקשים. המשפחה נקשרת, הילד נקשר, ויש בעייתיות אם אתה לא מביא מישהו מכוון מטרה, שמבין את הקשיים. צריך מישהו שמבין שהמלגה היא האמצעי, לא המטרה".

 

 

 

באדיבות YNET

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5535730,00.html

(הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" בשיתוף מפעל הפיס)

צילום:ליאור אוחנה

עבור לתוכן העמוד