לוחמי הפאבלות

10/07/2019
לוחמי הפאבלות (הגדל)

בכניסה לבית הספר בשכונת אטה שבפאתי לימה אנחנו מבחינים בקיוסק קטן. ילדה בת 11 עומדת שם ליד הדלפק ואמונה על מכירת הממתקים. אחד החברים ואני ניגשים אליה להתעניין במרכולתה. "כמה זה עולה?", אנחנו מצביעים על חבילת סוכריות זרחניות. היא נוקבת בסכום שווה ערך לכ־20 אגורות. "וזה?", אנחנו שואלים על חטיף מלוח כלשהו. "זה יחסית יקר", היא מציינת: בערך שקל וחצי.

היא סוקרת אותנו היטב, כיצד אנחנו מזמינים ממתק ועוד ממתק. אני מחזירה לה מבט ותוהה לעצמי על מה היא חושבת עכשיו. האם היא מבינה שבעולם הזה חיים אנשים שיש להם יותר ואנשים שיש להם פחות. אבל הילדה כלל לא נראית מבואסת: היא מגניבה לעברנו חיוך קטן וחוזרת לענייניה.

הילדים בפאבלות, שכונות העוני, הם ילדים שמחים. זה הדבר הראשון שרואים אצלם, ולא משנה באיזו שכונה. הם קופצים עליי, מחבקים אותי, משחקים בשערותיי כאילו מעולם לא שמעו על המושג דיסטנס. הצרות מהם והלאה, או אולי יש איזה אושר פשוט שהם גילו ואנחנו עדיין לא.

הגעתי ללימה יום קודם לכן, והעיר קיבלה את פניי במזג אוויר סתווי אפלולי ובסבר פקקים יפות. אומרים עליה שהיא אחת הערים הפקוקות ביותר בעולם, וזה נכון. נסיעה מהמתנ"ס היהודי שאנחנו לנים בו ועד לפאבלות אורכת יותר משעה, בין השאר בגלל הכבישים הבלתי סדורים. "לימה האפורה", מכנים אותה תושביה, משום שכל הבא אליה מרגיש שהוא נקלע לתוך עננת ערפל או זיהום אוויר, או שילוב מוזר של שניהם.

אחרי טיסה מעייפת בת 20 שעות, הגעתי לחדר במתנ"ס עם מזרנים על הרצפה. גיא ארנון, מנהל המשלחת לפרו של עמותת "לוחמים ללא גבולות", הודיע לי שהחבר'ה עדיין עסוקים בהתנדבות וצפויים לחזור רק אחר הצהריים. הוא הציע לי להתרענן לפני שיבואו, כי "צפוי להיות תור במקלחות". אלא שגם עכשיו לא היו מקלחות: במתנ"ס נערכו שיפוצים, והעובדים סגרו את זרם המים. 20 שעות טיסה, ואין לי אפילו איך להתנקות. לא נותר אלא להמתין שחברי המשלחת יגיעו ויפתרו את הבעיות.

נשכבתי על איזה מזרן ונמנמתי קלות. אחרי שעה קלה התעוררתי לשמע קול צחקוקים וצעקות. "שלום, אני יערה", ניגשה אליי אחת מחברות המשלחת, ומיד אחריה באו כל השאר, התעניינו בשלומי ושאלו איך הייתה הטיסה. בגדיהם מלוכלכים בצבע, פניהם מותשות, אבל האורחת שזה עתה הצטרפה אליהם קודמת לכול. באותו רגע ידעתי: התנאים יהיו מינימליים, האוכל יהיה בסיסי, שעות ההתנדבות יהיו קשות, אבל האנשים יפצו על הכול.

זו הפעם הראשונה שעמותת "לוחמים ללא גבולות" מגיעה לפרו. הארגון שהקימו גילי כהן, בועז מלכיאלי ויאיר אטיאס, יוצאי יחידת דובדבן, פעיל כבר ב־13 מדינות ברחבי המזרח, דרום אמריקה ואפריקה. מדי כמה שבועות מתארגנת קבוצה של מטיילים – רובם ככולם סיימו זה עתה את שירותם הצבאי – ובמהלך הטיול הגדול הם מקדישים שבועיים מזמנם להתנדבות באזורים הפחות פוטוגניים של מדינת היעד. עשרות אלפי ישראלים כבר השתתפו במיזם. "הרעיון הוא לנצל את הפלטפורמה המטורפת הזו, של המוני חיילים משוחררים שמסתובבים ברחבי העולם", מסביר לי ארנון. "הם ממילא מטיילים כבר, אז למה שעל הדרך לא יעשו טוב?"

