הכי סח"י

24/07/2019
הכי סח"י (הגדל)

קוראים לי סבטה פרפיולקין, אני תלמידה בכיתה י"א בכפר הנוער עיינות. בשנה שעברה,איציק המדריך שלנו, רשם אותנו להתנדבות בסח"י כפר גבירול, שברחובות.

הוא הסביר לנו שסח"י - היא סיירת חסד ייחודית, ושאנחנו בעצם צריכים לחלק מזון לאנשים נזקקים. אבל בסתר (מה שבעצם הופך את זה לייחודי). לקחנו את זה די כמובן מאליו בהתחלה, ורק ידענו, שכל פעם תצא קבוצה אחרת של ילדים וחשבנו כמה זה כיף לחזור אחרי כיבוי אורות.

התחלנו להבין עד כמה מה שאנחנו עושים משמעותי רק אחרי החלוקה הראשונה שלנו כקבוצה. החלוקה הראשונה הייתה במתנ"ס "לגדול טוב" בכפר גבירול. יצאנו כל הקבוצה לחלוקה לכבוד ראש השנה, וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שיצאנו ונפגשנו פיזית עם המושג "סח"י" ו"חלוקת מזון".

המתנ"ס היה מפוצץ בנערים המובילים מקבוצות סח"י שונות בכל הארץ, שבאו לארוז ארגזים לאנשים נזקקים בכל רחובות וסביבתה. מרוב שהיו כל כך הרבה אנשים הכל הרגיש בהילוך איטי ואני הייתי עם עיניים פעורות וחיוך ענק.

בהתחלה, כשרק הגענו הסתובבנו קצת, התחלנו להבין את גודל האחריות, ואחרי שנשיא סח"י, עודד וייס, נאם ונתן קצת הסבר על מה שהולך לקרות התחלנו באריזה.

לקחנו ארגזים ועברנו בין "תחנות" ששם היו נערים שנתנו לנו את מה שצריך לשים בארגז וככה עמדנו בתור ועברנו, וכל אחד ארז לפחות שלושה ארגזים, וכל ארגז מיועד למשפחה כזו או אחרת. התחושה שהותיקים מאתנו נתנו לנו הייתה מדהימה והרגשנו שאנחנו באמת נותנים מכל הלב

כשחזרנו לפנימייה, חזרנו עם הרגשה שבאמת עשינו משהו טוב להמון אנשים, מה שנתן לנו גם המון אנרגיות חיוביות ורצון להמשיך ולתת עוד.

אבל זה לא מסתיים פה. כשיצאנו בקבוצות הקטנות יותר, הבנו מה זה מתן בסתר באמת.

המשימה: להניח ולברוח

יצאנו בערב וחזרנו קצת אחרי כיבוי אורות. הגענו למתנ"ס בו הייתה החלוקה הראשונה וחיכינו לוותיקים שיובילו אותנו לבתים להם היינו אמורים לחלק את המזון.

כשהגענו "הלידרית" שיצאה איתנו, הסבירה שמה שעלינו לעשות הוא להניח את השקית או הארגז, לדפוק בדלת, ולרוץ בחזרה כדי שלא יראו אותנו, מכיוון שזהו "מתן בסתר".

כשהגיע תורי, פחדתי קצת, בגלל שאני לא הכי זריזה פחדתי שיראו אותי ואז אפשל. עליתי לאט לאט לדירה, שמתי את השקית ורצתי למטה בלי להסתכל אחורה. כשהייתי כבר למטה נרגעתי ושמחתי שלא שמו לב אליי והספקתי לברוח.

 אני, וכל מי שיצא באותו ערב, חזרנו בתחושה אופורית, ונפל לנו האסימון ללמה זה בסתר ולא בגלוי. הבנו שאם אנחנו היינו עושים את זה בגלוי זה היה גורם להם לתחושה לא נעימה וככה הכל היה מאבד מערכו.

"אף אחד לא מקבל על זה תמורה, והדבר היחידי שמקבלים בחזרה זה את ההרגשה הטובה שאחרי נותנים למישהו ועוזרים לו"

התחלנו להתנדב כי ידענו שאנחנו גם חייבים שעות למחויבות האישית, ולא כי בהכרח רצינו או הבנו מה המשמעות של זה, אבל לאט לאט הבנו שזה דבר משמעותי ושמה שאנחנו עושים עוזר לאנשים נזקקים שאין להם מספיק כסף לקנות אוכל.

העמותה עושה פעילויות נוספות למען הקהילה, למשל נערים שעזרו לאיש מבוגר לשפץ את הבית בסתר. כל מי שנמצא בה ומתנדב, עושה את זה מכל הלב, כדי לעזור לאנשים ולשמח אותם בלי שידעו מי עומד מאחורי זה.

אף אחד לא מקבל על זה תמורה, והדבר היחידי שמקבלים בחזרה זה את ההרגשה הטובה שאחרי נותנים למישהו ועוזרים לו. ומסתבר, מנסיון, שזה הרבה מאוד.

 

 

באדיבות:YNET

צולם: סבטה פרפיולקין

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5539759,00.html

עבור לתוכן העמוד