החיים עצמם

בית הספר של אטה ממוקם למרגלות פאבלות צבעוניות שמקיפות אותו. יש משהו אסתטי בעולב הצבעוני הזה, מין כיעור יפה. מדי בוקר יורדים המוני ילדים לבית הספר, שמורכב מכמה צריפים המשמשים ככיתות לימוד, ובמרכזם רצפת בטון מחוספסת. מדובר במבנה זמני שאמור להשתדרג מתישהו, אבל בפרו זה יכול לקחת גם שנתיים. האשכול הצעיר בבית הספר, שכן זכה למבני קבע, לא מרשים הרבה יותר. ולמרות הכול, הילדים מגיעים בשמחה לבית הספר, בתלבושת אחידה, מסורקים בקפידה וחלקם אפילו מעונבים. את יום הלימודים הם פותחים בשיעור התעמלות, שנקרא כאן "פיזיקה".כשאנחנו נכנסים למתחם, מבול של ילדים קופץ עליי בתוך שניות. הם לא ראו אותי מעולם, אבל זה לא מפריע להם. אחר כך הם מתיישבים בכיתות, דרוכים לקראת השיעור של מתנדבי הארגון. הידיים מכות על השולחנות במנגינה של we will, we will rock you, שהוחלפה במילים "אטה, אטה, אטה!". מימיי לא ראיתי ילדים נלהבים כל כך מיום לימודים. "אינגליז, אינגליז", הם פוצחים בקריאות שמחה. החשמל נופל לפתע. עניין שבשגרה, כנראה, כי להם זה לא מזיז. הם מדקלמים את שיר האותיות שלמדו בשיעור הקודם: "איי פור אפל, בי פור בננה".

"הדבר הראשון שאתה מזהה אצלם הוא הצורך ללמוד אנגלית", אומר לי עמית מזור, בוגר יחידת החיזוי של חיל האוויר, שהגיע להתנדב בארגון מיד אחרי שירותו הצבאי. "הם יודעים שהשפה הזו קיימת, ומבינים שהיא הכרטיס שלהם החוצה – אבל אין מי שילמד אותם. המורים שלהם לא יודעים מילה באנגלית. כשאתה מסיים שיעור ופתאום הם צועקים לך 'רד! בלו! ילו!', אתה אומר לעצמך – נכון, אף אחד לא יצא מפה עכשיו דובר אנגלית שוטפת, אבל לפחות פתחנו להם את הסקרנות. אולי משהו ייכנס בסוף, בזכות זה שהם פגשו אנשים חדשים, ראו משהו אחר".

המשלחת קרויה "צוות בר", ומוקדשת להנצחתו של שם סג"מ בר רהב, שנפל בצוק איתן. גם שאר משלחות העמותה מנציחות בשמותיהן לוחמים שנפלו במבצע ההוא בעזה. בטרם היציאה למשימה, בעודם בארץ, פוגשים המתנדבים את בני משפחתו של הנופל ומשוחחים איתם עליו ועל פועלו. "יש כאן תופעה ייחודית", אומר ארנון. "מקבץ של ישראלים שיוצאים בהמוניהם לאיזשהו מקום, יכולים לעשות שם את ההסברה הישראלית הכי טובה שיש. כי בסוף, לא כל העולם יודע באמת מי אנחנו, ואיך באמת מתנהל הצבא שלנו".

העמותה קיימת משנת 2013, וכבר הספיקה לשגר משלחות לארגנטינה, ברזיל, פרו, גואטמלה, מקסיקו, הודו ונפאל, ובקרוב יצאו גם משלחות לווייטנאם ולפנמה. "המטרה שלנו היא שכל חייל משוחרר שיוצא לטיול אחרי הצבא, יתחיל אותו בפרק התנדבות באזור שבו הוא מטייל. שזה יהפוך למסורת", הסביר לי מנכ"ל העמותה גילי כהן בטרם יציאתי למסע.

המיונים למשלחות קפדניים. מתוך כ־300 מועמדים שניגשים, מתקבלים כעשרים איש בלבד. "במיונים את מתבקשת לצייר בית, עץ ומשפחה, ולכתוב כשלושים מילים על עצמך", מספרת אופק דרורי מאור־יהודה, חברה במשלחת. "את הציורים מפענחים אנשי מקצוע, ויש ריאיון מתועד שמסווג את המועמדים. הם לא מחפשים טייפ־קאסט מסוים לדעתי, אלא שהמשלחת תהיה מגוונת ותכיל מרחב של כישרונות. כל אחד שיושב פה שונה לגמרי ממי שיושב לידו, והמכנה המשותף הוא אנשים שלא שמים במרכז את עצמם".

פעילות העמותה מתבססת על תורמים. אחד המרכזיים שבהם הוא איש העסקים מוטי זוננפלד, שהקים את "קרן דניאלי" לזכר בתו הצעירה דניאלי, שנספתה בתאונת דרכים בהיותה בת 20. "לצוות שיצא לברזיל הם החליטו לקרוא על שמה", מספר לי זוננפלד. "כמדומני, היא הבחורה היחידה שאינה חיילת שקיבלה משלחת על שמה. זה התאים לריו־דה־ז'ניירו, משום שדניאלי נולדה שם ותמיד הייתה בה הרוח של עזרה לזולת, ובטח לעניי עירך.

"הפאבלות הן לא מקום שקל להסתובב בו, זה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. יותר קשה מדרום תל־אביב בשעות הלילה. והמתנדבים האלה מגיעים לשם ועושים עבודת הסברה נהדרת כשהם מראים את הפנים היפות של ישראל".

ההכנות למשלחת לא מתחילות במדינת היעד. לפני צאתם עוברים החברים שלושה ימי סמינר, ואף מתנדבים באזורי מצוקה בישראל. לאחרונה החלה העמותה להתמקד גם בהכנה מנטלית לטיול עצמו. "בכל שנה כעשרה ישראלים יוצאים לטיולים כאלה ולא חוזרים", אומר זוננפלד בכאב. "את שומעת על ההוא שנהרג ברפטינג וההיא שנפלה בטרק. לכן הבינו בעמותה שצריך לשים דגש גם על הבטיחות בטיול. אנחנו מחלקים למתנדבים ערכה שמזהירה אותם מפני סכנות ומלמדת אותם ממה להימנע בכל מדינה. אם נצליח להציל אחד מעשרת המטיילים שחוזרים לארץ בארון – עשינו את שלנו. ויש תוצאות. אנחנו רואים שאחרי ההתנדבות הם ממשיכים את הטיול באופן יותר בוגר ובשל ומודע לסכנות. גם המגע עם אוכלוסיות שנלחמות על ההישרדות, מפגיש אותם עם ערך החיים עצמם".

שפת הילדים

ההתנדבות בפרו רחוקה מלהיות קייטנה. כל בוקר מתחיל בהשכמה מוקדמת, בסביבות השעה חמש וחצי, ובנסיעה לארבעה בתי ספר באזורים הקשים ביותר של לימה. שעות הבוקר מוקדשות להעברת מערכי שיעורים בכיתות, ובצהריים פונים המתנדבים לשיפוץ מבנים ושיפור מראה בית הספר.

אנחנו עומדים מול קירות בית הספר הזמני באטה, אוחזים בידינו פחי צבע ומכחולים, ומנסים להכניס קצת גוונים לנוף. אני מנצלת את כישורי הציור שלי כדי לאייר לילדים את פו הדוב וחזרזיר, וכמה מהם בוהים בי בסקרנות כשאני משרבטת במכחול. השמש קופחת מעלינו, ארוחת הצהריים שנקבל תהיה קרירה ובסיסית, ובכל זאת המתנדבים עליזים וחדורי מוטיבציה. עם חולצה אחת לצביעה וחולצה נוספת למערכי השיעורים הם יעבירו את כל השבועיים האלה, ולא תשמעו שמץ תלונה.

"חשוב לנו להגיע צנועים", אומר ארנון. "אנחנו באים לכאן עם קופסאות אוכל מוכנות, לא מתאים שנפתח פה שולחן ונאכל כיד המלך. התלבושת פשוטה ונושאת את סמל העמותה ודגל ישראל. לחלק מהילדים כאן יש חולצה אחת, זוג מכנסיים אחד וזוג נעליים אחד לימי השבוע. את יכולה לראות שרבים מהם נועלים נעליים מאותו סוג, כי מדי פעם מגיעות לפה חברות ופשוט פורשות עודפי נעליים ומחלקות להם".

באחד מצריפי הכיתות מזור וחבריו מעבירים לילדים שיעור על יבשות. רוב חברי המשלחת דוברים ספרדית בסיסית בלבד, והעמותה משתדלת שבכל כיתה יהיה לפחות מתנדב אחד דובר ספרדית שוטפת, ולפעמים גם מצוותת מתורגמנים כדי להקל על התקשורת. אבל עם הזמן מתברר שאצל הילדים, השפה היא כלל לא מחסום. הם מתקשרים איתנו בידיים, מראים אהבה בלחיים, מביעים את רצונם בשפה של ילדים.

מפת העולם מבריסטול נפרשת על הקיר. אחת המתנדבות, שני שמה, מראה לילדים שהם בעצם גרים ביבשת מוקפת ים, ושיש עוד יבשות בעולם. "אנחנו גרים בישראל", אומרת שני, בידה אווירון מנייר. "מישראל לקחנו מטוס לאירופה", היא מניעה את האווירון על פני המפה, "ומאירופה טסנו עוד 14 שעות רק כדי להגיע אליכם". הילדים מרותקים. חלקם מגלים לראשונה שהם גרים בעולם גדול, ושיש בו מקומות נוספים חוץ מלימה.

"המתורגמנית של אחת הכיתות נעדרה פעם מהשיעור", מספר ארנון. "שני מתנדבים שלא יודעים מילה בספרדית נכנסו אל הכיתה. אחרי עשרים דקות נכנסתי וראיתי אותם מעבירים שיעור בלי מתרגם, פשוט מתקשרים עם הילדים בדרכים יצירתיות, והתלמידים לא רק מבינים אלא גם מרותקים. בסוף השיעור הילדים באו לחבק אותם ולומר להם תודה. אז הבנתי שאנחנו באמת עושים פה משהו גדול. אני לפחות לא שמעתי על אנשים שמעבירים מסר חינוכי בלי לדעת את השפה".

ארוחת הצהריים שלנו מתקיימת בצריף נטוש קטן, פיסת צל נדירה במתחם בית הספר. החבר'ה בעיקר מחליפים חוויות מהשיעורים. "כשהעברתי שיעור בכיתה ג', הבחנתי בילד אינטליגנטי באופן מיוחד", נזכר מזור. "הוא ידע לענות על כל שאלה ששאלנו, זכר בעל פה את כל המילים באנגלית שלימדנו, וכל זה אחרי פעם אחת בלבד. הוא ישב בסוף הכיתה ופשוט ענה לעצמו. לא היה לו חשוב להפגין את הידע שלו מול כולם. בערב סיפרתי עליו לאמא שלי, שבמקרה גדלה פה סמוך, באקוודור. היא אמרה לי: 'קח אותו לשיחה ותן לו איזה רגע שייחרת לו בזיכרון'.

"למחרת ניגשתי אליו ואמרתי לו בספרדית הקלוקלת שלי: 'נכון, אלו החיים שלך וזה מה שיש. אבל אתה ילד חכם ואינטליגנט, ואתה צריך להשתמש בכישרון שקיבלת. אם תעבוד קשה ותרצה, אתה יכול להצליח לצאת מכאן ולהיות כל מה שתבחר'. ביקשתי ממנו שיבטיח לי שהוא ילמד בכל הכוח וינסה להשיג לעצמו חיים טובים יותר. הוא אמר 'אני מבטיח', וחיבק אותי. אני לא יודע מה יהיה עם הילד ההוא, אבל אני מקווה שיזכור את השיחה הזאת. אולי היא תעורר אותו למחשבה שיכולה לשנות לו את המסלול".

אם יש גן עדן

יום שני להתנדבות. ההסעה מורידה אותנו בבית הספר "דל טריופו פראיסו", או "ניצחון בגן העדן". המבנה שלו מסודר יותר מזה שראיתי באטה, אך רחוק מלהיות גן עדן. "פעם הגענו מוקדם וראינו את הילדים יושבים בחוץ ומחכים שיפתחו את בית הספר", מספרת לי קארין, אחת המתנדבות. "בית הספר הוא פריווילגיה בשבילם. אחת המורות אמרה לי: 'תחשבי שכולם גרים למעלה, בפאבלות, אין להם איפה לרוץ ואיפה לקפוץ, הם גרים כמו כלבים בהסגר'. כשהם באים לבית ספר יש להם פתאום מגרש וכדור, ועכשיו גם קלאס שציירנו להם על הרצפה. יש להם איפה לפרוק את האנרגיה. יש כאן ילד אחד, חורחה, שמדי יום נשאר אחרי בית הספר לשחק. הוא יודע שבבית לא יהיה לו מה לעשות".התלבושת האחידה שלהם נראית כמו אימונית, יש לפרואנים איזה קטע עם אימוניות, והם מתוקתקים ומסורקים בפקודה. למרות זאת, הכיתות מעוטרות בקישוטים שרובם עוסקים בהסברה על היגיינה וצחצוח שיניים. "אם הייתה אפשרות, היו בונים פה גם מקלחות", אומרת קארין, "כדי לוודא שטקס הניקיון אכן מתרחש. באזורים הגבוהים של הפאבלות לא בטוח שלכולם יש מים זורמים בבית". ובכל זאת, במעט שיש להם, נראה שלהורים חשוב שהילדים יגיעו מסודרים לבית הספר. "היעדר ההיגיינה לא נובע מעצלות אלא ממחסור באמצעים ואולי גם חוסר מודעות", מסבירים לי חברי המשלחת, שמדי פעם מתלוצצים ביניהם על מכת הכינים שגם הם נדבקו בה.

"לפני שהתחלנו את ההתנדבות סיפרתי לקבוצה על ילד א' וילד ב'", מספרת דרורי. "ילד א' נולד למשפחה עשירה וילד ב' למשפחה ענייה, אבל כאן, בניגוד למדינות מערביות, הוא גם לא מקבל הזדמנות גדולה לתנועה חברתית. הילדים האלה הם לצערי ילד ב'. הם ימשיכו לגור כאן ולפרנס את המשפחה הענייה שלהם. המפגש הזה בין ילד א', שהוא בעצם אנחנו, לילד ב' הוא הרבה יותר משיעור מתמטיקה או צביעת הקיר. למדתי מהילדים פה המון. הפחית חלב והלחם שהם מקבלים בבוקר משמחים אותם והם מחכים לזה ויושבים ואוכלים בהנאה. גם היכולת שלהם להפגין אהבה היא נטולת הבחנה מגדרית. יש כאן ילד אחד, אלחנדרו, שבכל בוקר שאני מגיעה קופץ ומחבק אותי חזק. בישראל הבנים יותר ציניקנים".

לפני שמתחילים השיעורים אני מבחינה כי בין הילדים הרגילים משולבים גם לא מעט ילדים עם בעיות תקשורת, חלקם על הרצף האוטיסטי או עם סוגים שונים של פיגור, אבל נראה שאיש לא מוטרד מכך. הילדים מזמינים אותם לשחק במגרש כשווים בני שווים, עד כי נדמה שהם כלל לא מייחסים חשיבות לחריגות שלהם. "נדמה לי שהיתרון בחיים בחברה כזאת היא שאף אחד לא נבהל ממסכנות", תאמר לי אחר כך ג'וליאנה, המתורגמנית לספרדית. "בתפיסה הפרואנית, אם נולדת פגוע אתה חלק מהחברה והיא לוקחת אחריות עליך. לא בהכרזה, אלא באינסטינקט שבטי. כל אחד הוא 'משלנו'. לא מחביאים את החריגים".

שיעור הגיאוגרפיה והמדינות חוזר גם כאן, ובפתח המערך המתנדבים מעדכנים את הילדים שבסוף השבוע הם עומדים לעזוב. האכזבה שנרשמת על פניהם קורעת לב. היא מעוררת את השאלות הקבועות לגבי התועלת שבשליחת סיוע הומניטרי לאזורי מצוקה. אחת לתקופה, אוכלוסיות שהגורל לא שפר עליהן פוגשות אנשים עם קצת יותר מזל בחיים, שמרעיפים עליהן חום ואהבה, וכעבור זמן מה נוטשים אותן בחזרה לחיי המסכנות. מה זה עושה לילדים? האם התועלת שבהתנדבות מפצה על החסרונות?

"בהתחלה, כשהגעתי לכאן, הרגשתי שאולי יש בזה משהו אגואיסטי", מודה מזור. "שאלתי את עצמי אם אני בא לעזור למישהו אחר או למלא איזשהו צורך שלי בסיפוק. הרי אנחנו נעזוב אותם אחרי שבועיים, וחלקם אולי יחוו תחושת נטישה. אבל בכל דבר שעושים יש טוב ויש רע, ואני מאמין שהמפגש הזה יכול לשנות משהו אצלם. העמותה מנסה לפתור את הדיסוננס הזה בכך שהיא מגיעה בכל שנה לאותו מקום, באותה תקופה. בארגנטינה והודו, ששם אנחנו פעילים כבר כחמש שנים, מגיעה בכל שנה באותו חודש קבוצה של אנשים. אמנם בכל פעם אלו אנשים אחרים, אבל העמותה כן בנתה מודל עם המשכיות שמטרתו לרכך את תחושת הנטישה".

"מתחילת ההתנדבות אנחנו מכינים אותם בהדרגה לרגע הפרידה", מוסיפה דרורי. "בשבוע השני אנחנו מטפטפים להם בכל יום שביום חמישי אנחנו נפרדים, ושבשנה הבאה חברים שלנו יגיעו לכאן". היא רוכנת לעבר רצפת המגרש, שבה עורכת החבורה מבצע צביעה ענק של משחק סולמות וחבלים. "בהתחלה פחות הבנתי מה הערך של השיפוצים בבית הספר. הרי באנו להעביר שיעורים, להיות עם הילדים, בואו נשקיע רק בזה. אבל היום, כשאני מסתכלת על בית הספר, כמה הוא צבעוני, כמה כיף להיכנס אליו עכשיו, אני מרגישה אחרת. ציירנו להם קלאס, לוחות שחמט, צבענו את הקירות בכיתובים, ופתאום הוא נראה באמת כמו בית ספר לילדים. ואני אומרת לעצמי, וואלה, אנחנו אולי נלך, אבל הקלאס שציירנו יישאר כאן. אותו הם יזכרו".

בחדר המנהלת יושבת סנוביה אירנה בלדיון־בלדיון. היא בת 47, בעלת תואר בחינוך מיוחד, והובאה לשם בידי הרווחה לפני ארבע שנים. "גם אני הייתי ילדת עוני", היא מספרת, "ויצאתי מהמעגל בזכות הורים שתמכו בי ודחפו אותי להשכלה. אני אישה מאמינה וכל חיי אני שואלת את אלוהים איך להחזיר לעולם על הטוב שקיבלתי. והתשובה שלי ברורה – לבוא לפה ולתת הכול לילדים. מבחינתי אלה לא המשכורת ולא השעות, וזה לא לבוא וללכת. אני מנסה לגרום להורים להבין שהחינוך של הילדים הוא המפתח לחיים טובים יותר עבורם".

כשאני שואלת אם התלבטה לגבי הכנסת המתנדבים לבית הספר היא מפתיעה בתשובתה: "לא רק שלא התלבטתי, נלחמתי שהם יבואו דווקא לכאן. הבנתי שאלה צעירים, וידעתי שאוטומטית הם יבואו עם יצירתיות ורעיונות חדשים. רציתי שזה יהיה בבית הספר שלי".

ולא חששת מכך שהם באים לזמן קצר, ושהילדים עלולים להיפגע מכך?
"הילדים פה אוהבים לתת אהבה ולחבק, כי יש להם חסך בבית. הייתה לי פה אמא במפגש הורים שאפילו התוודתה שקשה לה להגיד לילד שלה שהיא אוהבת אותו. גם אני גודלתי ביד קשה. בשבילם בית הספר הוא קודם כול מקום שמקבלים בו אהבה. גם אמרתי למורות להישאר עם המתנדבים בכיתות כל הזמן, ולראות איך הם מעבירים את השיעורים כדי ללמוד מהם על דרכי למידה יצירתיות. הילדים מרוויחים פה דרך לימוד אחרת, כי בדרך כלל הם יושבים מול לוח ומעתיקים למחברת. פה יש משהו יותר אקטיבי ודינמי, משתפים לא רק ילד אחד אלא כמה. זו אווירה שהם לא רגילים אליה, והיא מוציאה אותם מאזור הנוחות שלהם".

כמי שזכתה לצאת ממעגל העוני, את שמה לעצמך למטרה לחלץ גם אותם מהמקום הזה?
"תראי, יש כאן לימודי ליבה ומחויבות לתוכנית לימודים מסוימת. אבל אם הייתה לי האפשרות, הייתי לוקחת את כל התלמידים ומלמדת אותם אחרת לגמרי. אין יותר מבחנים, אלא רק זיהוי של כישרונות. הדבר הנכון עם אוכלוסיות כאלו הוא לאתר אצל כל ילד את הכישרון שלו ולנסות להעצים אותו. אני מנסה לעשות את זה, עד כמה שאפשר. יש לי פה ילדים אמנותיים שמשולבים במקומות אחרים ומעבר ללימודים אני מתאימה להם שיעור ומערכים שקשורים לאמנות כדי לפתח אותם".

סלפי בעברית

ערב יורד על פרו, וחברי המשלחת חוזרים למתנ"ס ועומדים בתור למקלחות. שוב יש בעיה עם המים החמים. רגעים של נדיבות נרשמים שם, כשכל אחד מאיץ באחר להיות הראשון שייכנס. שום דבר מהתנאים הצנועים לא יעיב על שמחתם. בהמשך הם מתכנסים לשיחת סיכום יום: אחת המתנדבות מספרת על פרנקו, תלמיד שאיבד את המחק שלו והתחיל לבכות, ואיך כל הילדים פנו לחבק ולנחם אותו והבטיחו שיתנו לו להשתמש בשלהם עד סוף השנה. אפילו למחק קטן יש משמעות אצל ילדי הפאבלות. לא בכל יום קונים חדש.

אחרי השיחה היומית, בתום יום ארוך ומעייף, עוברים הצוותים להכנת מערכי הלימוד של מחר. צוות בר מורכב בעיקר מחילונים, אבל יש בו גם שתי בנות דתיות. אחת המטרות שהעמותה מנסה לקדם לאחרונה היא לפתוח את שורותיה גם למתנדבים דתיים. לפני השינה אני תופסת את יערה ברק מפתח תקווה לשיחה צפופה. היא אחת מחברות המשלחת המעטות שלא הגיעה מהצבא אלא משירות לאומי של שנתיים. "דתיים פחות מגיעים לדרום אמריקה", היא אומרת. "אולי זה נחשב לטיול ארוך יותר, ובחורים דתיים משתחררים מאוחר ורוצים כבר להתחיל את החיים. רוב הדתיים הולכים למזרח, שם גם יותר זול. זו הסטיגמה לפחות".

ברק מודה שמאתגר להיות דתייה במשלחת כזו. "זה לא פשוט, ואת צריכה להיות מאוד נאמנה לגבולות ולערכים שלך. אבל בעמותה מאוד מודעים לזה ומנסים לסייע לנו כדי שנרגיש בנוח. כל האוכל כשר, ולא עובדים פה בשבתות, שזו התחשבות מדהימה. אבל ברור שמי שמגיע לכאן צריך להיות עם ראש פתוח ולהבין שרוב החבר'ה חילונים. את צריכה לבחור לעצמך איפה את משתבצת בכל הסיטואציה".

ביום ההתנדבות האחרון נוחתת המשלחת בבית ספר בשכונת פצ'קוטק. גם שם מקבל אותנו מבול של ילדים באימוניות צבעוניות. נועה ליפשיץ, אורי פרלמן ועומר פלג מושיבים את הילדים בכיתה ומתחילים איתם שיעור על חלומות. ליפשיץ מבקשת מהילדים לעצום עיניים ולדמיין את המקום שהם הכי היו רוצים להיות בו בעולם. אני שומעת את אחד הילדים אומר בשקט: "במרכז לימה". יש ילדים שחלומם הגדול הוא להגיע למרכז המודרני והשוקק של עיר מגוריהם. בשביל תושבי הפאבלות, שחלקם היגרו לשם מאזורים עם מגורים סבירים בהרבה אך נטולי גישה לעבודה, זהו שדרוג.

פרלמן מספר להם על ילד שגדל בשכונת עוני, שהכישרון היחיד שלו הסתכם בלשחק כדורגל. הוא מתאר להם איך הילד הזה עבר מקבוצה לקבוצה עד שהפך לגדול שחקני העולם, ואז חושף בפניהם את התמונה של רונלדו. הילדים מחייכים. חלקם מזהים אותו, ופרלמן מסכם: "תחשבו בגדול. תמצאו את הדבר האחד שאתם טובים בו, ותלכו איתו עד הסוף". אחר כך הילדים מתיישבים לכתוב על דף את החלום שלהם. חלק רושמים "רופא", או "מורה", אחרים מסתפקים בחלומות מציאותיים יותר ומפנטזים על להיות מוכר בחנות.

ובינתיים, בכיתה ד', עומר ושיילי נמצאים בעיצומו של שיעור הפרידה שלהם. הילדים שם מעולם לא פגשו אותי, ובכל זאת הם קופצים עליי בחיבוקים עם דפים מתנפנפים ומבקשים שאחתום עליהם, משל הייתי איזו ידוענית. הם מפצירים בי לכתוב בעברית את שמם, את השם של הסבא והדוד שלהם. בסוף היום מכנסים מורי בית הספר את הילדים לטקס פרידה ולתמונה משותפת עם המתנדבים. גשם יורד בחצר אך לאיש זה לא מזיז. הילדים מבחינים במצלמה שלי ובפקודת המתנדבים נוהרים אליי לחיבוק שובר עצמות תוך כדי זעקות "סלפי! סלפי!". הסנדלים שלי רטובים ומחוצים, ואני מבלה דקות ארוכות בהצטלמות עם הילדים המאושרים, שלעולם לא יקבלו את התמונה שלהם. אחר כך סיפרו לי המתנדבים שבבתי הספר האחרים חלק מהכיתות נעמדו ושרו לכבודם את התקווה.

את היום אנחנו מסיימים בבית הספר בוונטילה, הצופה לנוף מרהיב של מה שנדמה כמו בריכות דגים. אבל הריח מסגיר את האירוניה. אלה מי השפכים של השכונה, שמתנקזים לבריכה אחת גדולה בקצה הפאבלה. וכך אני נפרדת מלימה האפורה, מול העולב ושמחת הילדים, מול החלומות ושברם וקצה התקווה.

את פעילות הארגון במדינה מלווה שגרירות ישראל בפרו שמסייעת למתנדבים במהלך השהות בלימה. גם הקהילה היהודית התגייסה ושותפה בפרויקט.

בערב, במעגל הסיכום האחרון, יספרו המתנדבים על מה שעברו בשבועיים האלו וישאלו את עצמם איך ממשיכים בטיול עכשיו, כשהם אדונים לעצמם. מעיין אלחדף, אחת המתנדבות, תאמר שכדי להגיע למקום כזה צריך להיות אופטימי ושמח. כי כשלבן אדם לא טוב, הוא גם לא יכול לעשות טוב. וקארין תוסיף שאחרי שמבקרים במקום כזה מבינים כמה העולם גדול, וכמה אנחנו קטנים מול הדבר הזה. "אני מרגישה שהנחנו 21 טביעות ידיים על כל ילד ושבאמת עשינו יחד משהו שהוא טוב מוחלט".

ההסעות מהמתנ"ס יורידו אותנו בבית חב"ד בעיר, ומשם נתפזר, קבוצות־קבוצות, כל אחד להוסטל שלו ולהמשך הטיול. כמה מהחבר'ה יציעו לי להצטרף אליהם לעוד יומיים, ואנחנו נפנה משם לעבר החלק היפה והמטופח של העיר, ובתוך דקות נשכח מהפאבלות. מי שעוד נשאר באזור היה יכול להשתתף בקבלת הפנים שקיימה שגרירות ישראל בפרו לרגל יום העצמאות שבמהלכה הוענקה תעודת הוקרה לארגון "לוחמים ללא גבולות" על הפעילות במקום.

בדרך לסקי חולות באיקה הסמוכה אני מתבוננת בצעירים הללו, בני דור ה־Y וה־Z שפתחו בפני ילדי לימה את הלב, ושואלת את עצמי אם אנחנו, בני הדור הבוגר, נוהגים בהם בהגינות. כמה משמיצים אותם פה בארץ; אומרים עליהם שהם אגואיסטים, נטולי שפה ומכורים לקשקושי אינסטוש. אבל שם, בין קירות בתי הספר האפרוריים של לימה המכוערת והיפה, פגשתי את פני העתיד. הם משוכללים מאיתנו, מפותחים רגשית פי אלף יותר ממה שאני הייתי בגילם. אולי זו הגלובליזציה המואצת שנולדו לתוכה, אולי זו ההתפכחות המוקדמת, אבל מחוץ למסכים פועם דור צעיר שאינו נופל מהוריו. והוא מוצלח ומשובח בדיוק כמו שהם היו, אם לא יותר.

 

כתבה באדיבות: "מקור ראשון"

https://www.makorrishon.co.il/magazine/152975/

צילום: זאב טננבאום

 

 

 

 


עבור לתוכן העמוד